ב-19 ביוני פגע טיל איראני בבית החולים סורוקה בבאר שבע. מימדי ההרס היו נרחבים. המחלקה הכירורגית נהרסה כמעט לחלוטין. מספר הנפגעים היה קטן בזכות פינויה של המחלקה מבעוד מועד. המראות היו קשים. הזעזוע רב. לא בכל יום סופג בית חולים ישראלי מרכזי וגדול פגיעה ישירה של טיל בליסטי כבד.
50 ימים חלפו מאז. אם אתם סבורים שמשהו בסורוקה זז מאז, אתם טועים. ההרס נותר כפי שהיה. עבודות שיפוץ לא החלו. תכניות שיפוץ לא תוכננו. תקציב לא הוקצב. שום דבר לא זז. אז נכון, זה בית החולים המרכזי של הנגב, האיזור הגדול בישראל. 40% ממיטות האישפוז שלו נפגעו. 20% מחדרי הניתוח הושבתו. במדינה מתוקנת, זה אמור להדיר שינה מעיני המערכת כולה. במדינה שאינה שרויה במצב ריקבון מתקדם, בו שרויה ישראל, הממשלה מתכנסת לישיבה מיוחדת בסורוקה. ראש הממשלה מורה על הקמת צוות מנכ"לים, בראשות מנכ"ל משרדו, ומקציב להם שבועיים להגיש תכנית שיקום מואצת. במקביל, שר האוצר מורה להעביר כמה מאות מיליונים, "על החשבון", לרשות בית החולים כדי שהתכניות והעבודות יחלו מיד, בלי להמתין לאישורים ולבירוקרטיה.
בישראל, שנת 2025, כל זה לא קרה. סורוקה הוא פצוע שהופקר בשטח, מדמם. תושבי הנגב, שסובלים מקיפוח ואפליה בכל הקשור לשירותים רפואיים עוד הרבה לפני הטיל האיראני, נאלצים לסבול יותר. חלק מהפעילות עברה למרתפים ומקלטים. בפתחיהם, משתרכים תורים ארוכים. טיפולים שאינם דחופים וניתוחים אלקטיביים נדחים למועד לא ידוע. ואין פוצה פה ומצפצף.
מה כן עשתה הממשלה בזמן שחלף מאז אותו טיל? קיימה ישיבה מיוחדת לדיון בסידורי האבטחה סביב משפחת נתניהו. קיימה אין ספור ישיבות ודיונים סביב הדחתה של היועצת המשפטית לממשלה, שאף הודחה לבסוף בשיאו של אירוע גרוטסקי שנראה כלקוח מסרט של קוסטוריצה. הדיחה את יושב ראש ועדת החוץ והבטחון של הכנסת כי סירב לשתף פעולה עם הכשרת השתמטות החרדים והחליפה אותו בבובה ממושמעת. מינתה ליושב ראש ועדת הכספים חבר כנסת החשוד בשוחד. אותה ועדה קיימה בשבוע שעבר דיון מיוחד תחת הכותרת "סטטוס כיסוי סלולרי ביו"ש". ועדה אחרת בכנסת קיימה דיון סביב "סטטוס קידום חיבור הגז הטבעי ביו"ש".
זו ממשלה שמתעניינת רק בעצמה. היא נשלטת על ידי מגזרים שדואגים בעיקר לעצמם. החרדים עוסקים בהמשך הכשרת ההשתמטות, החרד"לים והכהניסטים בכיבוש עזה וחידוש ההתנחלויות בה. בין לבין, ממשיכים להעביר מיליארדים ליו"ש, תחת שמות, כותרות וכיסויים שונים.
מה עם הנגב? מה עם הגליל? מה עם הבייס האמיתי של הליכוד ונתניהו? שיחפשו אותנו בסיבוב. יש בבאר שבע ראש עיר לא מפלגתי, רוביק דנילוביץ'. אחד הראויים. קריאות המצוקה שלו מחרישות אוזניים, אבל אין מי שיקשיב. דנילוביץ', יחד עם מנכ"ל סורוקה שלומי קודש, חורשים את הפילנטרופים והקרנות היהודיות ברחבי העולם, במאמץ גיוס תרומות. אבל מה עם המדינה? זו שבאמת אחראית על סורוקה?.
