ממשלת הנאמנים: כך נראית מדינה בלי בושה ובלי בלמים

זה עבר כמעט מתחת לרדאר, אבל ההודעה שכתב "שר המשפטים" יריב לוין במענה לבג"ץ, על הסיבות בעניין החליטה הממשלה להדיח את היועצת המשפטית שלה בדרכים עקלקלות, היא לא פחות מאשר שומטת לסת. "הפכנו כל אבן", הצהיר מי שלא ישאיר כאן אחריו אבן על אבן, "במאמץ למצוא יועץ משפטי לממשלה או שר משפטים לשעבר שיתמוך בפיטורי היועצת, אבל לא הצלחנו". הוא גילה כי מתוך 14 שרי המשפטים לשעבר החיים בישראל, יש 3 שלא הביעו התנגדות פומבית לפיטוריה, אבל גם הם לא מוכנים להרים את ידם בוועדת האיתור כדי שתפוטר.

קשה להאמין, אבל זה אמיתי: יש כללים ברורים, מסודרים ומנוסחים להחלפת יועמ"ש לפני סיום הקדנציה. מי קבע אותם? הממשלה. איזה ממשלה? ממשלת נתניהו (הראשונה). הבעיה היא שעל פי הכללים האלה, אי אפשר להחליף את היועמ"שית המכהנת. אז הממשלה, בהתקף של גאונות נדירה, החליטה לשנות את כללי המשחק (שהיא קבעה) תוך כדי המשחק, וגם הודיעה את זה לבג"ץ. מעניין אם אותו יריב לוין, מהאחראים הראשיים לחורבן במובניו הרחבים ביותר, עצר לרגע כדי להגיד לעצמו את הדבר הבא: "רגע, איך יכול להיות שאני לא יכול למצוא אף אחד שיתמוך ברעיון הזה? יש 14 שרי משפטים לשעבר ו-7 יועמ"שים לשעבר, חלק לא קטן מהם אנשי ימין, איך יכול להיות שכולם, כאיש אחד, חושבים שהחלפת היועמ"שית אינה תקינה? יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודק?".

אני לא תמים. לוין לא אמר את הדברים האלה לעצמו, כמו שלא אמר לעצמו כלום כשראה מיליוני ישראלים עוזבים את חייהם הקודמים ועוברים לגור ברחובות כדי לבלום את הפיכת ישראל לדיקטטורה. הלוואי שהייתי יודע מה הוא כן אומר לעצמו. לשופט סולברג הוא אמר, באותו מכתב, שזה אך הגיוני שהממשלה תמנה יועמ"ש שהוא "קרוב רעיונית למדיניותה".

בשלב הזה אפשר לחזור לדברים שאמר מי שמינה את גלי בהרב מיארה לתפקידה, שר המשפטים לשעבר גדעון סער, שסיפר לכל מי שרצה לשמוע שהיא אשת ימין מובהקת, אין מתאימה ממנה לממשלת ימין. האמירה הזו עומדת במבחן המציאות בכל הקשור להחלטות הקשורות לענייני המלחמה והבטחון. היועצת לא מפריעה לממשלה אלא להיפך, היא היועצת הכי "מאפשרת" שאפשר להעלות על הדעת בכל מה שקשור למה שקורה בלבנון, בסוריה, באיראן ובעזה. יכול להיות שזו אחת הסיבות להסתבכות השלומיאלית שלנו ברצועה. אבל התירוץ הזה לא יעמוד בבג"ץ. גלי בהרב מיארה לא מפריעה לממשלה להיות ממשלת ימין מלא-מלא. היא כן מפריעה לה לעבור על החוק. וזו הסיבה שאין בנמצא אף יועמ"ש או שר משפטים לשעבר שמוכן להכתים את עצמו במהלך הדחתה.

התמונה הרחבה מבהילה עוד יותר: הממשלה הנוכחית מפרקת, מרחיקה או מדיחה כל מנגנון, כל שומר סף, כל בעל תפקיד ממלכתי שמפריע לה להשיג את מטרותיה הפוליטיות, כלומר הישרדותה. כך הודח שר הבטחון יואב גלנט, כך הודח יו"ר ועדת חוץ וביטחון יולי אדלשטיין, כך נרמז לרמטכ"ל שעליו ללכת וכך פוטר ראש השב"כ. כל זה קרה תוך כדי מלחמה. עכשיו הם מפרקים גם את הוועדה הציבורית למינוי (או פיטורי) היועמ"שית. למה? כי הם יכולים. שומר הסף האחרון שעדיין עומד בפניהם הוא בג"ץ.

בעודי כותב את הטור הזה נרשמה עוד דוגמה קטנה, או גדולה, מתוך עשרות ומאות אירועים מהסוג הזה תחת הממשלה הנוכחית: השר לבטחון לאומי איתמר בן גביר מעכב/מונע את קידומה של רפ"ק רינת סבן לדרגת סגן ניצב. על פי כל חוות הדעת המקצועיות, עליהן חתם גם המפכ"ל (שהשר מינה!), מדובר בקצינה מצטיינת. חטאה, על פי בן-גביר, הוא מעורבותה (הדי שולית) בתיקי האלפים נגד בנימין נתניהו.

בן-גביר לא מגמגם, לא מסמיק, לא מחוויר וקולו לא רועד כשהוא מתערב התערבות פסולה כל כך, מאפיונרית (לכאורה) כל כך, במניעת קידום של שוטרת שעשתה את תפקידה. הוא גם לא מכחיש את זה. הוא עומד על המקפצה לעיני כל, ומטיל את מימיו לבריכה בה כולנו שוחים. היחידה שיכולה לבלום את זה, היא היועצת המשפטית לממשלה. למה? כי זה לא חוקי, זה למה. ואכן, אתמול שיגרו שני משניה, דר' גיל לימון ושרון אפק מכתב בנושא לבן-גביר. "חשש להתערבות פוליטית פסולה", היתה כותרתו. אם אני הייתי מנסח את המכתב הזה, הכותרת היתה "ממשלת ישראל הפכה לסניף נידח של המאפיה הסיציליאנית".

פעם, היתה כאן מדינה אחרת. בכירים שנחשדו בשחיתות התאבדו. שר השיכון, יו"ר בנק, אנשים שעוד לא
הוגש נגדם כתב אישום, שטרם נפתחה נגדם חקירה, שלחו יד בנפשם. הם לא היו מסוגלים לעמוד בבושה הציבורית. בכיר אחר, שנשלח לכלא, עזב אחר-כך את ישראל לשנים ארוכות. הוא לא יכול היה להסתובב ברחוב. יו"ר בנק נוסף, שכל חטאו היה סכום הפנסיה הגבוה שקיבל, עזב ועבר לניו-יורק. כל זה קרה, כי היו כאן נורמות. היתה בושה. לאנשים היה מצפון.

תחת ממשלת נתניהו, היוצרות התהפכו. היום אתה לא יכול להתקדם בפוליטיקה או בשירות הציבורי, בלי שנחשדת, נחקרת, נעצרת, הואשמת, או הורשעת. אם הייתי צריך לכתוב "מדריך (manual) לקידום בליכוד", זה היה נראה ככה:

"מהדורת 2025 מעודכנת. מועמד יקר, אם ברצונך להתקדם במפלגת השלטון, עליך להיות בוגר מעורבות משמעותית בפרשה פלילית מתוקשרת, עדיפות לשוחד. במקרים מסויימים תתקבל גם מרמה והפרת אמונים. בנוסף, כדאי לפזר כמה שיותר פוסטים, ראיונות והתבטאויות הכוללות גידופים, נאצות ואישומים בדויים נגד נשיא בית המשפט העליון. אם זה לא התאפשר, אז נגד היועמ"שית ושופט עליון אקטיביסט אחד לפחות. במקרים מיוחדים, נסתפק בפצ"רית. אם זומנת לחקירה במשטרה, אי התייצבות יתרון מובהק. כדאי שתדאג שכרטיסיית הביקורים שלך באולם המשפט של בנימין נתניהו תהיה מלאה. כל ביקור צריך לכלול גם סלפי או לפחות נפנוף יד שידווח בשתי מהדורות לפחות, או בערוץ 14. על קירות משרדך, בצמוד (או מעל) תמונת נשיא המדינה, כדאי להתקין תמונה של רעיית ראש הממשלה ויש לקרוא לה "הגברת הראשונה" בכל הזדמנות. יש להשמע להוראות בנה הבכור ולהחזיק תמונה מחמיאה שלו כשומר מסך. בכל הקשור ל-7 באוקטובר, יש להאשים את צה"ל, את השב"כ, את אמ"ן, את המן, את הקונספציה, את השמאל, את בנט, את ברק (אהרן ואהוד), את מזג האוויר ואת הערבים. את שמו של ביבי יש להזכיר רק בצמוד למבצע הביפרים, הנצחון על איראן, התבוסה של חיזבאללה והנס המופלא שבתוכו אנו חיים. כשמדברים על החטופים, יש להזדעזע, לקרוא להחזרתם המיידית ולהאשים את השמאל או המפגינים או המשפחות או הקטארים בכך שזה לא קרה עדיין. בנושא הקטארים צריך להפגין רגישות. פרטים בעל פה".

השבוע התפרסמו מסמכים ומכתבים שכתב מייסד המדינה, דוד בן-גוריון, מהם עולה שהוא התקשה מאוד להירדם בלילה. בן-גוריון עצמו מעיד על כי ישנם לילות שלמים בהם הוא לא עוצם את עיניו, לא מסוגל לנוח, לא מסוגל להתנתק, בעיקר בגלל החרדה הגדולה לגורל המפעל הציוני שעשה אז את צעדיו המהוססים הראשונים. כובד האחריות שהוטל עליו היה מכריע. הוא מצא פתרונות, הוא ערך תרגילי נשימה (עם משה פלדנקרייז), הוא קרא בתנ"ך ובמקרא, הוא רשם לעצמו ביומן תזכורות תחת המילה "מנוחה".
אני לא יודע כמה מחרדותיו של בן-גוריון נבעו מהמחלוקת שהיתה לו טרום הקמת המדינה עם הרביזיוניסטים. כזכור, הם פירסמו אז מודעת ענק בניו-יורק טיימס שקראה לו להגיד "לא" להצעת החלוקה של האו"ם ולא להכריז על הקמת המדינה בגבולות הבלתי אפשריים שהוקצו לה.

ישן או לא ישן, בן-גוריון ציפצף עליהם והכריז על הקמת המדינה. אני לא יודע איך ישן באותם הימים מי שאירגן והיה חתום על המודעה ההיא ב"טיימס", הפרופ' בן-ציון נתניהו. אני יודע שהבן שלו, בנימין, ישן מצויין. "מצפוני נקי", אמר לאחרונה באחד הראיונות. ברור שמצפונו נקי. הוא חדש לגמרי. בניילונים. ב-76 השנים האחרונות (נתניהו יחגוג 76 באוקטובר) לא נעשה בו כל שימוש.

השבוע שבר נתניהו את כל השיאים הקודמים של עצמו. "אל תדאג, קובי", אמר ראש הממשלה בפנותו לנציב שב"ס קובי יעקובי, החשוד בעבירות פליליות ונמצא תחת חקירה. הוא לא אמר לו את זה בחדר סגור, אפוף עשן סיגרים. הוא לא לחש לו את זה צמוד לאוזן, הרחק מעיניים צופיות. הוא לא כתב לו את זה בכתב סתרים והוא לא שלח לו את המסר הזה עם שליח דיסקרטי.

הוא אמר לו את זה מעל הבמה, ישירות למיקרופון. וקיבל מחיאות כפיים. אל תדאג, קובי. אמירה של מנהיג משפחת פשע, של סנדק סיציליאני, של מאפיונר. אל תדאג, קובי. נאשם בשוחד, מירמה והפרת אמונים שמכהן גם כראש ממשלה, מרגיע מעל הבמה חשוד בעבירות על טוהר המידות, המכהן גם כנציב שב"ס. יכול להיות שהוא כבר דואג, מראש, לתנאי מאסרו? נקווה שלא יהיה בזה צורך.

אבל זה לא רק קובי יעקובי. זה גם "אל תדאג, אוריך". אנחנו כאן מאחוריך. גיבוי מלא. פיטרנו את עומר דוסטרי בגלל סיבה איזוטרית כלשהי, אבל אתה נשאר. אתה, שעבדת בשירות ממשלת קטאר בעודך עובד בלשכת ראש הממשלה. אתה נשאר. מה שלא יהיה, אתה כאן, לא זז לשום מקום. אל תדאג. אין צורך להתהפך, לשקול צעדים אחרים, כמו גילוי האמת על פרשת קטארגייט. אל תדאג. אם יהיה צורך אני, ביבי, אקח אחריות גם על ההדלפה הנפשעת לבילד. לי מותר. מקסימום אני שוב אצא שקרן. ביג דיל. זו לא תהיה הפעם הראשונה. רק שלא תדאג.

וגם: אל תדאג, יוסי. ה"שגריר" באיחוד האמירויות, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי. אל תדאג יוסי. לא הולך באמירויות? אז אנחנו עובדים על ג'וב חלופי. ניתן לך את רשות מקרקעי ישראל. כן, כל הנדל"ן של המדינה. כמה טבעי לתת לך את זה, אחרי שהשארת אדמה חרוכה במשרד ראש הממשלה וביזית את עצמך ואת שולחיך באיחוד האמירויות. אחרי שהואשמת בהגשת תצהירים כוזבים וכמובן, הזיוף המרהיב של הלובסטר ההוא בברזיל. הסר דאגה יוסי שלי, שלנו. שרה ואני לא ניתן לך לרעוב ללחם. כמו שאנחנו דואגים לאפי אזולאי, מי שהיה אב הבית במעון ראש הממשלה ויודע את כל הסודות. במהלך ביצוע תפקידו, נתפס אזולאי בידי השב"כ כשהוא לוקח שוחד מספקים למעון ראש הממשלה. הודה באישומים. אז מה קרה? כלום לא קרה. נכון, כרגע הוא "בין עבודות", אבל ידאגו לו. הכל בסדר.

רשימת ה"אל תדאג" ארוכה כאורך הקדנציות. וגם מגוונת. שלמה פילבר, למשל, שכדי להציל את עורו חתם על הסכם עד מדינה נגד נתניהו, כנראה ידע שלא יצעד לבד, אז התהפך, ומפה לשם הפך לסוקר הקבוע של ערוץ הבית ושל מפלגת הבית. אל תדאג מומו. לעולם לא תצעד לבדך. ואל תדאג, אלון חליוה. "קצין הבטחון" במשרד ראש הממשלה לכאורה, קצין ריצוי מאוויי המשפחה במציאות. גם כשהממשלה הקודמת ניסתה לפטר אותך, לא נתנו לזה לקרות. גם כשמתברר שאישרת לבכירי לשכת ראש הממשלה לעבוד בתוך קודש למרות שנכשלו בתחקיר בטחוני. מדובר בעבירה בטחונית שאין חמורה ממנה. עבירה של מי שמופקד על הבטחון, לכאורה. אז מה? חליוה עוד שם ויישאר שם. בעט אלון, בעט. בכל הכללים והמוסכמות. אנחנו מאשרים את זה.

באמת שאין לרשימה הזו סוף. מנהל הלשכה לשעבר, דוד שרן. הוגש נגדו כתב אישום בפרשת הצוללות. זה אומר שהוא יזוז הצידה? ייעלם מהחיים הציבוריים? לא ולא. ג'וב מפנק בקצא"א (מזכיר החברה), אחר כך בליכוד. המשכורת דופקת, גם התנאים והפנסיה. ככה זה אצלנו. אין מה לדאוג. ואפשר להמשיך את הרשימה עד סוף הדורות. להיזכר, למשל, בפרשת צילום החצאיות של נתן אשל בלשכת ראש הממשלה. מי נענשו עליה? אלה שדיווחו עליה: צבי האוזר, מזכיר הממשלה שהורחק לצמיתות, יוחנן לוקר, שהפסיד את תפקיד מפקד חיל האוויר, ויועז הנדל, שנזרק לכל הרוחות. ומה קרה לאשל? הסדר טיעון מגוחך עם הנציבות, וזהו. הוא ממשיך להיות המוציא והמביא הכי קרוב של האדון והגברת, כאילו כלום.

