המילה שהכי מעצבנת את אריה דרעי היא "אוסלו".
ב־30 באוגוסט 1993 הצביעה הממשלה על הסכם אוסלו. דרעי, אז שר הפנים, נמנע. הוא אמר אז:
"הצבעתי כך לא בגלל התנגדותי להסכם, אלא בגלל שלא נוכל לקחת חלק באחריות הקולקטיבית לגבי המשך המו"מ וההשגחה שאכן הדברים שאנחנו חוששים מהם ייושמו על הצד הטוב ביותר".
הממשלה אישרה בתום דיון ארוך את ההסכם ברוב של 16 שרים. שניים נמנעו, אחד מהם כאמור היה דרעי. מאז אותה הצבעה דרעי נרדף על ידי הימין. רואים בו שותף להחלטה על הסכם אוסלו, שהביאה, לשיטתם, על ישראל את כל חולאי העולם: מאות רבות של הרוגים, אלפי פצועים, חיים קשים ביהודה ושומרון, פגיעה קשה בבית הציוני.
כשהשרים בן גביר, סמוטריץ' או כל איש ימין רוצים לנגח את דרעי, הם מזכירים לו שישב בממשלה שהביאה את הסכם אוסלו. לא עזרו לדרעי ההסברים כי הרב עובדיה יוסף, אז הנשיא הנערץ של מועצת החכמים של ש"ס, דרש ממנו להצביע בעד. לא עזרו ההסברים של דרעי כי התווכח עם הרב עובדיה, התחנן אליו שיתנגד לאוסלו, ובסוף הפשרה הייתה שיימנע. הימין לא סלח ובעיקר חושד בו מאז.
נתניהו, כמו דרעי, בורח מדיון על ההתנתקות. גם אחרי 20 שנים הוא מנסה להשכיח את הימים שקדמו להתנתקות - אותה החלטה שקרעה את הליכוד לגזרים, ועד היום חלקים רבים בימין משוכנעים שזו התוכנית שהביאה עלינו את טבח 7 באוקטובר. עם אוסלו כמובן. אוסלו אשם בהכול.
שתי טראומות יש לימין הישראלי: אוסלו וההתנתקות. טראומות שהוא נשבע שלעולם לא יחזרו. טראומות שהוא משוכנע שלא רק גרמו לרצח אלפים ולפציעת עשרות אלפים, אלא סיכנו את מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, שלא לומר, סיכנו את קיומה של ישראל בכלל.
כשתוקפים את ההתנתקות, יוזמיה ומחולליה, תמיד יקום מישהו שיזכיר כי נתניהו הצביע ארבע פעמים בעד התוכנית. הוא היה בין מנסחי החלטת הממשלה על ההתנתקות, הצביע בעדה בממשלה ב-6 ביוני 2004, הצביע בעדה בכנסת ב-26 באוקטובר, ואף אמר עשרה ימים לפני ההתנתקות לאורי אריאל במליאה: "שלא תהיה טעות, במשאל העם אני אתמוך בתוכנית".
ב-3 בנובמבר הצביע בעד שוב בכנסת, וב-6 בפברואר 2005 שוב הצביע בעד בכנסת. כל ההצבעות הללו היו לאחר משאל המתפקדים בליכוד. "אני מבין את השאיפה לצאת מעזה, תתפלאו, אני שותף לה" - כך אמר נתניהו שמונה ימים לפני הפינוי.
אבל לנתניהו אין בעיה לשקר. שום בעיה לשכתב את ההיסטוריה. להגיד שראה חיילים בריטים בירושלים למרות שנולד לאחר שעזבו וחזרו לבריטניה. לספר שהיה בנגמ"ש של אריק שרון במלחמת יום כיפור למרות שאף אחד לא ראה אותו שם. ולהישבע שאריה דרעי לא אמר לחרדים כי אסור להם אפילו לחשוב על גיוס לצה"ל, ולאחר מכן לומר שדרעי הכחיש.
אז מה זה בשבילו להכחיש הצבעות לפני כ־20 שנים? ומה זה לבנות אמת אלטרנטיבית שהוא בכלל התנגד להתנתקות, למרות שהצביע בעד?
הטבח הנורא ב-7 באוקטובר והמלחמה הקשה שנמשכת מאז הפכו בידי תומכי נתניהו את תוכנית ההתנתקות לאם כל חטאת, היא ואוסלו, הן ורק הן, אשמות בכל מה שקדם לטבח. הרבה יותר קל לתומכי נתניהו להאשים את ההתנתקות ואוסלו מאשר להטיל את האשמה על נתניהו, האיש שעמד שנים לפני הטבח בראשות הממשלה, אבי אבות הקונספציה של שימור החמאס, של מימון החמאס, של הכלת כל הפרה מצידו.
מכיוון שהם לעולם לא יאשימו את נתניהו בכלום, הכי קל להאשים בכל מחדלי 7 באוקטובר את צה"ל, השב"כ, וכמובן את ההתנתקות ואוסלו. נתניהו מבחינתם הוא בכלל הקורבן של 7 באוקטובר.
תוכנית ההתנתקות מאוד לא פופולרית מאז הטבח הנורא, אבל בחינתה בפרספקטיבה הנוכחית היא טעות — חוכמה בדיעבד. בזמן אמת, 60 אחוזים מהציבור היו בעד ההתנתקות. עזה לא נכנסה ללב הישראלים. היא תמיד הייתה שנואה, בניגוד ליהודה ושומרון, שעבור רובנו נחשבת שלנו, לב הארץ.
8,000 מתיישבים בלבד חיו בגוש קטיף, בין חאן יונס ורפיח לבין הים. גם אם היו מתרבים בעוד כמה אלפים, הרי שמדובר במעטים שחיים בקרב מיליוני עזתים צמאי דם. זו המציאות שחיו בה המתיישבים בגוש קטיף, כך ראו זאת רוב הישראלים בערב ההתנתקות.
היום ההתנתקות משמשת לנו בעיקר לצורכי הסברה בעולם, להסביר לעולם שהשנאה של חמאס ועזה לישראל אינה קשורה ל"כיבוש". הנה, נסוגנו מעזה, פירקנו יישובים עד הוצאת קברים מהאדמה, ניתצנו בתי כנסת, עקרנו את כל היהודים מבתיהם, ונתנו להם הכול, הכול כולל הכול. נתנו ויצאנו מעזה לגמרי.
שמעון פרס הבטיח אז כי על חורבות ההתנחלויות של גוש קטיף יבנו העזתים חברות ננוטכנולוגיה. היום זה נשמע בדיחה עצובה. הם חפרו מנהרות, הצטיידו בנשק, וחיכו ליום המתאים כדי לרצוח ישראלים, לאנוס ולחטוף. גם ההתנתקות לא הצליחה לשכך את השנאה העזה, השנאה המוטרפת שהתנפצה על כולנו בשבעה באוקטובר. וזה אולי הלקח הגדול.