דנילוביץ' כבר דיבר עם כל ועדות התכנון, האזוריות והמקומיות, סיכם על "מסלול ירוק" לאישור מהיר של תכניות השיקום, אבל שום דבר לא באמת זז. לפקידי האוצר יש הרבה רצון טוב, גם במשרד הבריאות מבינים את הסיפור, אבל אין בעל בית. אין מי שיקים "שולחן עגול", ידפוק עליו, ימנה כמה מינויים ויכשיר כמה מסלולים.
צוות מנכ"לים? מספיק להעיף עין על המנכ"לים של הממשלה הזו כדי להבין את הבעיה. מזל שיוסי שלי ממאיס אותנו עכשיו גם על האמירטים. תארו לעצמכם שהוא היה עכשיו מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בסורוקה היו מעדיפים עוד טיל איראני. מי שממלאת את מקומו של שלי כממלאת מקום המנכ"ל במשרד ראש הממשלה היא דרורית שטיינמץ. תכונותיה הבולטות מתמקדות בעיקר בריצוי גחמותיה של הגברת. מה לה ולסורוקה.
אז בית החולים הגדול היחיד בנגב הופקר. תושבי הנגב, שתוחלת החיים שלהם מלכתחילה נמוכה מזו של תושבי המרכז, מופקרים. הם לא מעניינים איש. סורוקה זה מוסד שתפקידו להציל חיים. כרגע, הוא כשיר פחות למשימה הזו. כנראה שחייהם של תושבי הנגב זולים מאלה של תושבי המרכז או יו"ש.
אבל זה לא רק הנגב. מצבם של תושבי הפריפריה בישראל לא משתפר בעשורים האחרונים, אלא להיפך. הפערים מעמיקים. זה משפיע גם על המצב החברתי, על ההסללה בצה"ל, על הבריאות הכללית של החברה. ברוב הזמן הזה למפלגת השלטון קוראים "הליכוד". בחלק ניכר מהזמן הזה לראש הממשלה קוראים בנימין נתניהו. מי שלא מקדם חדר מיון קדמי בקרית שמונה שנות דור, רואה עכשיו איך קרית שמונה עומדת בשממונה ולא מצליחה לקום על רגליה למרות שהמלחמה הסתיימה. במקום לעזוב הכל ולהתנפל על שיקום סורוקה כמשימה לאומית דחופה, גוררים רגליים. אבל היי, הדחנו את גלי בהרב-מיארה, הדחנו את יולי אדלשטיין, מינינו את החשוד באונס מילביצקי ועכשיו אנחנו מטנפים את הרמטכ"ל. זה קצת יותר דחוף.
לשמוע את "הקנאק"
מי שחשב שפרסום הסרטונים בהם נראים רום ברסלבסקי ואביתר דוד כשלדי אדם חופרים את קבריהם שלהם במנהרות חמאס, יזיז משהו בלבבותיהם של אלה שממשיכים להתנגד לסיום המלחמה בעזה, טעה. לא זו, אף זו: במקרים מסויימים, הסרטונים הללו פעלו הפוך. שמחה רוטמן הודיע שעדיף לא לצפות בהם. מזל שהנשיא טראמפ אמר, כמה ימים אחריו, שכדאי שכל אחד יצפה בהם. שר השנאה והארס עמיחי אליהו שינה את הגדרתם של אחינו האומללים מ"חטופים" לשבויים. השופרות בערוץ 14, ובראשם כמו תמיד ינון מגל, החרו החזיקו אחריו. הם לא חטופים, הם שבויים. כלומר, יש להם זכויות: ביקור, טיפול רפואי, תזונה. וכמו שבויים, הם יוחלפו אחרי המלחמה. מתי המלחמה תיגמר? כשננצח. מתי זה יקרה? אי אפשר לדעת, זה יכול לקחת זמן. אבל אל תדאגו, הם שבויים, בריאותם, חייהם ועתידם מובטח.
