"גיבור ישראל": רועי וסרשטיין, לוחם המילואים ששם קץ לחייו, הובא למנוחות

לוחם המילואים רועי וסרשטיין, ששם קץ לחייו, הובא הבוקר (שישי) למנוחות בבית העלמין בשיכון ותיקים בנתניה. וסרשטיין, בן 24 במותו, לוחם מילואים בחטיבת השריון 401, שירת בחוליית הפינוי הרפואית של החטיבה, היה עד למראות קשים בלחימה ופינה פצועים תחת אש. על אף נסיבות מותו, בצה"ל טרם הוחלט אם יוכר כחלל צה"ל, בשל העובדה שסיים את שירותו רק לפני חודש - לאחר יותר מ-300 ימי מילואים. אמו ענדה את הדיסקית של רועי בהלוויה.

חבר הכנסת, אלי דלל, דיבר בהלוויה, והבטיח לפעול להכרתו של וסרשטיין כחלל צה"ל. "איך נפלו גיבורים, לוחם אמיץ, ומכיר את המשפחה היטב", ספד. "משפחה עם נתינה. עם נתינה עצומה. דינה, והאחים, אין לי מה לומר, כל מילה מיותרת. קשה, עצוב, אבל אני אעשה כל דבר כדי שיוכר כחלל צה"ל. אני מנסה מאתמול ואני יודע שיש חוקים חריגים כללים. זה לא משנה לי - הוא חלל צה"ל, נעשה הכל. אתם משפחה לתפארת, משפחה עם נתינה אדירה. הלך פה אחד מעמודי התווך של משפחת וסרשטיין, חיילים יקרים, קבל שהגיע לפה, יום קשה ועצוב, אני מבטיח לכם לעשות הכל. יהי זכרו ברוך".

אחיו של רועי, ספד וסיפר על הרגעים שהוקפץ בשבעה באוקטובר. "אחי רועי, אני רוצה שתרימו ראש ותביטו קדימה אל האדם ששוכב כאן מולי - אדם צנוע, נעים הליכות, ומכבד את הבריות. גיבור ישראל שרק רצה לתרום ונתן מעצמו עוד להגנת המדינה. בשבעה באוקטובר יש הקלטה ראשונה שלך בעוד אנו כבר בדרך דרומה, ואני נצטט: 'תגיד, אמרת שיש לך מדים ג' בבית?' ותראו מי שוכב כאן - אדם שלא היסס לרגע. הבנתי שאתה דקות ספורות מהכניסה. שיחות הוואטסאפ בהמשך כללו הודעות קצרות: 'תן סימן, תשמיע קול, שהכול טוב'".

"כעסתי עליך שלא עדכנת בכל פעם שיצאת, מתוך דאגה ואהבה אמיתית", סיפר. "שיתפת אותי בקושי הגדול - האם ללכת למילואים ולהגביר את העומס, או לסרב ולהשאיר את חבריך לבד. כולנו כאן יודעים איזו בחירה אמיצה עשית - נתת מעצמך עד שלא יכולת עוד".

הוא סיפר על הרגעים הקשים בבית, בהם התקשה לחזור לחייו. "אמנם לא נהרגת בשדה הקרב ברצועת עזה, אבל הבאת את שדה הקרב הביתה", סיפר. "רצת בין שריקות כדורים במטבח, ירי הפצמ"רים בחדר הכושר, וטילי הנ"ט שעפו עליך בספסל הלימודים. ראית בכל יום את הגופות שפינית תחת אש. ניסית לשטוף ממך הכול, אבל זה לא צלח. שיתפת אותי, כנראה כאחוות לוחמים שכזאת. רק אנחנו הבנו אחד את השני. ולצערי, כצעד אחרון, החלטת לקפוץ על הרימון, שיביא אולי לניצחון קטן שלך.

אני רוצה להגיד תודה לכל עם ישראל שנרתם באחדותו המופלאה לעזור ולהקשיב לכל צורך שהמשפחה העלתה בימים האחרונים. ולקהל שנלחם במלחמה הקשה ביותר - אני יודע ששרי הממשלה וחברי הכנסת הנוכחים כאן יודעים שרועי מצא את מותו עקב שירותו הקשה.

רועי פנה לשרים ולחברי הכנסת שהגיעו ללוויה, וקרא להם להכיר ברועי כחלל צה"ל. "אני קורא מכאן לרמטכ"ל ולאלופים - אתם חינכתם אותי לאורך השנים כקצין לוחם בצה"ל, שמפקד שולח חיילים לקרב, ורואה את המשפחות שסומכות עליו. אני אחראי עליהם גם כשהקרב הסתיים. אלו הערכים שהטמעתם בי לאורך השנים. אני קורא לכם שוב, לבכירי מערכת הביטחון, לשר הביטחון, לרמטכ"ל: אם אפשר לקלקל - אפשר גם לתקן. אני מחכה לכם בחיבוק גדול. לא אכעס, ולא אצעק. אני יודע כמה הלוחם חשוב לכם. הרי לא לפני הרבה שנים הייתם בשדה הקרב, בדיוק כמו רועי הקטן. תכירו בו כחלל צה"ל, כמי שלחם למען המדינה - שהמדינה תכיר בו. אתם תראו שתהיו חלק מתהליך מדהים: להחזיר לחברה את ההכרה וההערכה. והחשוב מכל, נוכל יחד להציל עוד לוחמים שקטים, כאלה ששדה הקרב ממשיך איתם הביתה".

בנוסף, פנה אל אנשים נוספים שמרגישים במצב דומה לפנות לעזרה. "מי שמרגיש לבד - תדברו, תשתפו. אנחנו כאן בשבילכם. אני, עידו, מבטיח להיות מקום מפלט בשבילכם בכל הזדמנות. ואני מזמין את כל מי ששומע אותי: בואו לעזור ללוחמינו הגיבורים. שלא נצטרך להספיד עוד. אני פונה מכאן לכל המשפחות השכולות, זכרו שרועי ספג עד שלא יכול היה להכיל".

"ומשהו אישי קטן: רועי, תדע שאחיין שלך עדיין לא יודע, ואני אפילו לא יודע איך לספר לו", ספד. "איך לספר לו שלא יהיה מי שייסע איתו באופנוע, ושיתווכח איתו של מי הקסדה יותר יפה. שאין מי שיקפיץ אותו גבוה- גבוה, ואין מי שיתחרה איתו בתחרות אגרוף, ותמיד נתת לו לנצח. רועי, אחי הקטן - אני אוהב אותך ואמשיך לאהוב אותך. אלחם למען ההכרה שלך, שחשובה לחברה המדממת שלנו".

מג"ד ביחידתו, משה וולוביץ, ספד לו: "רועי, אני מסתכל סביבי וכולם כאן - קבוצות של אנשים, חיילים, מפקדים - מהפרקים השונים של חייך. אנחנו, צה"ל, הגדוד והחטיבה - זכינו לשרת לצד האדם שהיית, מאז אותה שב"צ שחורה. אנחנו עומדים כאן לצד משפחתך היקרה, כולנו כואבים את לכתך. היית ותישאר לעד מושא השראה עבור רבים".

"היית חייל מוביל. בתפקידך כאיש רפואה ראית שליחות", אמר וולוביץ. "בסיום שירותך הסדיר שובצת לשירות מילואים, ושם גם התייצבת עם פרוץ המלחמה ונלחמת איתנו. השתתפת בקרבות קשים והיית שם כשצריך. גם בחודש מאי האחרון נתת יד, רועי. היית לוחם, חובש, ומסור לתפקידך. היית אדם אהוב ואוהב. היית מהאנשים שאפשר לסמוך עליהם. היית ילד מלך - תמיד ראשון להתנדב, תמיד שם עם חיוך וכוח פנימי. האכפתיות והיצירתיות אפיינו אותך במיוחד, ולכל דבר היה לך פתרון. ראית לנגד עיניך את ביטחון העם והארץ. רועי, הותרת חותם ענק בחייך. לעד תישאר בחטיבת 401".

אמו, דינה, כאבה את מותה של בנה רועי, והבטיחה להמשיך ולהעביר את האור שהפיץ. "רועי, אולי אתה בשמיים ואולי במקום ביניים, אבל אתה כבר לא איתנו. רועי, ילד שלי. אני ניצבת כאן היום זקופה, כדי להעביר את האור שלך. שתדע כמה אהבה, גאווה, כמה כאב. מדינה שלמה שבורה ומתאבלת עליך.
אם רק היית רואה את כל זה, היית אומר שזה לא קשור אליך. היית אומר: 'רק עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות'. אנחנו נשארים המומים ושבורים".

"בשבעה באוקטובר יצאת תחת אש כדי להציל אחרים", סיפרה דינה. "ראית מראות שאיש לא צריך לראות. שמענו מחיילים ומפקדים כמה פעלת בגבורה. רועי, איך לא הצלחנו לשמוע? איך לא היינו שם בשבילך? רועי אהוב שלי, אני מבטיחה שתישאר נוכח ולא תישכח. אני אמשיך לאהוב אותך - עד נשמתי האחרונה".

