הדבר הכי מקומם בהתבטאות של מדונה הוא התגובה של הישראלים

"מדונה? אני לא מכיר אפילו שיר אחד שלה" התוודה סגן ראש המועצה האזורית שומרון, באולפן הבוקר של ניב רסקין (קשת 12). צפיתי - ולבי נחמץ.

תשאלו מדוע נעצבתי דווקא מהדיון הלא-ממש-חשוב הזה? כי בן ציון. רס"ן במיל', איש ימין על מלא-מלא, הוא מאנשי הימין שמסמלים בעיני תקווה לשיח קונסטרוקטיבי בין חלקי העם.

דוידי הוא מתנחל עם כיפה, לכאורה רחוק מאוד מתל אביב חילוני כמוני. אלא שהוא מהאנשים שיכולים להיות יריביי, אבל לעולם לא אויביי.

נכון שקרא "למחוק את חווארה", אבל אחר כך התנצל, דעותיו נראות לי לעתים קרובות קיצוניות, אבל הוא לא שפוט של נתניהו: רק לאחרונה זעם על הדחת אדלשטיין מתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון, במטרה להסדיר חוק-השתמטות.

העניין כמובן אינו טעמו המוזיקלי של בן ציון, אלא מה שהוא משקף. אני למשל לא מתלהב מנהיגה, אבל יודע מיהו אלוף מרוצי הפורמולה-1. כבר שנים שלא קמתי באישון לילה כדי לצפות במשחק נ.ב.א, אבל אני יודע מי ניצחה בסדרת הגמר שתמה לפני כחודשיים.

וכך הלאה: לא צריך מינוי לפילהרמונית כדי לדעת מי היו מוצרט, בך ובטהובן ולא צריך להיות יהודי-דתי כדי להכיר את מילות קריאת "שמע ישראל", לשיר הא לחמא עניא בערב פסח או, למרבה הצער, לדמוע עת החזן הצבאי הראשי נותן קולו ב"אל מלא רחמים", עת נערך טקס יום הזיכרון בכותל המערבי.

רוצה לומר, יש מטען של ידע שאדם מוכרח שיהיה בארגז הכלים שלו, גם אם אינו מרבה להשתמש בו. אני זוכר איך התנפלו פה פעם על ירמי קפלן, לפני כשלושים שנה, עת באחת מתכניות האירוח אמר שאינו מכיר אף שיר של שימי תבורי.


אגלה לבן ציון שאפילו אצלי מדונה אינה השם הראשון בפליי-ליסט, אפילו לא העשירי, אבל כשם שלא צריך להיות בקיא בפופ עברי כדי לדעת מיהי נועה קירל ומי זאת אנה זק, כך צריך כל בן תרבות, בוודאי אם חלק מעיסוקו הוא אקטואליה, להכיר את הדמות הנשית הבכירה ביותר במוזיקה העולמית, בתפר שבין המאה ה-20 למאה ה-21.

צפיתי כמה פעמים בטקסט של בן ציון: הוא לא היכה על חטא והתנצל על שאינו מבין על מה המהומה, הוא התגאה בבורותו, נופף בה כדגל, הוכחה לכך שליהודי מהשומרון אין כלל צורך לדעת מיהי ומהי אותה זמרת: "אני מכיר את שלמה ארצי" קבע בחיוך (בצדק כמובן, ארצי הוא יוצר חשוב בתרבות העברית בלי קשר לטעם אישי).

תאמרו שאני מגזים, אבל בן ציון הזכיר לי חילוני שבעודו אוגר אוכל ושתייה ערב יום הכיפורים, מספר בגאווה שליום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי אין שום משמעות עבורו.

ובכן, גם אני לא צם ביום כיפור, לא מתפלל כל נדרי ולא מייחל לתפילת נעילה ולקול שופר, אבל אני מכיר את כל אלה בהיותם חלק מהמטען שכל יהודי, אפילו חילוני גמור הוא, צריך לשאת בכליו.

וזה בדיוק העניין: נדמה שלמי שיישרו שורותיהם לימין כדי לנגח את מדונה, אין מטען תרבותי שאינו יהודי שהם סבורים שעליהם להכיר. אין בהם שום רצון להיות אזרחי העולם. אני מודה שזה מטריד אותי, יהודי ישראלי ששואף להיות בן במשפחת העמים. כן, היחסים שלי עם העולם הנאור (לפחות בעיני עצמו) הם טעונים.