אנחנו חיים בימים נוראים. לאנשים האלה אין לב, אין מצפון, אין מוסר, אין ערכים בסיסיים מהסוג שהיהדות הנחילה לעולם כולו. אין להם צלם אנוש. הם נהנים להתעלל במשפחות האומללות בתבל. הם קוראים בקול, כמעט בעליצות, מה שפעם אי אפשר היה להעלות על הדעת. הם ייכנסו איתך לויכוח ארוך כדי להוכיח שאין הבדל בין חטופים לשבויים, הרי גם אלה וגם אלה לא ישנים בבית, נכון? הם בידיו של אוייב כלשהו, נכון? נו, אז מה ההבדל? הם חוזרים על ההבלים הללו גם כשהם יודעים שעצם האמירה הזו גורמת כאב עצום למשפחות. אבל זה אפילו לא מדגדג להם את קצה הדי-9, שבאמצעותו בינתיים מזרבבים את עזה. אתה שואל את עצמך איך הגענו למצב הזה? מי הביא אותנו אליו? התשובה ברורה. מי שהפך את השקר לגאווה, את הספין לכלי עבודה, את ההתחמקות מאחריות לאומנות מודרנית ואת הכאוס לדרך חיים, לא אמור להתבייש כשהוא מתעלל במשפחות של חטופים. להיפך. הוא מתגאה בזה. הוא יתעלל כמה שהוא רוצה, ועוד מהמקפצה.
כששואלים את תומכי נתניהו מה עוד צריך לקרות כדי שאפשר יהיה להכריז על ניצחון בעזה, אין תשובה ברורה. זה דומה ל"גירסה מתפתחת" של חשוד בחקירה. ינון מגל אמר לי השבוע ש"חמאס צריך להכנע". אחרים אומרים ש"הם לא צריכים להיות שם". יש כאלה שסבורים שצריך לנקות את עזה מפלסטינים. ככה פשוט. יש כאלה שאומרים "צריך להמשיך ללחוץ עד שנשמע את הקנאק".
נכון לעכשיו, כשנשמע את הקנאק, הוא יבוא מהמפרקת שלנו. את הנצחון בעזה השגנו מזמן. חצינו את נקודת האיזון הארכימדית לפני חודשים ארוכים מאוד, אולי אפילו עוד קודם. התפוקה השולית לא רק פוחתת, היא שלילית. בקצב הזה, הנצחון הצבאי בעזה יהפוך לתבוסה מדינית, לאומית, מוסרית וכתוצאה מכך, גם פיזית. לוייטנאם על הים התיכון. בהבדל קטן אחד: אמריקה הגדולה שרדה את וייטנאם. יש לה זכות וטו במועצת הבטחון ו-11 נושאות מטוסים. לנו יש את אורית סטרוק.
ארגוני טרור ג'יהאדיסטים לא נכנעים. אין חיה כזו. זה לא בתפריט. זה לא בתוכנה. ארצות הברית כבשה את אפגניסטן כולה. טליבאן נכנע? לא. דאע"ש הוכתה, נדחקה, הצטמקה, אבל מעולם לא נכנעה. גם לא אל-קאעידה. גם לא האחים המוסלמים בתצורותיהם הטרוריסטיות. גם חמאס לא נכנע אף פעם. גם לא אחרי חומת מגן ביהודה ושומרון. הוא מצטמק, נחלש, יכולותיו נגרעות או אפילו מחוסלות, אבל הגחלים לוחשות. הוא שם. זהו אופיה של מלחמה בטרור אידיאולוגי שנטמע באוכלוסיה תומכת. אפשר לנצח בה, אבל זה לא בקנאק. זה במאבק ממושך, סיזיפי ונחוש.
לגבי ניקוי עזה מפלסטינים: מכיוון שדניאלה וייס עוד לא הגישה תכנית מפורטת לקבינט, זה על הנייר בלבד. כשהנשיא טראמפ הציג לראשונה את תכנית ההגירה מרצון שלו, זה נראה כהתגשמות חלום הדורות. אבל טראמפ דיבר טראמפית. כשמנסים לתרגם את זה למשהו ממשי או ביצועי, נתקלים במציאות. התכנית הזו אינה ניתנת ליישום בלוח זמנים סביר כלשהו. כן, ישראל מקיימת מגעים עם "מדינות קולטות". שום דבר לא מבשיל. שום דבר לא אמיתי. כולם אומרים "כן כן" או "למה לא" ואחר-כך מתברר בדיוק למה לא. הסיבוכים אינסופיים. זה פרוייקט שאי אפשר להרים במצב הנוכחי. זו הסיבה שטראמפ מאוכזב מנתניהו אכזבה עמוקה. זו הסיבה שנתניהו מבוהל. יש לו קו אשראי מלא מהנשיא האמריקאי, והוא לא מסוגל לנצל אותו.