אביו, רוני, סיפר על בנו, ואמר כמה הוא גאה בו. "ילדון שלי אהוב, אני לא יודע מה אנחנו עושים פה. זה יותר מדי מוקדם. אני לא מאמין שאין לי יותר את המלאך שלי. לא הצלחתי להציל אותך. אני כל כך גאה בך. מהשביעי באוקטובר חרפת את נפשך כדי להציל פצועים תחת אש. הצלת חיים של אחרים, אבל לא הצלת את החיים שלך. לא הצלחת להשתחרר ממה שעברת במלחמה הארורה. ילד אהוב, למה עזבת אותנו? תשמור עלינו מלמעלה. שלום לך, ילד אהוב שלי".

אמו שוחחה מוקדם יותר עם אריה אלדד ורון קופמן ב-103fm, ותיארה את בנה כבחור שקט, מסור וצנוע: "הוא היה מלא אור, ילד טוב, רגיש ואציל נפש. אף פעם לא התלונן. קראו לו למילואים ב-7 באוקטובר והוא לא היסס לרגע - הוא יצא להציל חיים".

רועי כמעט שלא שיתף במה שעבר עליו. "הוא לא רצה להעמיס עליי או על אבא שלו, שהוא חולה לב", סיפרה אמו. "הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא שקט אצלו, אבל הוא הסתיר הכול בדממה".

הוא היה האח האמצעי מבין חמישה אחים, ואחד מהם משרת כיום כסמג"ד באוגדת עזה. "הוא היה מודל לאחרים, מלא מסירות. חינכתי את ילדיי לנתינה ולאהבת הארץ - ורועי הגשים את זה בגופו", סיפרה האם.

וסרשטיין למד הנדסת חשמל ושירת במילואים בפעימות, תוך שהוא מתמודד עם הדרישות הלימודיות. "הוא עמד במבחנים, עבד קשה והיה חרוץ ונחוש. הכול עשה בענווה ובשקט".

דווקא כשניסה לחזור לשגרה, מצבו הידרדר. "בעשייה הוא תפקד כמו מכונה - זה היה האדרנלין שהחזיק אותו. אבל כשנרגע, הכול התפוצץ בפנים", אמרה. "הוא סיפר לי שבאחת הסיטואציות נתן לעצמו שתי סטירות כדי להמשיך לתפקד. זה מה שהוא עשה - תפקד".

המשפחה מבקשת שמותו של רועי יוכר כמות חלל צה"ל. "הוא לא נפל בשדה הקרב, אבל הוא נפל מההשלכות של שדה הקרב", אמרה אמו. "אנחנו רוצים שהמוות שלו יהיה אמירה ערכית. שפוסט טראומה תוכר גם היא - ושיהיה כבוד למי שהחזיק את עצמו כל עוד יכול, עד שלא יכול עוד".

"אני לא אישה של מאבקים", סיימה. "אבל אני רוצה שקט לרועי. שינוח לצד חבריו. שהמוות שלו יהיה בעל משמעות - גם לדורות הבאים".

בעקבות הטרגדיה, הרמטכ"ל אייל זמיר הנחה לבחון את האפשרות לשינוי חקיקה שיאפשר לצה"ל את הסמכות לאשר הכרה בחייל מילואים שנפטר שלא בעת שירותו הצבאי כחלל צה"ל. זאת, במקרה ויימצא קשר ישיר בין פטירתו לשירותו, ובהמשך למותו של רועי וסרשטיין.

שר הביטחון ישראל כ"ץ מסר אתמול כי הנחה את אנשי משרדו וצה"ל להעניק את כל הסיוע האפשרי למשפחתו של רועי, לרבות עזרה בסידורי ההלוויה ושימוש בסממנים צבאיים. עוד נמסר כי "שר הביטחון מביע את תנחומיו העמוקים ומחבק את המשפחה בשעתה הקשה".

בנוסף, מסר צה"ל כי הציע למשפחה ש"הלוויה תתקיים בנוכחות חבריו לחטיבה, בה שירת רועי. מפקד יגיע בשם החטיבה ויונח זר מטעמה".

המשפחה תשב שבעה בבית הוריו, בשדרות בן גוריון 141, נתניה. שעות ניחום אבלים: 08:00-13:00 ו-16:00-21:00.