"לא ידעתי איפה המלחמה נגמרת ואני מתחיל": המאבק השקט של הלוחמים

רב סרן במיל' י', שירת כבר יותר מ-450 ימים במילואים מאז תחילת המלחמה וקיבל החלטות של חיים ומוות מאחורי המסכים. כעת, הוא מדבר בגילוי לב על השחיקה הנפשית ועל הדבר היחיד שהציל את חייו: "חשבתי שיצטרכו להזריק לי משהו כדי לעצור את הבכי", סיפר לוואלה.

"לחיות את המלחמה זה דבר אחד", סיפר י', בן ה-53 שמרגיש שבמלחמה האחרונה הוא איבד את עצמו. "אבל כשאתה קם בבוקר ומבין שהיא יושבת לך בתוך הבטן, שאתה כבר לא יודע איפה היא נגמרת ואתה מתחיל, זה השלב שבו אתה מבין שאתה צריך עזרה".

י' הוא לא "לוחם מן השורה", אבל הוא האיש שמקבל את ההחלטה אם לשגר את הפצצה או לא, לירות או לא. "זה לא משחק מחשב". הוא מדגיש, "יש לי לפעמים עשר שניות להחליט אם זה מחבל, אזרח או חייל שלנו. אני רואה את הווידאו, מקשיב לקשר, מדבר עם כוחות הקרקע ובסוף, אני לוחץ על ההדק". אמר והוסיף בכאב, "זו החלטה שהיא כולה עליי ואם יש תקלה אז אני נושא במלוא האחריות והטענות רק כלפיי".

באזרחות, י' מנהל מוצר בהייטק ומפעיל בית ספר לריצות הרים. הוא אב לשלושה, ונדמה היה שהצליח לשמור על איזון בין חיים אזרחיים לשירות מילואים אינטנסיבי, אבל במלחמת חרבות ברזל האיזון נשבר. "במשך חודשים לא הייתי על כדור הארץ", תיאר. "חזרתי הביתה, אבל אף אחד לא חיכה לי. לא בעבודה, לא במשפחה. הרגשתי שהתנתקתי מכוח המשיכה. ההבנה הראשונה שמשהו לא בסדר הגיעה לאט, זה לא קורה ביום אחד", אמר. "אתה קולט שאתה כבר לא שמח, לא יצירתי, לא נהנה מכלום. אתה מסתובב בעולם כמו זומבי".

החיים תחת הסטרס של המבצעים הפכו את י' לאדם אחר. "במילואים אתה צריך להחליט מהר, בלי להסביר יותר מדי". הסביר, "אז אתה מתרגל לדבר בקוצר רוח, לדרוש, לצעוק. כשחזרתי לחיים הרגילים, לא הצלחתי לכבות את זה. אתה מסתכל על אנשים ברחוב וחושב בראש אם הם מפריעים לך או עוזרים לך. הכל שחור או לבן, אין אפור, נשארתי מכונת מלחמה גם באזרחות. הילדים הרגישו, בת הזוג גם. אמנם חזרתי, אבל לא הייתי נוכח".

הטריגר האמיתי הגיע כאשר בנו של חבר קרוב של י' נהרג. "זה ריסק אותי. חודשים לא הייתי אני". שיתף בכאב, "לא תפקדתי. הייתי שבור לגמרי". הצעד לשיקום הגיע דרך המלצה של חברתו, שהפנתה אותו לסדנת גוף-נפש של עמותת "אמפא" המפעילה את המרכז האינטגרטיבי שיקומי מדיקל קר בבת ים, המתמחה בטיפול בטראומה ולמניעת פוסט טראומה.

"בהתחלה אמרתי, תשמרו את המקום לחבר'ה שהיו על הקרקע". סיפר, "אני רק ישבתי במזגן. אחרי שהיא שמעה מה שאני ראיתי וחוויתי, היא הכריחה אותי לבוא - כי בדיעבד הבנתי שאני לא הכי בריא". אמר ושיתף באומץ, "שם, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. חשבתי שיצטרכו להזריק לי איזה חומר לעצור לי את הבכי, אבל יצאתי משם אדם אחר. הרגשתי כאילו פרקו לי מהבטן איזה 30 קילו של כאב. אני והמלחמה אנחנו כבר לא אחד, אני לא רק תפקיד - אני בן אדם".

מיכל שרגא סלונים, סמנכל"ית המערך האינטגרטיבי ומנהלת סדנאות החוסן לחיילי המילואים של עמותת "אמפא", הוסיפה: "רבים מהחיילות והחיילים שמגיעים לסדנה מתארים תסמינים דומים: ניתוק רגשי עמוק או עוררות יתר, כעס בלתי נשלט, אי סבלנות, קושי לתפקד. אלה לא אנשים פוסט-טראומטיים רשמית", היא מסבירה, "אבל הם בדרך לשם. המשימה שלנו היא לעצור את זה בזמן".

סלונים מספרת על לוחם שלא הצליח לחוות כל רגש ברגע שהילדה שלו נולדה. "הוא התרגש להגיע, ביקש מהמפקד להשתחרר במיוחד. אבל כשהוא עמד שם, בחדר הלידה, הוא לא הרגיש כלום. לא שמחה, לא התרגשות - רק ריק. זה הפחיד אותו".

