בתחילת השבוע פגשתי חבר שמתגורר בניו יורק. ישראלי ששירת בצה"ל, התחתן עם אמריקאית והקים משפחה לתפארת בארצות הברית. לאחרונה ביקשה בתו, סטודנטית חרוצה וילידת ניו יורק, לשכור דירה קטנה במנהטן. היא עברה את כל שלבי המיון המקובלים, שלחה תלושי שכר, מסמכי לימודים, מכתבי המלצה, ואז הגיעה לשלב האחרון - ראיון אישי.
"מאיפה ההורים שלך?" שאלו אותה.
"אמא אמריקאית, אבא ישראלי. גרנו תמיד בברוקלין", ענתה.
"אה, אבא שלך מישראל?" אמרה המראיינת, "מצטערים. אנחנו לא רוצים שמישהי עם קשר לישראל תגור בדירה שלנו. אנחנו מפחדים מהבלגן ומהתפרעויות, לא רוצים לסכן את הנכס שלנו".
זוהי אמריקה של 2025, לא מדינת אויב ולא מדינה עוינת. וזו לא אנטישמיות קלאסית, אלא תוצאה ישירה של מה שאנחנו, כמדינה, מעוללים. והדבר המבהיל ביותר הוא שממש בימים אלה דוחפת אותנו ממשלת ישראל לתהום עמוקה בהרבה, כזו שספק אם נוכל לצאת ממנה בימי חיינו. ההחלטה המטורללת על כיבוש מלא של רצועת עזה: לא פעולה נקודתית, לא חילוץ, לא מהלך מדיני - אלא כיבוש כולל, היא לא רק טירוף אסטרטגי אלא צעד בלתי הפיך שעשוי למחוק את ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה.
זו אינה פרשנות. זוהי אזהרה ברורה של כל בכירי מערכת הביטחון לדורותיהם, של מומחים מדיניים, של שותפינו האזוריים והבינלאומיים. כיבוש כזה כפי שמתכננים נתניהו ועוזריו ומשרתיו, כיבוש שאין לא כל תכלית וכל כולו מבוסס על הזיות משיחיות מוטרפות של אנשי הציונות הדתית ושאיפות הישרדות ושמירה על הקואליציה מצד נתניהו, יוביל להרס מוחלט: קרע עמוק בצבא, פירוק האחדות החברתית, בידוד בינלאומי מוחלט, והרס כלכלי חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל.
את הנזקים ממדיניות המופקרת של נתניהו אנו חווים מדי יום. רק לאחרונה התבשרנו על ביטול הסכמי סחר והקפאת מענקי מחקר אירופיים. על העלאת המכסים שהובילה לאובדן של כמיליארד וחצי דולר. חברות בין־לאומיות מפסיקות לעבוד כאן. והעולם, כולל שותפים מסורתיים, כבר לא מסתיר את שאת הנפש מאיתנו.
באמנות גלגול העיניים והשימוש במילים מכובסות, טוען הנוכל נתניהו שהמטרה בכיבוש היא "השגת מטרות המלחמה", ובהן שחרור החטופים. ובכן, כבר הוכח מעל לכל ספק שה"לחץ הצבאי" לא משחרר חטופים אלא הורג אותם. בדיוק לפני שנה, ראינו את התוצאות במותם של ששת המופלאים במנהרה ברפיח - הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכסנדר לובנוב ואלמוג סרוסי. הם שרדו יותר ממאתיים ימים של תופת, של עינויים, של רעב. ובסוף, הם נהרגו בשל ההחלטה להפעיל את צה"ל בגזרה שבה הוחזקו, בדיוק כפי שהזהירו רבים.
והנה עכשיו, בעיניים פקוחות מחליט נתניהו לבדו, חרף האזהרות ועל אף שהרמטכ"ל הביע שוב ושוב את התנגדותו לכך, להוביל למותם של חטופים נוספים. זוהי אמירה קשה, אך אין מנוס מהמסקנה שעבור הסמוטריצ'ים ונציגם בלשכת ראש הממשלה, מוות של חטופים אינו נזק אגבי, אלא שחרור מעול.
למרבה הצער, נראה שהציבור הישראלי עייף מכדי להגיב. כשהשר יואב גלנט פוטר לראשונה, מילאו מאות אלפים את הרחובות. לאחר מותם של ששת החטופים, עשרות אלפים הפגינו בקריאה להגיע להסכם הפסקת אש. עכשיו, כשממשלת נתניהו מבצעת צעדים הרסניים ומטורפים עוד יותר - רק מתי מעט מפגינים.
בציניות ובאמנות, נתניהו בישל את כולנו כמו הצפרדע בסיר, החום עולה ועולה, והגענו לנקודת רתיחה כשאנחנו כבר מותשים, מובסים. הטרור של נתניהו על אזרחי ישראל עבד. אמירה מופרעת כל יום, תבערה אחת לשבוע, הצבעה רדיקלית כל חודש. שיסוי בלתי פוסק ועדר של כלבי-תקיפה וזרועות רעל בתקשורת וברשתות החברתיות - מוכנים לפעולה מיידית.
הייתה לנו אלטרנטיבה, היא עדיין על השולחן: שיקום אזרחי של עזה תוך פירוק חמאס מנשקו, בחסות אזורית ובתמיכה בינלאומית. כל השחקנים הרציניים שם, ונתניהו שמפחד לאבד את כסאו, דוהר לתהום ולוקח את כולנו איתנו. "שהמדינה תישרף", אמרה בעבר רעייתו, והוא עם פח הנפט והמצית ביד.
אין צורך להזכיר שוב, ובכל זאת אזכיר, עד כמה האירוע הזה דומה לאירועים שהובילו לשבעה באוקטובר: אותה התעלמות, אותה התנשאות, אותה גישה שמובילה את המדינה לאסון ידוע מראש. אם נאפשר לזה לקרות - הצבא, שירות הביטחון, המעסיקים הגדולים במשק, כבר לא נוכל להגיד שלא ידענו. נתניהו אשם, אבל בשתיקה - כולנו אחראיים.
בתולדות העמים לא הייתה איוולת כזו, של הקרבת האומה כולה למען גורלו הפוליטי של אדם אחד; ואנחנו אלה שחייבים לעשות לזה סוף.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין