קטעי זיכרון, מראות מוחשיים, תופסים אותי במפתיע. פתאום אני רואה את הכביש הצר, המוביל לחורשת האשלים, שם עמדה האנדרטה לנופלי "גדוד 46". מבנה עגול מבטון אפור חשוף, ועל קירותיו תמונותיהם של 14 החיילים שנהרגו בקרבות במלחמת ששת הימים. בכל פעם שעמדתי, ליד תרמילי הפגזים שהפכו לעציצים, הייתי נתקפת פחד. כאילו בעוד רגע הם יצאו אלי מהמסגרות, שקופים, מחייכים, צעירים כל כך.
ואז צף זיכרון אחר. טקס יום הזיכרון האחרון בחבל ימית. מורידים את הדגל לחצי התורן לאות אבל, והוא גולש עד למטה ונופל על החול. הסימבוליקה החדה של חורבן הבית, פילחה את הדממה שנפלה על הקהל.
שבע שנים גרתי במרכז אבשלום, שליד מושב שדות במה שכונה גם "פתחת רפיח". שנות ילדות בין דיונות לבנות, שדות חרושים, מטעי מנגו ואפרסק, ארטיק "שוקו שוקו" על שפת החוף הבתולי במזנון של "הג'ינג'י", וקניות בשבת בשוק של חאן יונס עם אבא. היום זה נשמע הזוי כמעט, אבל אז לא היו מנהרות, אלא עצי אקליפטוס גדולים שחצו את הכביש המרכזי. עזה ורפיח היו מקומות בטוחים ומסבירי פנים.
43 שנים חלפו מאז הפינוי משם, והכאב עדיין מבעבע מדי פעם, במקומות לא צפויים. אחרי שנים של הדחקה, שבאה בעקבות טראומת העקירה, צפות שוב תמונות הקרוואן הריק של השומרים, שם שיחקנו משחקי קופסא, המוסך הקטן, בית העם, הדואר שצמוד למזכירות של רוחל'ה.
זה היה הפינוי הראשון בתולדות המדינה. אף אחד לא ידע איך נכון לנהל אותו. איך לפנות תושבים שלא רוצים ללכת, לפצות אותם כראוי, איך להתמודד עם ההתאבדויות, הגירושים והמחלות שפרצו בתקופת ההמתנה בין חתימת הסכם השלום עם מצרים, לפינוי בפועל באפריל 1982. היינו שפני ניסוי. התגלחו עלינו.
ובכל זאת, עם הזמן, רובנו בחרנו להמשיך הלאה. חלק עברו לחבל אשכול, אחרים לגוש קטיף, בניסיון לשחזר את מה שהשאירו שם. אחרים, כמוני, עשו התנתקות נפשית מוחלטת. אחרי כמה שנים בעומר עברתי למרכז הארץ. כל אחד התאבל בדרכו על האובדן.
וזה ההבדל הגדול בין מפוני פתחת רפיח למפוני גוש קטיף. כולנו נושאים כאב עצום, פצע שלא יגליד לעולם. זר לא יבין זאת. בעיקר אלה שמקלים בזה ראש ותוהים על מה הנהי. ולא, להתפנות מבית זה לא כמו לעבור דירה. זו עקירה של הנשמה בצבת. אבל השאלה היא איך ממשיכים. אם חיים בתחושת שבר תמידית, נאחזים בקורבנות ובנקמה, או קמים על הרגליים וממשיכים הלאה.
אנחנו היינו סתם "מפונים", נטולי הילה הירואית. הפכנו לאירוע היסטורי נשכח. מפוני גוש קטיף, מכנים את עצמם "מגורשים", שנבעטו בידי כוחות רשע מגן העדן עלי אדמות, בידי כוחות דמוניים שחיסלו את ההתיישבות הציונית, האחיזה הקדושה בקרקע, כשבפועל הם פונו בדיוק כמונו. אין הבדל בינינו. תושבי חבל ימית היו ציונים לא פחות מהם. גם הם יצאו להפריח שממה, גם הם היו קשורים לאדמה ההיא.
אבל הבחירה בטרמינולוגיית הגירוש, הסילוק, העקירה, נותנת להם את הלגיטימציה, לכאורה, לנקום במי שפגע בהם, מערכת המשפט, מוסדות המדינה, המשטרה, התקשורת, כל מי שנתפס כשותף להריסת היישובים.
חובה לתת מקום לכאב, כי הוא נוכח והוא שם. אבל אפילו לרגע אחד, גם כשהייתי נערה ימנית קיצונית, שהעריצה את גאולה כהן ו"התחיה", לא חשבתי שצריך לנקום. כבר אז כנראה הבנתי, שנקמה במערכת פוגעת גם בחפים מפשע.
בשנה שלפני פינוי גוש קטיף ביקש ממני יותם, הפסיכולוג של אוגדת עזה, לסייע לצבא בהכנה המנטלית של הכוחות שהיו אמורים לבצע את פינוי התושבים בפועל. עברתי מבסיס לבסיס, וסיפרתי לחיילים את סיפור העקירה שלי, כדי שיבינו לעומק את המצב העדין שבו נמצאים המפונים, כדי שיגלו כלפיהם חמלה והכלה.
ביקשתי לדבר גם עם התושבים בגוש קטיף, ולהסביר שכדאי לפנות את הילדים קודם, כמו שהורי בחרו לעשות איתי ועם אחי הצעיר, כדי למנוע טראומות מיותרות. הם לא הסכימו לקבל אותי. פחדו שזה ירכך אותם, יפגע בכוח העמידה. וכשראיתי ילדים קטנים עומדים מול חיילים שמוציאים את הוריהם בכוח מביתם, בכיתי. ידעתי, שהרגע הזה יצלק את נפשם לנצח.
20 שנים חלפו מפינוי גוש קטיף, והכעס עדיין בוער בעוצמה בקרב חלקים רבים מהעם שלנו, מפונים, ואלה שנלחמו למענם בחולצות כתומות בצמתים. והם לא מוכנים לסלוח. העובדה שבחרתי להתמודד אחרת, לא הופכת אותי לטובה או אנושית יותר. אבל מעולם לא חשבתי שצריך לשרוף את המדינה או להכניס אותה לכאוס, רק כי היא פגעה בי לפני יותר מ-40 שנים.
אפשר להחזיק בדגל הקורבנות עוד שנים ארוכות. השאלה היא, מה ישאר כשיבקשו להרפות קצת. מדינה היא לא בית שאפשר לנטוש בזעם, גם אם היא נטשה אותך, אלא בית שצריך לתקן גם כשהקירות סדוקים והחלונות מנופצים. אם כל צד ינקום על פצעיו, נישאר כולנו בלי קורת גג.