ישראל מוחקת את עזה? בינתיים היא זו שמוחקת אותנו ממפת העולם

בעוד זמן לא רב, תתחנן ישראל להפסקת אש בעזה. מה שניתן היה להשיג - ולא פחות חשוב מכך, גם להציג - אם לא כניצחון מסוים אזי לפחות כהישג, יהפוך לרסיסים קטנים שמהם יתקשה אפילו אמן-פוטושופ כנתניהו להרכיב תמונת ניצחון.

תכף נגיע למדינות העולם הגדול, נאור בעיני עצמו, שימלאו תפקיד חשוב בעצירת המלחמה, אבל קודם כל הבה נפנה את המבט פנימה, אל עצמנו: זוכרים את רוח ההתנדבות וההתגייסות של הימים הראשונים?

זוכרים איך מטיילים ישראלים וסטודנטים מילאו כל מושב אפשרי במטוסים שהשיבו אותם ארצה, עוד לפני שהגיעו צווי המילואים אל כתובותיהם בישראל?

זוכרים איך מתנדבים מקרב האוכלוסייה האזרחית פעלו שכם אל שכם, ללא הבדל של אמונה או שיוך פוליטי, כדי להיטיב עם החיילים ועם המפונים, תחילה מהנגב ואחר כך גם מהצפון?

היום התנועה היא הפוכה, בוודאי שבכל הקשור לחיילי המילואים. למרות ניסיון להציג כל מני פסאדות של לוחמים שתובעים ניצחון בכל מחיר, הרי שעל כל אחד כזה יש עשרה שכבר שבו לטייל בעולם, ללמוד בחו"ל - וגם אלה שנותרו בישראל מנסים לתמרן את שלטונות הצבא כדי לא להיות מזומנים שוב למילואים: פטור רפואי, פטור נפשי ועוד.

צה"ל מנסה בכל מאודו להציג תמונה אחרת, אופטימית יותר של אחוזי המתייצבים למילואים, אבל שלא לייחוס מודים גם בו שיש ירידה בנכונות לשרת במילואים.

מי שחושב שזה ייעצר שם, טועה. בקרוב נראה גם ירידה בהתנדבות לשירות קרבי. גם את זו ניתן להסוות כשמרחיבים את המעגל והופכים יחידות חצי-קרביות לקרביות, אבל המספרים ילכו ויתחדדו.

איך הגענו בתוך פחות משנתיים ממצב של התנדבות בכל החזיתות למצב של סרבנות/השתמטות אפורה? רק על הדבר הזה לבדו צריך להישפט ראש הממשלה. אולי לא בבית המשפט, אבל במשפט ההיסטוריה. על ההפרה של האמון הציבורי הנרחב שניתן לו, על ההתרה של החיבוק הזה שבו עמדו חבוקים כל גווני הקשת הישראלית. את זה הוא רמס, את זה הוא מוסס. בעודו מלהג על "ניצחון מוחלט" הושג ניצחון מוחלט על רוחו של העם בישראל.

גם ברחבי העולם, בניסות שונות לגמרי, התרחש תהליך דומה: מזועזעות מאירועי 7 באוקטובר הן שלחו הנה את מנהיגיהם הבכירים ביותר. ג'ו ביידן, הנשיא הציוני האחרון שעוד ידובר בכפיות הטובה שנוהגת ישראל במורשתו, הציל, ממש כך את מדינת ישראל ממכה קשה הרבה יותר באמצעות מילה אחת: "דונט", שאותה גיבה בשינוע כוחות צבא ארה"ב לאזור.

הייתה זו עזרה אמיתית ומשמעותית הרבה יותר מהקרקס בפורדו שסיפק מחליפו בתפקיד. רק שבעוד שהראשון ספג כאן גידופים, השני קיבל "מכתב המלצה" לפרס נובל לשלום - הלך הזרזיר אצל העורב.

לא רק ביידן נזעק מיד לעזרה. כך נהגו גם נשיא צרפת, ראש ממשלת בריטניה, קנצלר גרמניה - וכמעט כל מדינה (מלבד רוסיה וסין) שיש לה משקל בגיבוש מדיניות בינלאומית.

אז אפשר להגיד שהן מיהרו מדי לשנות את דעתן, אפשר לומר שקשה להן להבין את המשמעות של ניסיון לשרוד במרחב כה עוין, ניסיון שמחייב שימוש בכלים שלא יעלו על הדעת במערב אירופה או בצפון אמריקה, אבל על דבר אחד אין ויכוח: בזבזנו את האשראי שניתן לנו במטבע זר.

