דרעי נתן, דרעי ייקח? מרוב מלחמות לא שמנו לב להחמצה של ש"ס

אריה דרעי נתן, אריה דרעי לקח? ובכן, מוקדם לומר: התמיכה בש"ס עודנה יציבה בסקרים ובכלל, ככל שמועד הבחירות טרם נודע, הרי שרק אוויל יהמר מראש על תוצאותיהן.

ובכל זאת, גם אם הכיוון שאליו מוביל דרעי את מפלגתו לא יסתיים במפלה בקלפי, הוא מסתמן כבר עתה כהפסד אדיר. הכיצד? כי את ש"ס של הקדנציה הזאת לא נכון יהיה לשפוט על פי איך שהצליחה לשמור על הקיים, אלא ביחס למה שיכלה להשיג: מספר דו ספרתי גבוה של מנדטים.

יותר מכך: הבחירות הקרבות היו יכולות להיות הפריצה הגדולה של ש"ס ממעמד של מפלגה חרדית סקטוריאלית למפלגת ימין ציונית, לשון המאזניים וחברה בכירה (ולא שלישית בחשיבותה אחרי הליכוד והציונות הדתית) בממשלה הבאה, לא משנה באיזו קונסטלציה תורכב.

על פי סקר שפרסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה, 84.5% מהציבור סבור שיש להטיל סנקציות מיידיות על בחורי ישיבות שאינם מתגייסים.

הנתון הזה חריג ביחס כמעט לכל שאלה מרכזית בחיים הציבוריים, אבל המדהים יותר מהאחוז הגבוה שמבקש מהחרדים להתגייס או לשאת בסנקציות שעיקרן הפסק קבלת טובות הנאה ממדינת ישראל, הוא אחוז התומכים בהטלת הסנקציות בין מצביעי ש"ס: 30% מהם סבורים שיש להפסיק לממן משתמטים מגיוס.

איך שלא תהפכו את זה, מדובר בנתון חריג משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שהשאלה לא הייתה האם אתה תומך או לא בגיוס בני ישיבות, אלא התייחסה כבר לעונש - כלומר, הרבה יותר מפורש ומחייב מאשר דעה כללית. כלומר, יש לשער שכמחצית מבוחרי ש"ס תומכים עקרונית בגיוס חרדים לצה"ל (גם אם בהגבלות שיגנו על מי שלומדים באמת).

הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את מה שמספרים לנו על ש"ס, לפיו אחת הסיבות להתנגדותם הנחרצת לחוק גיוס אמיתי הוא שמספר הרשומים כלומדים (אך בפועל עובדים) בקהלם הוא גבוה יותר מאשר בקרב החרדים האשכנזים.

במילים אחרות: אם יעמוד חוק הגיוס כנושא מרכזי בשיח הציבורי ערב הבחירות, ש"ס עלולה לספוג כמה שערים עצמיים עוד בטרם נדבר על מה שיש לה להפסיד. חלק גדול מבוחריה מגדיר עצמו קודם כל כישראלי - ורק אחר כך כספרדי, חרדי, דתי או מסורתי.

ירידה בכוח הפוליטי היא תהליך שמזין את עצמו, ובמקרה של ש"ס הוא הרסני במיוחד. היא אמנם הצליחה לשרוד כשנה וחצי מחוץ לממשלת השינוי של בנט ולפיד, אבל לאורך זמן ש"ס חייבת לשמור על כוחה הפוליטי כדי לשרוד.

אפילו בתוך ממשלת ימין, אם תקום כזאת לאחר הבחירות (על פי הסקרים, ספק גדול בכך), ירידה בכוחה למנות שרים מטעמה וכפועל יוצא מכך, ירידה ביכולת לנתב תקציבים כרצונה ולשלוט באלפי משרות, עלולה להיות קריטית להישרדותה לטווח הארוך.

אבל אפילו כל זה מתגמד לעומת ההחמצה של ש"ס להפוך למפלגה כל-ישראלית: במציאות של התחזקות הימין לאחר אירועי 7 באוקטובר ואימוץ גובר של מסורות "חצי אמוניות" או "אמוניות אך לא דתיות", הרי שש"ס הייתה יכולה להפוך למפלגת ימין-לייט, בניחוח מסורתי-מזרחי, ציונית ובעלת אג'נדה חברתית.

למפלגה כזאת יש פוטנציאל צמיחה עד לקרבת 20 מנדטים. היא אולי לא תהפוך למפלגת שלטון, אבל דמיינו מפלגה של 15-16 מנדטים שלמעשה תכריע את הרכב הממשלה הבאה!

