לעולם לא אשכח את הרעב. הייתי ילדה קטנה, רק בת שש וחצי, שוכבת על אדמת היער, רועדת מקור, קודחת מחום, רעבה עד מוות. ביום שפורסמו התמונות של אביתר ורום - פניהם החלולות, גופם הדקיק - משהו בי נשבר. הרגשתי את אותו כאב בחזה. את אותו רעב. כל תמונה חדשה של החטופים בעזה - עור ועצמות - מחזירה אותי לשם, לאותו יער, לאותה ילדה. ואת אותה שאלה - האם מישהו יבוא להציל אותם?
ניצלתי מהגטו שהייתי בו מעל שנה, הייתי פצועה, אימי נרצחה שהיא שוכבת ומגוננת עלי, והכדור שנורה עליה חדר גם אלי. ניצלתי מבית שהוצת על ידי בני העוולה, האוקראינים וברחתי ליער, הייתי רק בת שש וחצי, שכבתי על האדמה בלי שמיכה, בלי כלום, קודחת מחום ואפילו סמרטוט לא היה לשים לי על הפצע. שלוש וחצי שנים בלי חיבוק של אמא או אבא שנרצח ביער.
מי כמוני יכולה להבין מה מתחולל לכם שורדי השבי בתוך הנפש, אני יודעת מה אתם מרגישים. אתם וגם אני, חווינו כאב ואובדן שאין להם תחליף. זר לא יבין זאת, את עוצמת הכאב, הפחד והשבר שעברנו.
אני פונה אליהם - וגם אליכם, הציבור בישראל ובעולם - מתוך הלב שלי, מתוך הפצעים שכבר הפכו לצלקות. השואה הייתה שונה, אכזרית וארוכה, אבל תחושת הרעב, הבדידות, הפחד - הן זהות. ואסור לנו, היהודים, בני העם שסבל כל כך הרבה, להיות אדישים.
יש רגעים בהיסטוריה שבהם לא די בלב כואב - צריך גם לב פועל. צריך לזעוק, לדרוש, להתפלל, ללחוץ. להציל.
כיום, אחרי שנים של שיקום ותקווה, אני מלווה קבוצות כניצולה, כאשת עדות. אני מאמינה בשיקום - אבל שיקום לא ייתכן כל עוד החטופים שלנו כלואים במנהרות האפלה. אנחנו, שורדי השואה, נהיה שם לחבק אותם כשיֵצאו. נהיה להם עוגן. אבל העולם חייב להתעורר עכשיו - לפני שיהיה מאוחר מדי.
במצעד החיים האחרון אמרתי לשורדות השבי שצעדו איתנו: אגם ברגר, אורי מגידיש ורעיה רותם שאני היום אישה מאושרת. השיקום לא היה קל, אבל הוא אפשרי. ביקשתי מהן לא לשכוח שהן לא לבד, אנחנו, שורדי השואה, איתכם, יש לנו זה את זו, ויש לנו את התקווה. אמרתי להן שגם אחרי הלילה החשוך ביותר, השמש זורחת. אבל כדי שתזרח - אנחנו חייבים להביא את כל החטופים הביתה.