תארו לכם שאתם צופים בקרב איגרוף ברוטלי, שבו שני מתחרים מפליאים את מכותיהם זה בזה. הקהל יכול לתמוך באחד מהם, או בשני, לבקר מי מהם על אגרופים מתחת לחגורה ועל יתר שיטות לחימה לא הוגנות, אבל דבר אחד כל צופה יידע בוודאות - המהלכים של כל אחד מהמתאגרפים מושפעים דרמטית מאלו של יריבו.
ועכשיו דמיינו שהטלוויזיה חותכת פתאום את השידור של הקרב, ומעלימה ממנו את אחד מהמתחרים. במקום לראות קרב, קרי פעילות אינטראקטיבית בין שני ניצים, הקהל יראה במקום אדם שנטרפה עליו דעתו, צורח ומנופף באגרופיו לכל אחד. נשמע לכם מוזר? זו בדיוק האופן שבו התקשורת העולמית, ארגוני זכויות אדם וחלקים ניכרים מהאקדמיה נוהגים לסקר את מלחמת חרבות ברזל.
במאמר הזה, אני מותיר לרגע בצד את הדיון, האם מעשיה של ישראל מוצדקים או לא, תואמים את הדין הבינלאומי או שמא אינם תואמים. בירור עובדתי של התנהלות ישראל במלחמה, כפי שאנו ערכנו במחקר שפרסמנו במרכז בגין-סאדאת, תאפשר לכל אחד לבצע שיפוט מוסרי משלו. אלא שאליבא דכולי עלמא, לא ניתן להבין דבר במלחמה הזאת - לא את ההרס ההמוני של תשתיות אזרחיות בעזה ולא את הנזק האגבי הגבוה, בלי להבין באיזה יריב נלחמת ישראל, ומה הם שיטות הלחימה שלו. מלחמה במהותה היא פעילות הדדית ותחרותית, ולא ניתן להבינה אלא כאינטראקציה של שני צדדים.
המלחמה ברצועת עזה היא מלחמה עירונית (אורבנית) מובהקת. מלחמות אורבניות, המתנהלות במרחב עירוני צפוף, קשות כשאול לצבאות והרסניות עבור אזרחים מעצם טבען. כל אחת ואחת מהמלחמות הללו, למשל גרוזני בשנות התשעים, נאהר אל בארד ב-2007 או הקרבות נגד דאעש במוסול לאחרונה, הותירו אחריהן הרס עצום. קל וחומר כאשר האויב משתמש בתשתית האורבנית כולה לצרכים צבאיים. ובמלחמת חרבות ברזל, חמאס אכן עושה זאת, בקנה מידה חסר תקדים בהיסטוריה הידועה. לא מוכרים לנו תקדימים, למשל, של צבא לא מדינתי שחפר מעל 500 קילומטרים של מנהרות עם אלפים רבים של פירים, שמחברים בתים, מוסדות ציבור, בתי ספר, מסגדים וגני ילדים לרשת תת קרקעית אדירה, שרובה ככולה נועדה לשימוש צבאי, וכל זאת ברצועה יבשתית קטנה וצפופה. המנהרה שנרצחו בה שישה חטופים, למשל, התחילה מחדר ילדים, עם תמונות של שלגיה ומיקי מאוס על הקירות.
כמו כן, חמאס מלכד עשרות אלפי בתים, והשתמש בכמות גדולה יותר של מבנים כעמדות ירי, תצפית ואחסון נשק וטילים. בלוחמה מהסוג הזה, אין חזית ואין עורף, וחיילים לא יכולים להיות בטוחים שגם מבנה שכבר טיהרו אינו חוזר לשימוש בידי חמאס כבסיס לירי באגף או בעורף שלהם.
אם אפילו במלחמה אורבנית רגילה ההרס הוא בדרך כלל עצום, במלחמה מהסוג הזה - האינטראקציה עם תוכנית הגנה כמו זו של חמאס תוביל להרס עצום אף יותר. בשיח הבינלאומי, ואפילו הישראלי, נוטים להבין את ההרס בעזה כתוצאה של תוכניות של המלחמה כגון טרנספר או התיישבות, או כרגשות נקמה של חיילים וקצינים, במיוחד לאור התבטאויות של חיילים, פוליטיקאים ושרים הצוהלים על ההרס הזה.