בן-גביר צריך בידול מסמוטריץ', שצריך בידול מבן-גביר
תארו לעצמכם שב-8 באוקטובר, כשעוד לא גמרנו לספור את הגופות ועוד לא גמרנו לטהר את הקיבוצים ועוד לא גמרנו להרוג את הנוח'בות, היו מגלים לנו שזו תהיה תמונת הסיום: 60 אלף פלסטינים הרוגים. כל צמרת חמאס, גם חוץ וגם פנים, מחוסלת. דף, סינוואר, מרוואן עיסא, מחוסלים. גם הניה. כל המנהיגים, כל המפקדים, כל סגניהם, כל ממלאי מקומם. כל דרג הפיקוד, מרמת המח"ט ועד רמת המ"כ. וגם המחליפים שלהם. ומחליפי המחליפים שלהם. והיו מראים לכם את רצועת עזה כפי שהיא נראית היום. הרוסה לחלוטין. לא ראויה למגורים, לא ראויה למאכל אדם. האם הייתם רואים בזה ניצחון? ברור שכן. ולא רק אתם. גם אנשי ימין מובהקים היו סומכים את ידיהם על הנצחון הזה.
אלא שעם האוכל, בא התיאבון. בן-גביר צריך בידול מסמוטריץ', שצריך בידול מבן-גביר, בעוד נתניהו חייב ליישר קו איתם בכל מחיר. שאלה נוספת: מה עדיף, תמונת הסיום שתוארה להלן והחזרת החטופים, או תמונת הסיום שתוארה להלן בתוספת עוד כמה מאות פלסטינים הרוגים, אבל אובדן החטופים? איזה תמונה הייתם בוחרים? את הראשונה, נכון? מה כבר משנה אם בעזה נהרגו 60 או 62 אלף עזתים? הרבה יותר חשוב זה להחזיר הביתה את האחים והאחיות שלנו שהופקרו על ידי המדינה, שגוועים עכשיו במנהרות חמאס.
ממשלת ישראל בחרה באופציה השניה. בחירה שמעידה על פשיטת רגל כללית. זוהי בחירה רקובה, פשיסטית, כהניסטית. היא הופכת אותנו למדינה מצורעת וגורמת לנו נזק עצום, גדול בהרבה מהתועלת בהמשך החרבת הרצועה. נזק שיקח שנים לתקן, אם בכלל ננסה לתקן אותו. אם יהיה מי שישאף לתקן אותו.
מאז היווסדה, ישראל יוצאת למלחמות או למהלכים אסטרטגיים מסוכנים או שנויים במחלוקת בהתקיים שני תנאים מצטברים. הסכמה לאומית רחבה הוא התנאי הראשון. המלצת הדרג המקצועי (בכירי מערכת הבטחון) הוא התנאי השני. במקרי קיצון, אפשר להסתפק רק בתנאי אחד משני אלה. במקרה של "כיבוש עזה", אף אחד מהתנאים לא מתגשם. אין הסכמה לאומית ואין המלצה מקצועית. ובכל זאת, נתניהו משתעשע עם הצעצוע הזה, שקנה במיוחד עבור הכהניסטים שהשתלטו על ממשלתו. אלא שהצעצוע נרכש מכספנו ואנחנו עלולים לאבד עליו שליטה. הוא עלול להפוך לצעצוע מהגהינום.
חמאס כבר מזמן לא מהווה איום בטחוני ממשי על ישראל. על פי ההערכות, נותרו בידיו כמה עשרות רקטות, במקרה הטוב 100. גם מספר הקלצ'ניקובים לא קרוב למה שהיה, בסביבות רבבה פלוס מינוס. פעילים לא חסרים לחמאס, כי כל נער עזתי שיצטרך לבחור בין למות מרעב או מהפצצה או ממחלה באוהל קרטון או ניילון ליד סבתא, או למות מות שאהידים בשירות חמאס, יילך על האופציה השניה.
אז למה המלחמה נמשכת? גם על השאלה הזו, הם מתקשים להשיב. הרי מול אויבים חזקים בהרבה, המהווים סכנה מוחשית בהרבה, סגרנו עניין במהירות. חיזבאללה ואיראן לא נדרשו להיכנע, או לצאת לגלות, או להתפרק מנשקן. למה דווקא עזה, המקום האומלל בתבל שחווה חורבן מוחלט? התשובה ברורה: כי בעזה אפשר להתנחל וכי ככה בן גביר וסמוטריץ' רוצים.