הקלות שבה עובר חלקו לראות בי נטע זר צורמת וכואבת, יש לעתים שהדו-פרצופיות והסטנדרט הכפול של המערב (בהכללה כמובן) זועקים לשמים.

ובכל זאת חשוב לי להיות חלק מאומות העולם, לאו דווקא כיהודי אלא בעיקר כישראלי שיודע שחלק חשוב מהחזון הציוני אינו רק להיות עם חופשי בארצנו, אלא גם עם ככל העמים: עם הרמב"ם, הרב קוק, אהוד מנור, מתי כספי ואלי אוחנה, אבל גם עם סוקרטס, פרידריך הגל, ברוך שפינוזה (סתם, בדקתי ערנות) ג'ון לנון וטיילור סוויפט. וכן, גם עם מדונה.

יתרה מזאת, אגדיל ואומר שאחת מהרעות החולות הקשות ביותר של המערכה הנוכחית, זו שנמשכת כבר שנתיים (כמובן אחרי שמבכים את מתינו, מייחלים לשוב חטופינו ומאחלים החלמה לפצועינו) היא ירידת קרנה של ישראל בעולם, גם אם גדלתי כמו רבים מבני דורי על כך שלא משנה מה יגידו הגויים אלא מה יעשו היהודים.

לכן כשמדונה מבכה את מר גורלם של ילדי עזה, אני מאזין לה ברוב קשב, דווקא משום שהייתה מהראשונים, היחידים והעקביים שבין האומנים החשובים בעולם לבכות את מר גורלם של תושבי הנגב המערבי.

"אב קדוש ביותר" כך קראה מדונה לאפיפיור "אנא לך לעזה והבא את האור שלך לילדים, לפני שיהיה מאוחר מדי. כאם אני לא מסוגלת לשאת את סבלם. ילדי העולם שייכים לכולם. אתה היחיד בינינו שלא ניתן למנוע ממנו כניסה".

היא לא האשימה את ישראל ברצח עם, לא בהרעבה, אלא רק התייחסה לקורבנות שאין עוררין על כך שהם חפים מפשע כתוצאה ממשבר הומניטרי גדול.

אם לסכם את כל טענותיהם של המתגוללים על מדונה למשפט אחד, הרי שזה יהיה: "מה, אף מילה על החטופים?" - רצוי תוך כדי גלגול עיניים לשמיים. אלא שמדונה דווקא התייחסה לסוגיה בעבר וכאוהדת ישראל קראה לשחרורם.

הנקודה האחרונה ראויה לבחינה נוספת, כיוון שהיא מסמלת את שיא הצביעות: הלוואי שכל אלה שהאשימו את מדונה כי "שכחה" את החטופים, היו זוכרים אותם בעצמם, מעלים אותם על ראש דאגותיהם.

התחושה שלי היא שיש בין מי שמיהרו לנאץ את אייקון הפופ הנשי, גם כאלה שסייעו לנתניהו וממשלתו להפוך את החטופים ומשפחותיהם לאויבים שעומדים בין מדינת ישראל לניצחון המוחלט. תומכיה של ממשלה שרק לפני כמה ימים קיבלה החלטה שמשמעותה, בין היתר, היא ויתור על החטופים (אם כי במסווה של דאגה לגורלם).

רוצה לומר, גם אם מדונה אכן "שכחה" את החטופים, מה לנו כי נלין עליה אחרי ששרים בממשלת ישראל מתבטאים נגדם בגסות כמעט על בסיס יומי?

לא הייתי מתעכב יותר מדי על פוסט של מי שאינה נושאת בשום תפקיד רשמי ושמידת השפעתה על דעת הקהל בעולם הולכת ודועכת, אלמלא לא הייתה רק סמל לכך שגם ידידי-ישראל בעולם, שלא פחדו לצאת נגד דעת הקהל לאחר 7 באוקטובר, הולכים ומתרחקים מאתנו.

כי מדונה הפעם היא גם מראה למה שהפכנו להיות: חשדנים, נרגנים, צדקניים, מתחפרים בעמדות שמעוצבות על ידי תקשורת מגויסת, מסתגרים בתוך עצמנו ונוהמים כלפי כל מי שלא מיישר קו. כמו ילד שהחליט לברוח מן הבית כדי להעניש את ההורים, אבל לא ירחיק בנדודיו אלא עד לקצה הרחוב, לפני שישוב ויתחנן שיכניסו אותו הביתה.