כשהלוחם נותר לבד: המחיר השקט של המלחמה

העלייה המשמעותית במספר החיילים בסדיר ובמילואים שהתאבדו מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", 45, בהם חמישה בימים האחרונים, מחייבת התבוננות מעמיקה וגיבוש מענים מתאימים לצמצום הסבל הקיצוני וחוויית האין־מוצא, לצד הזמינות לנשק שמובילה להחלטה המכאיבה ללא גבול לשים קץ לחיים ולסבל הכרוך בהם.

החיילים התמודדו, ככל הנראה, עם אירועים מחוללי טראומה ועם פציעות שקופות בדרגות שונות, שלעיתים גורמות גם להתלקחות של טראומות מוקדמות ומורכבות שחלקם נשאו עמם עוד קודם לשירות הצבאי. הפער בין הדימוי העצמי, התפיסה העצמית ותפיסת הגבריות אל מול חוויית חוסר האונים והיעדר השליטה פוגע באמון של הפרט בעצמו ובאחרים, וגם בתפיסת המסוגלות שלו.

רצף האירועים האחרון קשור, בין היתר, להיבטים אפידמיולוגיים - המחשבות מקננות אצל הסובלים ממצוקה חריפה, והחשיפה לדיווח על מקרי התאבדות, ולעיתים תוך האדרת המתאבד, תורמת לתרגום ההחלטה למעשה אובדני.

בעת הזו ראוי גם להתייחס לשילוב המורכב, ולעיתים הבלתי נסבל, של לוחמים המתמודדים עם עומס פיזי ורגשי ממושך מאוד של לחימה רצופה, כולל התמודדות עם אובדן ומוות של מפקדים וחברים משמעותיים, חשיפה לפציעות פיזיות בדרגות שונות ולמצבים מסכני חיים המהווים איום על הגוף והנפש. לכל אלה מצטרפת לעיתים גם פציעה מוסרית כתגובה למשמעויות המלחמה והשלכותיה.

השחיקה הפיזית והרגשית מעוררת קונפליקטים באשר למוכנות וליכולת להמשיך בלחימה, אך הציפיות של החייל מעצמו (לעיתים נוקשות וחסרות גמישות), המחויבות הערכית והמוסרית לצוות ולחברים הקרובים - כל אלה מכריעים את הכף לטובת המשך הלחימה. אך חסרה השלמה פנימית עם ההחלטה. ייתכן שלכך נוסף גם הספק בנוגע למטרות המלחמה, כפי שמדובר יותר ויותר, בפרט בהשוואה למועד תחילתה ב־7 באוקטובר 2023.

קשה עוד יותר כאשר אין הכרה ותיקוף למורכבות ההתמודדות מצד מפקדים שמענישים את מי שמסרבים להמשיך בלחימה בשל מצוקה וחוסר יכולת. ברור שגם המפקדים נמצאים בעמדה מורכבת סביב אחריותם ורצונם לבצע את המשימות שמוטלות עליהם, לצד ציפיותיהם מהחיילים.

הענשה זו - באמצעות כליאה, קנסות, הדחה מהיחידה ו/או מהתפקיד - מוסיפה עוד יותר לתחושת הניכור, הדחייה וההימצאות בתוך "חומות שקופות", במונחי שירתה של לאה גולדברג.

הרצון להמשיך להיות חלק מהצוות ולפעול בהתאם לציפיות של הפרט מעצמו וציפיות הסביבה ממנו, לצד קשיי התפקוד והאחריות הרבה הכרוכה בכך, מציפים את הספק: איך, ועד כמה, אפשר להמשיך במסע/משא הכבד, כאשר מועד סיומו הולך ומתרחק שוב ושוב - באמצעות הודעות על הארכת משך השירות הסדיר, צווי 8 וזימונים לסבבים נוספים של מילואים ממושכים. בעבודה ובבית יש ביטוי ממשי יותר ויותר להשלכות של היעדרויות ממושכות.

איך והאם ניתן להרגיש ביטחון וודאות שיש על מי לסמוך כאשר יש ביטויים של התעלמות מהצרכים הרגשיים והפיזיים של לוחמים? הידיעה הבסיסית של לוחם שתמיד יגנו עליו ויעשו הכול על מנת להצילו אפשרה לו לגייס כוחות ויכולות. ידיעה מוחלטת זו נסדקה, ויש שיאמרו נשברה, לנוכח המשך שהייתם בשבי של החטופים, בפרט על רקע מאמצי הקידום של חוק ההשתמטות. כיצד אפשר להמשיך ולהכיל קוטביות זו בתוך תנאי סבל נפשי ופיזי ממושכים מאוד?

איך מחזיקים תקווה ומשמעות חיים בתוך תנאים אלה? איך אפשר לראות את האור בקצה המנהרה (תרתי משמע)?

לפי דירקהיים (הסוציולוג), בעת מלחמה יש ירידה בשיעור המתאבדים בשל חוויית אחדות וסולידריות חברתית, ותפיסה פרופורציונלית של מצוקה אישית מול איום קיומי קולקטיבי. אך פוסט־טראומטיים נמצאים בסיכון גבוה כאשר מדובר במלחמה ממושכת, וכאשר עולים ספקות על חיוניות המלחמה ומשמעויותיה.

נראה שהעלייה המסתמנת במספר המתאבדים בזמן מלחמה מקרב לוחמים מעידה על התפתחות תופעה מדאיגה, שמחייבת התבוננות ולא עיוורון נפשי והסטת המבט.

גם במקרים של ספק, מומלץ תמיד להתעכב על סימני מצוקה, להעביר מידע ולפנות להתייעצות בשלבים מוקדמים ככל האפשר, ובכך ליצור סיכוי גבוה יותר להושטת יד ולמניעת החרפה והתפתחות של מצבי סיכון.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית וקרימינולוגית. דיקאן הפקולטה לייעוץ, לטיפול ולתמיכה חינוכית במכללה האקדמית בית ברל, קב"נית לשעבר ומטפלת בפוסט טראומטיים ובא.נשי מילואים