למה כל זה קרה? כי לראש הממשלה, עוד לפני שנודע שלשכתו פעלה, לפחות בחלקה, כסוס טרויאני הניזון מכסף קטארי, יש מצפן שמכוון לכיוון אחד בלבד: הישרדות פוליטית. אם הדבר מתלכד עם צרכיה ומטרותיה של מדינת ישראל (כמו למשל המתקפה באיראן), נהדר. אם לא - כמו במקרה של עזה, אז אפילו חיילי צה"ל הנופלים לשווא בתמרונים שאין להם תכלית, הם מחיר סביר עבורו - העיקר לדבוק בכיסא.

אפילו כשראשי הצבא מתדפקים על דלתו ומתחננים לתוספת כוח אדם, הוא טורק אותה בפניהם, מעביר מיליארדים לחרדים תמורת השתמטותם המאורגנת ומעביר מתפקידו את יו"ר הוועדה שהוא עצמו מינה. העיקר להיאחז בכיסא.

מאותה סיבה בדיוק הוא עושה את רצונה של שתי מפלגות שרצו ברשימה אחת (שהוא היה אביה-מיילדה): זו שמשמרת את מורשתה הגזענית של תנועת "כך" וזו שאינה עוברת את אחוז החסימה.

מעמדן הציבורי השולי עד לא קיים, לא מונע מחבריהן לצרוח את דעותיהם כאילו היו עדיין באופוזיציה: אורית סטרוק למשל מפקירה ביד אחת את החטופים וביד השנייה תובעת ניצחון - וזאת למרות שהממשלה (וכפועל יוצא גם צה"ל בעזה) מיישמת בדיוק את מדיניותה.

שר אחר, מדבר על מחיקת עזה וייהודה - ובכך הופך כל לובש מדים, במשתמע, לפושע מלחמה. כלומר, לא מי שהתגייס כדי להגן על עמו ועל ארצו, אלא כמי שמשרת בצבא שמטרתו למחוק את קיומו של עם אחר במטרה לבצע טיהור אתני שבסופו עזה תהיה יהודית.

הפרדוקס הוא שככל שגוברות היללות מצד חברי ממשלה (מהאופוזיציה הרי לא תשמעו מחאות, חבורה אומללה כזאת לא ראו החיים הציבוריים בישראל מעולם), כך הולך מצבנו בשטח ורע. הלחץ הבינלאומי גובר, סנקציות ממשיות - אלה שפעם היו שמורות לגורמים דמוניים - כבר בדרך. אם יתממשו, תאבד ישראל את אחד מעמודי התווך של ביטחוננו במקום הזה: שיתוף פעולה בינלאומי במחקרים פורצי דרך, שהיבטים מסוימים שלהם ברמה הצבאית אנו רואים אף בשדה הקרב.

בשבוע הבא ימלאו 22 חודשים למלחמה ועדיין יש בינינו כמה מטומטמים, ממש כך, שחושבים שהגברת הלחץ הצבאי על חמאס תוביל להגמשת עמדותיו במשא ומתן... כמה פעמים עוד ינסו למכור לנו את השטות הזאת?

המציאות בשטח היא שונה. אתמול דן הקבינט בכיבוש עזה. אם יש מי שחושב שישראל מסוגלת לעשות זאת בלי להיות מנודה ממשפחת העמים ולהפוך את מדינת ישראל לגטו גלובלי, שיקום.

בכל יום שעובר אנחנו מתקרבים לשם. בכל יום שעובר נשחקים אפילו ההישגים הלא מספיק טובים שהשגנו בשדה הקרב. בכל יום שחולף גובר בטחונו העצמי של חמאס "המובס".

תאבונו גובר. מה שיכול היה להסתיים כבר לפני שנה ומעלה עם פרימטר סביר ועם שרידות חמאס בפרופיל נמוך, הסדר שאפשר היה לשווק כניצחון מסוים של ישראל, הולך ומוסר מהשולחן.

ישראל קרובה ליום שבו תתחנן שיצילו אותה מעצמה, שמדינות העולם, אלה שהיו קל להאשים באנטישמיות, יפעלו כדי לייצר מסגרת שתאפשר הפסקת אש מכובדת.

מי היה מאמין שזה יהיה המצב אחרי כמעט שנתיים של לחימה בין הצבא החזק ביותר באזור לארגון טרור נטול טנקים, מטוסים וארטילריה? ישראל אולי לא מדברת על הפסקת אש, אבל היא זקוקה לה כאוויר לנשימה.