נתניהו, שבוי בידי הקיצונים בממשלתו, מנהל את מערכת עזה ללא אסטרטגיה תוך שהוא מקפיד לעשות את כל השגיאות האפשריות, בזו אחר זו, ואחר-כך גם לחזור עליהן פעם נוספת. ספין רודף ספין, רעיון עוועים רודף רעיון עוועים. ה"סיפוח הבטחוני" וה"עיר ההומניטרית" וה"ריביירה בעזה" וכמובן ה"הגירה מרצון". היה ברור שרפיח זה הגיים צ'יינג'ר, אחר כך פילדלפי, אחר כך ציר מורג, אבל אחר-כך הגענו למצב הנוכחי בו אין כבר במי להילחם, אין את מי להרוג, למעט את חטופינו. בעולם, מעמדה של ישראל גבוה רק מזה של צפון קוריאה. זה עלול לפגוע אנושות בכלכלה, בתיירות, בכל מה שנותר מהמותג שלנו. אבל העיקר שהבייס הכהניסטי מרוצה.
נתניהו יודע שהוא במילכוד. הוא מבין את התסבוכת. הוא מנסה לצאת מסיפור עזה וגם לצאת גבר, אבל זה לא מסתדר. טראמפ מתחיל לאבד את סבלנותו. גורם המעורב במתרחש מספר: "ביבי יודע שהוא שוקע בבוץ. הוא מנסה להיאחז בכל קש מזדמן ומגדיל את סכום ההימור פעמיים בשבוע, במקום לחתוך. הדינמיקה בינו לבין טראמפ מזכירה את שני הבריונים של כיתה ז' בהפסקה. מי יוצא יותר גיבור, מי יוצא יותר בריון. זה בעיקר מפחיד, כי כרגע לאף אחד אין תכנית".
במקום לסגור את הסיפור בעזה כשעוד היה אפשר ולהמשיך את המערכה באמצעים אחרים, תוך יצירת תנאים לאיטום צינורות החמצן של חמאס (בעיקר הכסף) וחניקתו, ייצרנו בהתמדה תנאים לחניקתנו שלנו. בינתיים, כדי להכשיר את השרץ הזה, מחריפים את ההתקפות על הרמטכ"ל. יום אחד זה הטפיל הגולה במיאמי, שמאשים אותו במרד והפיכה צבאית, אחר-כך הרעיה הרושפת בירושלים שמגלה ש"אמרתי לבעלי לא למנות אותו", ובין לבין יש את מכונת הרעל הביביסטית במלוא מערומיה, משרי ממשלת ישראל שאין משימה הקטנה על מידותיהם, דרך "פרשני" ערוץ 14 ותועמלני הרשתות. אייל זמיר, שרק לפני דקה היה הרמטכ"ל ההתקפי שהם עצמם מינו, הפך בבת אחת למשרתם של הסמולנים, פקיד בכיר בדיפ סטייט ותבוסתן. כשמזכירים להם שזמיר הוא מינוי של הממשלה הנוכחית, קופץ הגולה במיאמי ומאשים את ישראל כץ. אין מי שלא ייזרק אל מתחת לגלגלי הדי-9, במאמץ התמידי להלבין את נתניהו. זו תמיד אותה שיטה: לסמן את האשמים ולהפיל עליהם את האשמה בכל הכוח, בלי נקיפות מצפון. למרות שהאשמה רשומה על שמו של נתניהו בטאבו. כי גם הטאבו שייך לדיפ סטייט, כידוע.
הרמטכ"ל זמיר עשוי מחומר קשיח. הוא לא יישבר. הוא הבין כבר מזמן עם מי יש לו עסק. הוא מכיר את מצבו האמיתי של צה"ל. את השחיקה בקרב הלוחמים, בקרב המילואימניקים, וגם בכלים עצמם. את הצורך הדחוף בריענון, התארגנות מחדש, טיפול בכל מה שדורש טיפול אחרי מלחמה של שנתיים. הוא יודע שאין בעזה תמונת ניצחון ושהלוחמים השחוקים רודפים אחרי הרוח.
זמיר הבין את כוונותיה האמיתיות של הממשלה כשהתברר לו שרעיון "העיר ההומניטרית" לא הובא כשלב א' בתכנית סדורה של "היום שאחרי", אלא במטרה להקים בעזה את מחנה הפליטים הגדול והנורא בעולם, כדי לזרז את יציאת העזתים.