ש"ס הייתה יכולה להיות בית חם ללא מעט ישראלים שלא מצאו את עצמם משתייכים לאף זרם: שיאיר - גולן או לפיד, מפחידים אותם, סמוטריץ' ובן גביר קיצוניים מדי עבורם, ליברמן חילוני מדי ויהדות התורה חרדית מדי. היא הייתה יכולה להיות מגנט קולות למצביעים מסורתיים של הליכוד שמאסו בנתניהו (הקולות שמי שיידע לפתותם יזכה בבחירות הבאות).

היא הייתה יכולה לעטר את הרשימה בכמה מועמדים ששייכים למיינסטרים הישראלי - ועוד צעדים שהיו מגדילים את כוחה מבלי לוותר על הגרעין החרדי הקשה שסביבו קמה.

לש"ס של הקדנציה האחרונה יש מלבד ערך מוסף רגשי, גם קבלות על עבודה בשטח: השרים ה"ספק-מתפטרים" שלה, בדגש על משה ארבל במשרד הפנים ואוריאל בוסו במשרד הבריאות, נחשבים למוצלחים יותר שבקרב שרי הממשלה הנוכחית.

תאמרו שהתחרות דלה - וזה נכון מאוד, ובכל זאת: במשך חודשים ארוכים היה נדמה ששרי ש"ס הם היחידים שאשכרה באו לעבוד תמורת המשכורת המיטיבה והתנאים המפליגים.

נשאלת השאלה - אם הכל כל כך טוב, אז איך זה שדווקא פוליטיקאי רב ניסיון כאריה דרעי לקח את הפוטנציאל האדיר הזה וריסק אותו סביב חוק ההשתמטות מגיוס?

לזאת יש מספר תשובות אפשריות. הראשונה נוגעת לרגשי הנחיתות שיש לחלק מהרבנים הספרדיים מול האשכנזים. לכן במקום להיות רפורמטורים ולהוביל גיוס (מוגבל, אך בהיקפים שיהוו פיוס היסטורי בין הציבור החרדי לחילוני), הם מנסים להוכיח שהם "יותר קדושים מהאפיפיור" (אם לשאול דימוי מדת אחרת) - ומתחרים באשכנזים במלחמתם ב"סכנת" הגיוס.

השנייה היא דרעי עצמו: הנאמנות שלו לנתניהו אינה טבעית אלא נסמכת על שותפות אינטרסים. מהם האינטרסים? לא ברור די הצורך, ולא כאן נתחיל לחשוד בשני כשרים כדרעי ונתניהו, אבל העובדה היא שדרעי נותר נאמן לנתניהו גם כשהיה נדמה שיש לו מה להרוויח מפרידה, כלומר - בניגוד לאינטרס הפוליטי שלו.

דרעי, בל נשכח, היה אמור להיות עתה שר האוצר, דבר שנמנע על ידי מערכת המשפט. יתכן שיש כאן גם מעין שותפות גורל שהומרה באידיאולוגיה של מלחמה באותה מערכת שבעבר אסרה אותו בכלא והרשיעה אותו גם בעבירות מס שהשאירו אותו חסר תואר רשמי (אם כי מאוד מקורב). גם זה הוא בגדר הסבר חלקי בלבד.

אז אולי דרעי גם חושש ממצב של התרחבות ש"ס ממפלגה סקטוריאלית שנתונה למרותו הבלעדית, לתנועה רחבה יותר שבה יתנו את הטון השרים הצעירים והמוכשרים, כאלה ששירתו בצה"ל על אף שנותרו נאמנים לאמונתם ולתורתם, כמו - ובכן - כמו חלק גדול ממצביעי ש"ס (ועוד יותר מכך - ממצביעיה הפוטנציאליים)?

תהא התשובה אשר תהא, דבר אחד ברור: אריה דרעי, האיש שבמידה רבה הפך את ש"ס לאימפריה, שהיה ועודנו עמוד התווך שלה ומי שהעניק לה חיים גם בשעות קשות, הוא זה שמונע ממנה להפוך לכוח אמיתי בעיצוב פני החברה בישראל.

על רקע אירועי המהפכה המשפטית, 7 באוקטובר, החטופים, המלחמה ומשפט נתניהו, נדחק העניין בש"ס לשוליים - ובכל זאת, אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון בעמדותיה, תהפוך תקופת כהונת ממשלת נתניהו השישית (שכך או כך מתקרבת לשנתה האחרונה) להחמצה גדולה למפלגה שאולי תצליח לשמור על כוחה, אבל לעולם לא תדע מה הפסידה.