זו השיטה. תנאי הסף היחיד למינוי לתפקידים הממלכתיים הבכירים ביותר במדינת ישראל הוא נאמנות. לא למדינה. למשפחה. מי שעומד בתנאי הזה, השמיים הם הגבול. תסתבך? נחלץ אותך. תמעד? נרים אותך. ככל שאתה יותר קרוב אלינו ויודע סודות יותר שמורים, כך מעמדך איתן יותר. אין לזה שום קשר לשלטון החוק, לשמירת החוק, לנורמות המקובלות, לכללים הנהוגים. כי אין כבר נורמות ואין כללים.

השיא היה, כמובן, השבוע. כשחנוך מילביצקי מונה לתפקיד יו"ר ועדת הכספים. היתרון היחיד של המהלך הזה, היא העובדה שבהשוואה אליו נראית הדחתו של יולי אדלשטיין, רק כי לא הסכים לשתף פעולה עם ההשתמטות החרדית, כמעט סבירה.

לא, החקירה נגד מילביצקי אינה פוליטית. ואין כאן רדיפה. זה סוד גלוי. יש כאן חקירה ארוכה, על פני יבשות וארצות שונות, יש כאן ממצאים, יש כאן תחקירים עתונאיים שפורסמו, יש מתלוננת שמסרה גירסה. יש עשן. חובה על המשטרה למצות את החקירה. העובדה שנבחרי העם לא מואילים אפילו להמתין למיצוי הזה, היא בלתי נתפסת. מישהו כתב השבוע שמשה קצב יצא פראייר. הקדים את זמנו. אם פרשיותיו היו נחשפות עכשיו, הוא עוד היה זוכה לקידום.

ובמצב הדברים הזה, כשראש ממשלה מעז להגיד בפומבי למי שנחשד בעבירות על טוהר המידות "אל תדאג, קובי", ועוד מקבל מחיאות כפיים, מה הפלא שהשירות הציבורי בישראל נראה כפי שהוא נראה, שמשרדי הממשלה נרקבים, שאין מענה לשום דבר, שהמפונים עוד מחזרים על הפתחים ונפגעי הטילים של איראן מכתתים רגליים בין הפקידים. כך נראית גם ההסברה הלאומית, כך נראית המדינה. אבל מצעד ה"לא דואגים" ממשיך לצעוד. ארוך, מתפתל וצוהל. היחידים שצריכים לדאוג הם אנחנו, אזרחי המקום הזה. האנשים שמשרתים, שעובדים קשה, שנושאים בנטל. הם צריכים לדאוג. הם לפעמים מתים מדאגה.

אני אחרוג עכשיו ממנהגי ואפרסם כאן קטעים נרחבים מטור שהופיע בעמודים הללו ביום ו', ה-22 באוגוסט 2014. ארבעה ימים לפני סיומו של מבצע "צוק איתן". מבצע שהוצג על ידי ממשלת נתניהו כנצחון, אבל היה כולו הפסד בשרשרת נוראה של תבוסות שהגיעה לשיא ב"שומר חומות" (2021), המבצע שעל פי כל התחקירים שכנע את חמאס שביכולתו לשבור את אוגדת עזה. "שומר חומות" הביא את ה-7 באוקטובר. "צוק איתן" הביא את "שומר חומות". ביניהם היו עוד הרבה מאוד "מבצעים" כאלה שרק סייעו לחמאס להשתכלל, להתעצם ולבנות את המפלצת.

תודתי נתונה לתחקירן המופלא שלי, יוסף גרוסמן, שאיתר את הטור הזה. אני מביא את הקטעים כדי להמחיש את עוצמת השקר הביביסטי לפיו "לא היתה לנתניהו לגיטימציה". הרי זה מה שהם טוענים, במאמץ הנואש להסביר את הרפיסות, את הפרת ההבטחה ההיא מ-2009, את הפיכת חמאס לנכס מניב, את הזרמת הכספים. "אתם לא הייתם נותנים לו לעשות פעולה בעזה", אומר לי ינון מגל כל בוקר. הוא אומר, כלומר משקר, ביודעין. זה לא רק אני. היה בציבור הישראלי רוב גורף לפעולה משמעותית בעזה. היו בממשלה גורמים שדחפו לזה. הבולט שבהם, אביגדור ליברמן. היה גם נפתלי בנט. היו רבים נוספים. מי שבלם את כל זה במלוא עוצמתו, הוא בנימין נתניהו. הוא גם העיד על כך בספרו. מכאן והלאה, קטעים מתוך הטור ההוא:

"עם כל הכבוד לתמונות נצחון, חמאס לא יוכרע בעריפת ראש אחד ממנהיגיו. כבר ערפנו ראשים לא מעטים בצמרת חמאס, אבל היא כל פעם צימחה במהירות ראשים חלופיים תחתם. חמאס יוכרע בהפגנת נחישות ובפגיעה קשה בליבת העוצמה שלו. חמאס יוכרע בהריגת חלק גדול מלוחמיו, נטרול הזרוע הצבאית, התנגשות אמיתית עם הכוח הלוחם שלו והכרעתו. רק כך".