אולם הנחת היסוד מאחורי השיח הזה, שההרס הוא יוזמה ותוכנית ישראלית בלבד, אינה מתחשבת באינטראקציה הצבאית המחייבת אותו, ללא קשר לאופן שבו פוליטיקאים שואפים לנצלו בעתיד. אין דרך להשמיד כמות כל כך גדולה של מנהרות, ולהתמודד עם מספר גבוה כל כך של בתים ממולכדים ומחוברים לרשת צבאית תתקרקעית, מלבד הרס מוחלט של כל מה שמעליהם - וזה היה נכון באותה מידה אפילו אם זהבה גלאון היתה בממשלה במקום בצלאל סמוטריץ'.
אי אפשר להבין גם את ההרס הנרחב במערכת הבריאות ברצועה, בלי להפנים שחמאס משתמש באופן עקבי בבתי החולים למטרות צבאיות. העדויות על כך מרובות - הן של פלסטינים, הן של מתנדבים זרים, הן של חטופים ישראלים שהובאו לבתי החולים, לרבות חשיפה של מנהרות, נשק וציוד צבאי בתוכם. מעבר למנהרות שנחשפו בבית החולים שיפא, רק לאחרונה למדנו שמנהיג חמאס האחרון, מוחמד סינוואר, הסתתר במנהרה מטרים מחדר המיון של בית החולים האירופי בחאן יונס.
ובכל זאת, ארגונים כמו "רופאים לזכויות אדם" שמלינים על הרס בתי החולים ברצועה, טוענים ש"אין לכך עדויות". אין להתפלא על העיוורון הזה, בהתחשב בעובדה שחמאס מוזכר בדו"ח שלהם רק 29 פעמים, בעוד ישראל מוזכרת כ-290 פעמים. גם בעיניהם, המלחמה מתנהלת במעמד צד אחד בלבד.
אותו הכלל חל גם על הדיונים על הרג אזרחים במלחמה, או לסרטונים המראים ירי בתושבים בגיל לחימה שאינם נושאים עליהם נשק באופן גלוי. נתחיל בכך שהדרך הטובה ביותר להגן על חייהם של אזרחים בזירת לחימה אורבנית היא להוציא אותם משם. בעזה החליטה הקהילה הבינלאומית, מסיבותיה שלה, שלא לאפשר הוצאת פליטים מזירת הלחימה, וגם לא לשתף פעולה עם האזורים ההומניטריים שהכריזה ישראל, ובהם נזהרה בהפצצות באופן מיוחד (בין מאי 2024 למרץ 2025, למשל), נפגעו באזורים הבטוחים רק 550 איש, למרות שחמאס פעל מתוכם - אחוז זעיר מנפגעי המלחמה כולה באותו פרק זמן.
חמאס מגייס גם בני 14
כל מי שמתפלא על מספר הקטינים שמתו במלחמה, צריך להבין שחמאס אינו מגייס לוחמים לשורותיו רק בגיל 18, אלא עושה זאת גם בגיל 14, ולפעמים בגילאים צעירים יותר. ארגוני הטרור השונים ברצועה אינם פועלים במדים, ולרוב גם לא עם נשק גלוי. אנשי חמאס משוטטים בשטח, לעיתים קרובות בבגדים אזרחיים, בלתי חמושים או אפילו מחופשים לנשים, אוספים נק"ל ממחסנים קטנים, על או תת קרקעיים, הפזורים בשטח, מכים במהירות ונמלטים לתת הקרקע. כפי שהוכיחו חלק מהתקריות האחרונות, כמו תקרית הפומה שבה נהרגו שבעה חיילים, התקרבות כזאת לכוחות, גם של אזרחים שנראים לא חמושים, יכולה להוביל לאסונות מבצעיים חמורים.
יש להדגיש כי גם בתנאים כאלו, חיילי צה"ל חייבים להגן על חייהם של אזרחים לא חמושים. ברצועת עזה היו מקרים של הרג שלא ניתן להצדיקו בשום צורה. אולם כמו בסוגיית ההרס, גם את מקרי ההרג של אזרחים לא חמושים (או כאלו שנראים לא חמושים בצילומים) אי אפשר להבין ללא הפנמה של האינטראקציה בין צבא קונבנציונלי תוקף, לבין מגן שמשתמש בציניות מוחלטת באזרחיו כמגן אנושי ונלחם מתוכם, בלי דאגה מינימלית לשלומם.
כפי שאמר מוסא אבו מרזוק, ממנהיגי חמאס, כאשר נשאל מדוע לא בנו מקלטים לתושבי עזה בתוך המנהרות: "אנחנו לא אחראים לתושבים. ישראל והאו"ם אחראיים". זוהי כל התורה כולה, ומי שמתעקש לנתח את המלחמה כאילו ישראל היא השחקן היחיד בה וחמאס הוא נוכח נפקד, פשוט לא מסוגל להבין זאת.
הכותב הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית