פרסום הסרטונים הקשים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי, שהופצו על ידי חמאס, זעזע שורדי שואה רבים בישראל. בשיחה עם וואלה הם משווים את מצבם של החטופים לזוועות המחנות והגטאות - ומאשימים את הממשלה באוזלת יד והפקרת החטופים.
בגיל 84, דינה דגה ראתה כבר הכל. הערב, מול הסרטון שפורסם על ידי חמאס ובו נראה החטוף אביתר דוד כצל של אדם, היא פשוט לא מצליחה לעצור את הדמעות. "ראיתי אותו עור ועצמות", סיפרה בשיחה עם וואלה. "זה בדיוק מה שהיה אצלנו במחנות הריכוז. רק שהוא שם לבד, ואף אחד לא בא. מה שהם עושים שם זו שואה. לא בקנה מידה עולמי, אבל שואה בשטח של מדינת ישראל".
דגה, שפעילה בעמותת "עמך", לא עוצרת כאן. היא מאשימה את הממשלה באוזלת יד, ואת הציבור באדישות: "אם ידענו לצאת מיליון איש לרחובות בשביל קוטג', אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשחרר אותם ולצאת למענם. בשביעי באוקטובר עשו לנו שואה שנייה. הילדים האלה נמצאים בכלובים של חמאס, הם רזים, שבורים נפשית, ואף אחד לא עושה כלום. העולם כולו מאשים אותנו על הרעבה בעזה. אבל אף אחד לא מדבר על מה שחמאס עושה לחטופים שלנו. למה אנחנו צריכים להיות תמיד האשמים? מה הם אשמים החטופים? שחטפו אותם מהמיטה? שמחזיקים אותם כמו במחנות ריכוז?".
דגה מוסיפה ביקורת חריפה: "אנחנו מכניסים לעזה אוכל ותרופות, אבל החטופים לא מקבלים כלום. ההסברה שלנו מתחת לכל ביקורת. אין קול ברור ממשרד החוץ. הממשלה הזו עסוקה רק בעצמה, רק להיאחז בכיסא. לפני שנה יכלו לשחרר אותם. היום לא עושים מספיק. הייתי רוצה להסתכל לביבי בעיניים ולומר לו: עד כאן. לך הביתה".
"אני כבר לא יכולה להגיע להפגנות, אבל הלב שלי בכיכר החטופים"
מרים שפירו בת 90, שורדת שואה מתלמי, מתקשה להירגע מאז שצפתה בסרטון. "אנחנו צריכים לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה", היא אומרת לוואלה. "כל המשפחה שלי ניספתה בשואה. נשארתי לבד. אני לא מוכנה שעוד מישהו במדינה הזו יישאר לבד. לא מעניין אותי הפוליטיקה. אסור שיהיה לנו שיקולים. יש חטופים וצריך להחזיר אותם.
אני כבר לא יכולה להגיע להפגנות, אבל הלב שלי בכיכר החטופים. אני עצובה לראות את המצב של המדינה. אנחנו צריכים להילחם על הקיום שלנו. אם הייתי יכולה הייתי אומרת לנתניהו: תסתכל מאיפה באנו. אתה עצמך רצית לבנות פה מדינה, אז תילחם עליה. אל תוותר לאף קיצוני שלך".
חנה רענן, רעייתו של ניצול השואה חיים רענן, מתקשה להסתיר את הזעם: "זה פשוט נורא. למה הם עוד שם? אפשר היה להוציא אותם מזמן", היא אומרת לוואלה. "זו בגידה. אלה אזרחים. והפקירו אותם. אני יוצאת להפגנות כל הזמן, אבל הציבור מרגיש חסרי אונים. הממשלה הזו חסרת לב. בעלי חיים היה בגטו והוא לא היה נראה כמו אביתר. אפילו בגיהינום ההוא הצליחו לאכול משהו. כאן החטופים נראים יותר גרוע. החמאס שולט באוכל, האנשים שלהם לא רעבים. השומרים של החטופים משמינים מרוב סיוע והחטופים קורסים. זה מכווץ לי את הבטן, הלב, המוח. אי אפשר לחיות עם זה".
"הילדה הרעבה ביער עדיין חיה בתוכי. לעולם לא אשכח את הרעב"
אבל אז מגיעה עדות שמפסיקה את הנשימה. אחת מניצולות השואה מספרת: "הילדה הרעבה ביער עדיין חיה בתוכי. לעולם לא אשכח את הרעב".
"הייתי רק בת שש וחצי. שוכבת על אדמת היער, רועדת מקור, קודחת מחום, רעבה עד מוות. ביום שפורסמו התמונות של אביתר ורום פניהם החלולות, גופם הדקיק משהו בי נשבר. זה היה אותו כאב. אותו רעב. כל תמונה של חטופים בעזה הם נראים עור ועצמות, וזה מחזיר אותי לשם. ליער. לאותה ילדה.
"ניצלתי מהגטו, הייתי פצועה. אימי נרצחה כשהגנה עלי. הכדור שחדר לגופה פגע גם בי. שלוש שנים בלי חיבוק. בלי הורים. רק חושך. מי כמוני יכולה להבין את שורדי השבי? אתם ואני חווינו כאב שאין לו תחליף. אני פונה אליכם, לעם בישראל, לעולם, מתוך הלב שלי. השואה הייתה שונה, אבל הרעב, הבדידות והפחד זהים. זה הזמן לפעול. לא רק לכאוב. נהיה שם לחבק אותם כשייצאו. אבל העולם חייב להתעורר ועכשיו".
"במצעד החיים האחרון אמרתי לשורדות: אני אישה מאושרת. השיקום אפשרי. אבל כדי שתזרח השמש אנחנו חייבים להחזיר את כולם הביתה".
"ראיתי באביתר את עצמי בגיל שש"
נפתלי דויטשמן, בן 90 מרחובות, הוא ניצול שואה, מחנך ותיק, אב לשלושה, סב ל-12 נכדים ו-28 נינים. אבל בלבו הוא עדיין הילד בן שש, תלוש, רעב, בודד, ילד שצעד 200 קילומטרים בצעדת מוות מבהריצן שבסרביה, ברגל, בקור, בשלג ובבוץ מהלך מספר שבועות עד לעיר קופייהורוד באוקראינה אחרי שהנאצים גירשו אותו מעיר מולדתו.
הוא שמע בלילות את קולות הבכי והגניחות של חבריו שגססו. היום, כשהביט בעיניו של אביתר דוד החטוף בעזה, הוא חזר להיות אותו ילד בן שש. לא היה צריך לומר הרבה: "ראיתי בו את עצמי בגיל שש, רזה מאוד בלי אוכל בבטן שרק רוצה לשרוד", אמר.
דויטשמן, חבר פעיל בעמותת "עמך" רחובות, מתנדב ותיק וחבר בקהילת ניצולי השואה, אינו שוכח לרגע את הצעדים הארוכים בצעירותו. "בגיל 5 יצאתי מהבית", הוא משחזר. "כבר בגיל 7 הייתי יתום מאב ואם. עליתי לרכבת בלי לדעת לאן אני נוסע, עברתי מוסדות, קיבוצים, הייתי תלוש", דרך הסוכנות היהודית הוא ניצל לאחר שהגיע מרומניה לישראל במעבר הגבול עם סוריה ברכבות ובמסע מפרך עד לישראל.
לאורך השנים הפך למורה, למנהל בית ספר ולמרצה. "הייתי מורה יותר מ-40 שנה, מנהל בית ספר 20 שנה, ולימדתי במוסדות להכשרת מורים עוד 21 שנה", הוא מספר בגאווה. "היה לי חשוב לחנך לדמוקרטיה, לערכים, לאנושיות. אבל זה בא ממקום של כאב".
כשהוא מתבונן כעת במראות ממנהרות השבי של חמאס בעזה, הלב שלו נקרע. "זה ברור שזה משהו אחר. הוא כמו ילד בשבי, חסר אונים, לא יכול לעשות כלום. אפשר רק לרחם עליו", הוא אומר בקול חנוק. "אני זוכר מה זה להיות ילד במצוקה. זה נכנס לך בעצמות. גם אם אתה שורד זה נשאר איתך כל החיים".
"כל עוד החטופים שם, הלב שלנו איתם. אתה מרגיש את זה, אתה כואב את זה, אבל אין לך מה לעשות. אתה רק יכול לבכות", הדגיש.
למרות גילו המופלג, הוא ממשיך להגיע מדי שבוע למועדון של "עמך" ברחובות, לפגוש חברים, לשתף, להקשיב. מאז פטירת אשתו, לדבריו, זו משפחתו השנייה. "אני בן 90, אבל עדיין מרגיש שיש לי מה לתת. אני רואה את הדור הצעיר והלב שלי נקרע מהמציאות שהוא נחשף אליה".