"ההסטוריה מוכיחה, פעם אחר פעם, שיש רק דרך אחת להכריע את "האחים המוסלמים" באשר הם. באמצעות הפעלת כוח חסר פרופורציות. כשאתה מפעיל כוח במשורה, כשאתה מתלבט לפני כל צעד, כשאתה מצהיר שאין לך עניין להיפל את חמאס ואתה נכנס לרצועה רק כדי לבצע "פעולת מנהרות", אתה לא מכריע את חמאס, אתה מצחיק אותו. אתה מדרבן אותו...".

בעיצומו של המבצע, הודלפה לתקשורת מצגת שהציג הרמטכ"ל גנץ לקבינט, על המחיר הצפוי של כיבוש עזה. אני כתבתי אז שמאחורי ההדלפה עומד נתניהו, באמצעות אנשיו. המטרה, לכאורה, היתה להסתתר מאחורי הסינר של צה"ל. "זה לא אני, זה גנץ". אבל זה לא החזיק מים. כך כתבתי:

"ההדלפה ההיא באה לספק לביבי תירוץ, למה לא מוטט את שלטון חמאס כפי שהבטיח. הוא נזקק לתירוץ באופן נואש, לאור הביקורת מימין. אז הוא מישכן לרגע את האינטרסים של המדינה, למען האינטרס הפוליטי שלו...נתניהו זוכה להרבה מאוד מחמאות מהמרכז-שמאל על ניהול "צוק איתן". גם בעמודים האלה הוא רווה נחת בימים הראשונים של המבצע. לכאורה, גם אני אמור להריע לו על האיפוק, הסבלנות, אורך הרוח, על היותו "המבוגר האחראי", על זה שהוא לא נגרר פנימה ולא נסחף אחר המתלהמים".

"הבעיה שלי היא, שבנושאים האלה אני לא מרכז-שמאל. אני בכלל לא חושב שאפשר להגדיר אירועים כאלה במונחי מרכז, שמאל או ימין. באירועים כאלה לא צריך להיות ימני כדי לחשוב שעם חמאס אין מה לדבר. צריך פשוט להיות מפוכח".

ואכן, באותם ימים, וגם לפניהם ואחריהם, רוב מנהיגי המרכז-שמאל התנגדו לדרך של נתניהו. ציפי ליבני אמרה וכתבה ש"עם חמאס לא מדברים, על חמאס יורים". אבי גבאי, יצחק הרצוג, אפילו שלי יחימוביץ' הפגינו עמדה דומה. אבל נתניהו, כזכור, חשב אחרת. הוא אבי-אביה של הקונספציה. הוא הגה, הוליד וגידל את התפיסה שחמאס מורתע ומגודר ברצועת עזה, הוא נכס ישראלי. להלן המשך הטור:

"מכיוון שאני יודע שנתניהו עושה את הדברים האלה לא משום שהוא מתלונן, שפוי ואחראי, אלא משום שהוא פחדן, ומכיוון שאני חושב שהוא מתפשר על העתיד ועל הבטחון הלאומי והאינטרסים האסטרטגיים של כולנו, אני כותב מה שאני כותב.

יכול להיות שאני טועה ועוד רבע שעה, או חודשיים, נגלה ש"צוק איתן" הוא האירוע המשמעותי ביותר שהיה כאן בדור האחרון בכל הקשור לשיקום ההרתעה הישראלית ועיצוב תפיסת הבטחון היעילה, החדשה שלנו. יכול להיות שלא. בינתיים, אסתפק במה שאמר לי בשבוע שעבר אחד האנשים הכי קרובים לנתניהו. "מה שקרה בחודש האחרון", אמר האיש, "הוא ריסוק המוניטין שישראל צברה במשך 40 שנה".