הסדנה, שנמשכת חמישה ימים בהר שורש, מייצרת שינוי מהותי. "זה לא קסם - זו שיטה, סדנת inheal מטראומה לצמיחה", מדגישה מיכל והם מלווים גם במחקר של משרד הביטחון שבוחן את הנושא. "אנחנו יוצרים קפסולה מנותקת מהעולם, בלי טלפונים, בלי חדשות ואז צוללים יחד, דרך הגוף, הנפש והרוח, לשכבות הכי עמוקות של הכאב. הטיפול כולל תנועה, יוגה רגשית, נשימות עמוקות, שיחות אישיות וטכניקות מתקדמות מעולם החוסן הנפשי".

השליחות של מיכל נולדה מהפחד לגדל בישראל דור חדש של פוסט - טראומטיים. "כמו הדור השני לשואה, שהיה גדל אצל הורים מנותקים רגשית, ככה עלול לקרות פה - אם לא נטפל בלוחמות והלוחמים שחזרו מהקרבות.", אמרה סלונים." הם יהיו הורים ואנשים לא מתפקדים, בני זוג עצבניים, אזרחים חסרי חיבור - ואני לא מוכנה שזה יקרה. יש לי 30 קבוצות וואטסאפ, אני זוכרת את כל השמות. כשמישהו מתארס, הוא מתקשר לספר לי. זה כמו 550 ילדים שלי ואני ממשיכה ללוות אותם".

"אנחנו פה - לא שכחנו אתכם, יש תמיד את 'היום שאחרי'", זה בדיוק המקום שמנסים למלא צחי כהן, אלקנה שטיינמץ ורוני מייזלס, שלושה יזמים חברתיים ואנשי מקצוע שהקימו כבר בתחילת המלחמה את המיזם. תחת השם הזה פועל כיום אחד ממיזמי התמיכה הרגשית הרחבים והמשמעותיים ביותר למילואימניקים ולבני ובנות זוגם. שלוש תוכניות משלימות מרכיבות את המיזם: "בין העולמות" ללוחמים עצמם, "עכשיו תורי" לבנות הזוג בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן, ופרויקט גג רחב בשם "היום שאחרי", המציע מעטפת רגשית וקהילתית עם עשרות סדנאות בפריסה ארצית.

לדבריהם, המצוקה הרגשית גוברת, והם רואים זאת היטב דרך הסיפורים שמגיעים אליהם לסדנאות: "יש לנו לוחמים שנקראו למילואים פעם אחר פעם, חלקם עם יותר מ־300 ימי שירות", מספר צחי כהן. "הם חוזרים הביתה למערכת שתומכת פחות. הקונצנזוס שעטף את הגיוס בתחילת המלחמה כבר נשבר, ובני הבית, מקום העבודה, השכונה, הקהילה, כבר פחות מסוגלים להכיל".

המציאות הזו מביאה לעלייה דרמטית בסימפטומים נפשיים: חרדות, נדודי שינה, תחושת ניתוק, ייאוש, קושי בתפקוד היומיומי ובזוגיות. "אנחנו רואים יותר ויותר אנשים שמגיעים אלינו במצוקה עמוקה, לעיתים בלי להבין בעצמם מה עובר עליהם", מספר כהן. "הסדנאות שלנו מספקות להם גם מרחב לשיתוף, גם כלים פרקטיים, וגם עוגן".

אחד המאפיינים הבולטים של "היום שאחרי" הוא השילוב בין תמיכה רגשית לעבודה גופנית. לצד שיח קבוצתי ושיעורי בית שמטרתם לסייע בהחזרת תחושת השליטה, משולבים בתהליך גם תרגולי יוגה רגישת - טראומה, סדנאות כתיבה, ועוד. בנות הזוג של הלוחמים, שבחודשים האחרונים החזיקו לבדן את החזית הביתית, מקבלות גם הן מקום. תכנית "עכשיו תורי" נולדה מתוך הבנה שכדי שהעורף יוכל לעמוד, צריך לטפל גם במי שמרכיבות אותו בפועל. "הן הפכו להיות הכל - אמא, אבא, מתקתקות לוגיסטיקה, תומכות נפשית - ועם כל זה הן לבד. מגיע להן מרחב, מגיעה להן הכרה", אומרת אחת המשתתפות.

הפרויקט, שהחל כיוזמה עצמאית, צבר תאוצה ומעל אלף משתתפים ומשתתפות כבר עברו את התהליך, בפריסה שכוללת את תל אביב, ירושלים, באר שבע, חיפה, הרצליה, ראשון לציון, מודיעין ועוד. שיתופי פעולה נרקמים גם עם עיריות נוספות, קופות החולים והג'וינט היהודי. לאחרונה החלו בצוות גם בפיתוח מוצר דיגיטלי, שיאפשר לכל אחת ואחד לתרגל בבית את הכלים שניתנים בסדנאות. "אנחנו רוצים להגיע ליותר ויותר אנשים, גם כאלה שאין להם זמן או יכולת פיזית להגיע למפגשים", מסביר מייזלס, אחד מיזמי התוכנית. "החזון הוא שהשינוי לא ייעצר בסדנה. שהשיח, ההבנה, הכלים - יחלחלו גם לתוך החיים עצמם".

ליאל גליקסמן, שגויס לשירות מילואים בגולני לחם בחזית הצפונית בלבנון, שם נהרג הסמג"ד שהיה בכוח הצמוד אליו, ועוד שלושה לוחמים נפצעו לידו. גם ליאל נפגע נפשית והחל לסבול מפוסט טראומה.

לפני פציעתו, עסק גליקסמן בענפי ספורט שונים להנאתו ולכן התנסה בפעילות של עמותת "אתגרים", שנוסדה על ידי נכי צה"ל, בענף הקיאקים בחדרה. "הגעתי בהתחלה עם תהיות שונות", אמר. "פתאום אני מוגדר כחלק מקבוצה של אנשים שנפצעו במלחמה, אבל מהר מאד התחברתי לפעילות ואני חושב שהיא כל כך הכרחית וקריטית לנו - פצועי המלחמה. לכל אחד יש את הקושי שלו כאן, ועם זאת כולם מבינים אחד את השני וזה מאד מחזק ומעלה את המוטיבציה. נותנים לנו אפשרות להתחזק ולהשתקם כל אחד בזכות עצמו", שיתף גליקסמן.

ממש לאחרונה, השתתף גם בקורס סקי מים מיוחד שעורכת "אתגרים" לפצועי המלחמה. "הגענו לכנרת, איתי היה חבר מהקיאקים בחדרה, מור קרני, ועוד שני חבר'ה נוספים שנפצעו במלחמה. עברנו שלושה ימים בכנרת שהם חוויה שקשה להסביר במילים". אמר ושיתף, "במים, על הכבל, שכולנו תומכים אחד בשני, לומדים לגלוש בסקי מים ובערב עוברים חוויות אחד עם השני, זה פשוט דבר מחזק ומרגש כל כך. חשוב לי להודות לאלון מאורי, מנהל ענף סקי המים ב"אתגרים" ולשאר המדריכים המסורים שליוו ודאגנו לנו לחוויה הנהדרת הזאת", ציין גליקסמן.

מור קרני, שנפצע פעמיים במהלך שירותו במילואים ושכאמור גם הוא לוקח חלק בפעילות של "אתגרים" באופן קבוע בקיאקים בחדרה והשתתף בקורס סקי המים האחרון, מוסיף על דבריו של גליקסמן "הפעילות הזאת מוציאה מכל כך הרבה מקומות חשוכים". אמר, "אני באמת רוצה להמליץ לכל אחד להגיע ולהשתתף ולכל מי ששומע ויש לו קרוב או מישהו שהוא מכיר או יודע, פשוט תשתפו אותם ותספרו להם, זה כל כך חשוב במהלך השיקום הארוך".

"מלחמת חרבות ברזל שונה מקודמותיה", מסבירה ענבר שנפלד, מנכ"לית עמותת סה"ר, "החיילים נחשפים למציאות של לחימה ממושכת בתנאים קשים במיוחד, תוך כדי דאגה לעתיד המשפחה והמולדת. הנפש האנושית מוצאת את עצמה מתמודדת עם עומס רב ואנחנו כאן כדי לספק את הצורך בתמיכה רגישה ומודעת גם לייחודיותה של ההתמודדות במסגרת צבאית".

על פי נתונים של סה"ר, בשנה האחרונה נרשם גידול של 44% במספר הפניות לצ'אט מצד צעירים בגילאי 18-20. העלייה הזו יכולה לשקף מגמה מדאיגה של העמקת המצוקה הנפשית בקרב צעירים, ביניהם גם חיילות וחיילים, ומדגישה את הצורך הדחוף במענים זמינים, מותאמים ונגישים עבורם. העלייה הדרמטית בהתמודדות עם מצבי דחק, שבר ואף משבר פוסט טראומטי בקרב הלוחמים הפכה את הסיוע הנפשי - מקצועי לחיילים לא רק לצורך דחוף, אלא להכרח הישרדותי.

"אנחנו מבינים שסיוע והקשבה לחיילים המתחברים לקו הסיוע דורשים הכלה גבוהה", אמרה שנפלד, "אמפתיה פעילה, כלים מעשיים להתמודדות עם מצבי חיים בלתי צפויים, עם חרדה שמתעוררת מול חשיפה גבוהה למצבי סיכון מידע אפקטיבי וסיוע בקהילה", מדגישה. "המתנדבים שלנו כאן, מתוך בחירה ומסירות גבוהה כך שלא יישאר אף חייל לבד בהתמודדותו".

עמותת סה"ר קוראת לחיילים ולמשפחותיהם לא להתמודד לבד עם המורכבות הנפשית של התקופה. במידה ואתה או קרוביך חשים מצוקה נפשית או דחף אובדני,

ניתן לפנות לעמותת סה"ר www.sahar.org.il או בצ'אט נגיש ואנונימי 055-9571399.