הבעיה היא, שאין לזה סיכוי. אין מי שיקלוט את העזתים ועד שהם ייצאו, סביר להניח שיתרחשו שם אסונות הומניטריים שיהפכו אותנו לפושעי מלחמה. אחר-כך בא רעיון כיבוש עזה ובין לבין, דובר על סיפוח. זמיר יכול להאשים רק את עצמו ברעיון הסיפוח, כי הוא העלה פתרון של "סיפוח בטחוני" בפרימטר ובתוחמת הצפונית. הוא לא התכוון לסיפוח מדיני אמיתי, כלומר החלת החוק הישראלי. אלא שסמוטריץ' התנפל על זה כמוצא שלל רב ואת האבן הזו, שהושלכה לים, כבר אי אפשר להוציא.
מצד שני, זמיר מבין שיש לו יתרון מובנה על הפראים שרודפים אותו. הוא לא חתום על ה-7 באוקטובר. הם, כן. הוא חתום על הנצחון באיראן. רוב רובו של הציבור לא יקנה שעיר לעזאזל נוסף. יש גבול לכל תעלול. כשאתה מדיח את כל שרי הבטחון, כשאתה מאשים את כל הרמטכ"לים, כשאתה מפיל את התיק על כל ראשי אמ"ן, הבעיה היא כנראה אתה. ולכן, זמיר לא ממצמץ. הוא אומר לנתניהו ולקבינט את האמת. הבעיה היא, שהם כבר לא יודעים מה פירוש המילה הזו.
גדי איזנקוט מלווה את האירועים הללו בעיניים כלות. "הגאונים האלה תמרנו את ישראל למקום הכי גרוע בזירה הבינלאומית מאז הקמתה", אמר לי אתמול, "עכשיו הקוזאק הנגזל צועק". לאיזנקוט, שמחזיק גם תכונות של הסטוריון צבאי, יש מסמכים מסודרים ותובנות מנומקות על כל ההשתלשלות שהביאה אותנו עד הלום. הוא יודע להוכיח שאפשר היה לגמור את זה הרבה קודם, ובמחיר זול בהרבה. "אפילו בחודש שעבר היה מו"מ שנפל על שני דברים", הוא אומר, "על הפרימטר, כשאנחנו רצינו 1200 מטר והם 600, ועל האסירים, שאנחנו הסכמנו ל-120 והם רצו 200. אבל אז היתה עמידה איתנה של הגאון נתניהו, האיש שאמר שאצלנו היה מתן ומתן והוא יודע לשאת ולתת, וחמאס ניתק מגע והכל קרס".
"הגהינום"
הארץ רעשה השבוע סביב "מכתב האמנים" ואחריו תגובתו החריפה של עידן עמדי. אז נכון, המכתב היה יכול להיות מנוסח אחרת. נכון, עמדי יכול היה להבין מהמכתב שבעזה מתבצעים פשעי מלחמה וזה לגיטימי שיחוש את כאבם של חבריו הנלחמים שם עדיין.
הבעיה היא שהויכוח הזה לא באמת ייכנס להסטוריה. מה שכן ייכנס אליה, זה מה שמתרחש בעזה. ובעזה מתרחשים דברים נוראים. גם אם נצליח להוכיח, בעיקר לעצמנו, שאין לנו כוונה להרעיב את תושבי עזה וכל מה שקורה שם, קורה באשמת חמאס, זה לא יועיל. כל מה שקורה בעזה רשום על שמנו ונמצא תחת אחריותנו. זה שנתניהו הוא החומק הגדול ביותר מאחריות מאז בריאת העולם, לא יסייע לנו. לא כל מה שעובד מול הבייס הליכודי, יעבוד גם מול ההסטוריונים והטריבונלים הבינלאומיים. הדרך לגהינום רצופה תירוצים והתחמקויות אבל בסוף מגיעים לשם. לגהינום. וכפי שהדברים נראים כעת, הגענו.
קטארגייט ממשיכה להדיר שינה מעיני נתניהו ומה שנותר מלשכתו. הגילויים האחרונים על הקשר בין איינהורן, פלדשטיין ואוריך והעובדה שנתניהו היה מודע לפעילות הזו לאורך כל הדרך, אמורים היו לייצר כאן רעידת אדמה חסרת תקדים ובעקבותיה צונאמי הסטורי.
אלא שבמקומותינו הכל כשר, הכל עובר, שום דבר כבר לא מרגש אף אחד. הם זרקו את אלי פלדשטיין מתחת לגלגלי האוטובוס בלי נקיפות מצפון. פלדשטיין הסתובב שם בלשכה בסך הכל שנה, או שנה וחצי. אוריך היה שם הרבה יותר. שנים ארוכות מאוד. אוריך יודע הכל. על אוריך צריך לשמור מכל משמר.
בואו נתעלם לרגע מההיבט הפלילי, שנחקר עכשיו. עצם העובדה שיונתן אוריך, עוזרו הבכיר והקרוב של ראש ממשלת ישראל, כותב לאלי פלדשטיין, עוזר נוסף של ראש הממשלה, "זו עבודה שלנו", אחרי פרסום לפיו הקטארים נעלבים מהתבטאויות של שרים ישראלים, מסגירה מה היה לנו כאן: בעיצומה של מלחמה קשה, מנהלים אנשיו של ראש הממשלה מבצעי תודעה למען קטאר, מדינה שעל פי עדותו של יאיר נתניהו היא מקור כל צרותיה של ישראל. אבל לא צריך את יאיר נתניהו. קטאר מימנה את חמאס, מארחת את ראשי חמאס, מפיצת ההסתה מספר 1 במזרח התיכון (אל ג'זירה) ונשלטת על ידי האחים המוסלמים.
כשבכירי לשכת ראש הממשלה, קודש הקודשים שאין למעלה ממנו, עובדים עבור קטאר בעודם חשופים לכל סודות המדינה, אין שום מילה מתאימה בעברית לתאר את המצב הזה. לא צריך להיות בכיר במוסד כדי להבין שקטאר ערכה גיוס מקורות בתוך לשכת נתניהו, בהצלחה רבה. תארו לעצמכם שלמוסד היו בתוך הלשכה של חמנאי בכירים שמקבלים ממנו משכורת. אז ככה.
פלדשטיין, ששיתף פעולה עם חוקרי שב"כ והמשטרה באופן מלא, הביא איתו אוצר בלום של סיפורים ותיאורים, חלק גדול מהם מגובה בווטסאפים, תזכירים וראיות נוספות. כך, למשל, סיפר איך הוזעק לילה אחד לקריה על ידי אחד האנשים הכי קרובים לנתניהו. הם ישבו במכוניתו של פלדשטיין, לאחר שהבכיר יצא במיוחד מ"הבור". הבכיר הקריא לפלדשטיין רשימת שמות ושאל אותו אם הוא מכיר מי מהם.
פלדשטיין לא הכיר. בדיעבד, הוא אמור היה להכיר את אחד השמות, "אהרון רוזנפלד". הבעיה היתה שפלדשטיין הכיר אותו כ"ארי רוזנפלד" ולא תיאר לעצמו שמדובר באותו אהרון. מה קרה שם בעצם?
הבכיר בלשכת נתניהו ידע שמתקיימת חקירה סודית בתוך צה"ל על גניבת מסמכים. הרשימה שהקריא לפלדשטיין הכילה את שמות החשודים שנחקרו. אם פלדשטיין היה מזהה את רוזנפלד, זה היה בעצם אישור לכך שהחקירה ממוקדת בלשכת נתניהו. אבל הוא לא זיהה. זה פחות חשוב. מה שמעניין זה שללשכה היתה ידיעה מוקדמת על חקירה חשאית.
מה תעלה הפרשה הזו בסופו של דבר, אין לדעת. בניגוד לפרשת הדלפת המסמכים ל"בילד", שכבר הניבה כתבי אישום, קטארגייט רובצת באיזור דמדומים לא ברור מבחינה חוקית. אבל בהתעלם מההיבט הפלילי, כל ישראלי צריך לשאוף שהכל ייצא החוצה. ככל שאני מתרשם, רק קמצוץ ממה שסיפר פלדשטיין בחקירותיו פורסם עד עכשיו. אין מקרה מובהק יותר לצורך של "זכות הציבור לדעת" את גודל הריקבון שפשה בצמרת השלטון. האם יש בעולם ראש ממשלה אחד שלא היה מפטר מיד את היועצים החשודים בעבודה עבור קטאר, תוך כדי עבודתם בלשכתו ובמהלך מלחמה? האמת שכן. קוראים לו נתניהו.