"שלוש אסכולות מלוות את "צוק איתן" מיום היוולדו. האסכולה של בובי (בוגי-ביבי), שמצדדת בהסדרה מול חמאס. מבצע צבאי, אחריו מו"מ שיביא להסדרה. הם לא יורים עלינו, אנחנו לא יורים עליהם. האסכולה השניה היא אסכולת בנט: אכיפה חד צדדית. מכים בחמאס בכל הכוח ואחר כך יוצאים באופן חד צדדי למצב חדש. שולטים על השיקום, פותחים את המצור, מווסתים את המלט, דוחפים פנימה מזון ושאר עניינים חיוניים. מצ'פרים את האוכלוסיה כשחמאס לא יורה, סוגרים את השערים כשהוא יורה, ומכים בו בחזרה".

"היתרון של האסכולה הזו הוא שאין מו"מ עם חמאס, ונשמר חופש הפעולה למנוע התעצמות: מגיע מידע על מנהרה חדשה? מורידים אותה. מגיע מודיעין על פס יצור חדש לרקטות? מורידים אותו. כך נמנעים מחזרה למצב שבו היינו לפני 6 שבועות, כשמפלצת טרור רצחנית צמחה לנו באופן ממאיר על הגדר".

"האסכולה השלישית היא האסכולה של ליברמן: לא הסדרה ולא הרתעה ולא נעליים. כיבוש עזה ומיטוט חמאס. ליברמן לא מלווה את האסכולה שלו בתורה כתובה, או בתורה שבע"פ. בשביל זה הוא ליברמן מספיק שיפצח את פיו וידבר, כדי שכולם יבינו".

הטור הזה נכתב, כמובן, לפני שליברמן מונה לשר בטחון. אחר-כך, בטרם התפטר מתפקידו במחאה על המדיניות בעזה, ליברמן דווקא כתב מסמך מפורט, רהוט ומוסדר, עם עיקרי האסכולה שלו. הוא צדק בכל תג, תו ופסיק שנכתב שם.

והנה סיומו של הטור ההוא, סיומה של הנבואה שלמרבה הצער גם התגשמה:

"זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מסתיר מהשרים שלו, או מהמצביעים שלו, עניינים שלא נוח לו לגלות. התמונה המאפיינת ביותר את אופיו בתחום הזה היתה פעם, כשהיה שר האוצר בממשלת שרון, כשהלך עם אנשיו ובידו סיגר שמנמן ודלוק, ולפתע ראה חבורת עתונאים ומצלמות ממתינה לו בהמשך הדרך (הכניסה לישיבת הממשלה). הוא מיהר לתחוב את הסיגר הבוער לכיס הפנימי של הז'קט ואז נעצר ליד העתונאים, החל לדבר, שכח מהסיגר, עד שהז'קט החל להעלות עשן".

"נתניהו מנסה עכשיו, בצדק, לשנן בפני העולם שחמאס שווה דאע"ש. שאין הבדל בין שתי התנועות הרצחניות האלה. שמי שמאשים את ישראל בפשעים מול חמאס, צריך להביט מזרחה, לראות את דאע"ש ולהבין את טעותו. ובכן, מר נתניהו, אם חמאס שווה דאע"ש, מה דעתך שברק אובמה יתחיל במו"מ עם דאע"ש במטרה להגיע ל"הסדרה" בסוריה, או בעיראק? הרי אמרנו שאין הבדל, לא".

"במקום זה, מתפקדת ישראל כמו גימנזיסטית בת טיפש עשרה שמחזרת אחרי החתיך של השכבה. בכל פעם שיש איזה רמז של היענות מצידו, היא מכרכרת ומפזזת בהתלהבות. כן קהיר, לא קהיר, הסדרה, שמסדרה. ואז הפסקה לצורך עימות נוסף, הם יורים עלינו, אנחנו עליהם, אבל האופציה העיקרית על השולחן: חזרה לשולחן המו"מ. ישראל מדברת עם חמאס כשווה מול שווים בקהיר. זו האמת הפשוטה, אין בלתה, אי אפשר לתחוב אותה לכיס הפנימי של שום ז'קט, כי זה ייגמר בעשן, אש ודמעות".

בחזרה לימינו. אכן, כולם יודעים איך זה נגמר. האסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה. הטור הזה (כתבתי רבים כמותו במהלך השנים, אבל כאן יש ריכוז מאמץ בנקודה קריטית של "צוק איתן") מוכיח שהכתובת היתה על הקיר. נתניהו ידע את האמת. היה לו אשראי לעשות מה שהבטיח לעשות. היתה לו לגיטימציה, היו לו יכולות, היו לו כל הסיבות שבעולם. מאוחר יותר הוא גם הדף לחצים פוליטיים, כמו ההתפטרות של ליברמן, כדי להמשיך ולדבוק ולאחוז בקונספציה: סינוואר הוא עמית, לא טורף. חמאס הוא נכס. כלאנו את כנופיית היחפנים הזו בעזה, אטמנו את התת קרקע עם המכשול, עשינו את פעולת ה"מטרו" בשומר חומות (כשלון קולוסאלי והר-אסון), זרקנו את המפתחות לים. שייחנקו.

בסוף מי שנחנק היו תושבי העוטף. מנתיבות ושדרות עד נתיב העשרה ובארי. צה"ל נסחף אחר הקונספציה של נתניהו. המודיעין הסיט את רוב האמצעים צפונה (התוצאות ניכרו היטב בנצחונות על חיזבאללה ואיראן). הדירקטיבה המדינית היתה "להכיל" את חמאס. רוח המפקד עשתה שמות בעירנות, בכוננות, ברצינות. ההבדל היחיד הוא שצה"ל, שב"כ ומערכת הבטחון קיבלו אחריות על מה שקרה. נתניהו? לא. היה צריך להעיר אותו בלילה. אגב, גם אם היו מעירים אותו בלילה זה לא היה משנה דבר. אי אפשר לשנות קונספציה, תפיסת עולם והלך רוח בין 3 בלילה ל-6 בבוקר. זה לא עובד ככה. הוא היה מאשרר את סיכומי הרמטכ"ל וראש השב"כ וחוזר לישון.

שילמנו מחיר כבד על הקונספציה. אני מקווה שבמהלך סוף השבוע לא יפול הלוחם ה-900. יחד עם האזרחים והנרצחים, מתקרבים כבר ל-2000 הרוגים, עשרות אלפי פצועים ופוסט טראומתיים, עכשיו גם מתאבדים. במקום לחתוך את זה, נתניהו ממשיך את זה. הוא שבוי בידי הקיצונים, הוא משותק, כאילו נתון בתוך "טראנס" דתי לעבר קתרזיס דמיוני בשם "הנצחון המוחלט".

המכה שהונחתה על חמאס החל מה-8 באוקטובר קשה לאין ערוך ממה שאני מתאר כאן למעלה, בטור ההוא. עזה הושמדה, הוחרבה לחלוטין. כוחו הצבאי של חמאס נשבר לרסיסים. על פי ההערכות, יש לו כרגע בסביבות 100 רקטות וכמה אלפי קלצ'ניקובים. נערים שמעדיפים למות שבעים מאשר לגווע ברעב באוהל המשפחתי, תמיד יהיו שם. ולכן, הנצחון הושג מזמן. על הטרור אין "נצחון מוחלט". הכל יחסי. כך האמריקאים לא הצליחו להעלים את הטליבאן, המערב לא הצליח להעלים את דאע"ש (אלא רק להכריע את מרכז הכובד והכוח הצבאי שלה), המצרים לא הצליחו להעלים את ה"אחים המוסלמים" וישראל לא הצליחה להעלים את חמאס מיו"ש למרות שליטתה הבטחונית בשטח.

נתניהו קיבל מממשל טראמפ את כל הקרדיט. קו אשראי פתוח לגמרי. תעשה מה שאתה מבין, רק תגמור עם זה כבר. הוא לא מסוגל. נכון להיום, הוא אובד עצות. ישראל צעדה בקומה זקופה וזחוחה לתוך המלכודת של חמאס והיא מאבדת עכשיו את עולמה בכל החזיתות. חמאס זחוח, שיכור נצחון. אין לו מה להפסיד שלא הפסיד כבר. יש לו רק מה להרוויח, אם האיוולת הישראלית תימשך. והיא נמשכת.