הביטו סביב, האזינו למהדורות החדשות ברחבי העולם, קראו את הפוסטים והציוצים, תקשיבו לקולות. הרעש הזה שאתם שומעים? זו המדינה שלנו, שהחליטה להתאבד. לא פחות. וכל העולם עומד המום סביבנו, ורואה מול עיניו מפלצת.
אנחנו אולי תקועים בבועה הקטנה והחמימה שלנו, לא רואים או לא מבינים מה קורה סביבנו, אבל אנשים בניו יורק, באמסטרדם, בסידני, בלונדון, בברצלונה, בפריז - מתעוררים בכל בוקר לתמונות ולסיפורי הזוועה בעזה, והנרטיב חד-משמעי: ישראל מרעיבה את רצועת עזה. בכוונה.
והאמת היא שאין להם שום סיבה לחשוב אחרת: ראש הממשלה בצלאל סמוטריץ' והבובה שלו במשרד בנימין נתניהו, אמרו בעצמם ש"זו נקודת המפנה" במלחמה. מהי אותה נקודת המפנה? ההחלטה המופקרת שלהם, בניגוד לכל האזהרות, לתפוס בעלות על חלוקת המזון בעזה כדי ליצור לחץ על חמאס.
התוצאה לפניכם וההשלכות כבר כאן, מול עינינו: ביוון הותקף ישראלי ואוזנו נכרתה, וקבוצה גדולה אחרת של ישראלים בקרוז לא הצליחו לרדת מהאוניה ונאלצו להמשיך ליעד הבא; בספרד הורידו מהמטוס ילדים שדיברו עברית; בלוס אנג'לס זרקו ישראלים מבית קפה; בבלגיה נעצרו ישראלים על לא עוול בכפם; במלבורן אלפי מפגינים קראו "מוות לישראל", ובית כנסת הותקף; בקפריסין (!) - השכנה שתלויה בנו לא מעט לפרנסתה - יש כבר קולות שקוראים לגרש את הישראלים; בהולנד, בגרמניה, בצרפת, באיטליה. בכל העולם, ישראלים מרגישים את השנאה של העולם כלפינו: שנאה ברשתות, שנאה בארמונות המלוכה ובפרלמנטים, שנאה ברחובות.
וזה לא מסתכם בביטויים פומביים: אקדמאים ישראלים מוצאים את עצמם מודרים מכנסים; אמנים ישראלים נתקלים בדלתות סגורות; שיתופי פעולה מתבטלים. האמנים והספורטאים הגדולים בעולם יוצאים עלינו במאה קמ"ש. לא רחוק היום שגם הספורט העולמי יקיא אותנו. מדינת ישראל הופכת למצורעת - דיפלומטית, תרבותית, מוסרית. ועוד לא הגענו למשפטי האג, שבוא יבואו.
נכון, אנטישמיות תמיד הייתה, אבל הפעם אנחנו עושים הכול כדי להמאיס את עצמנו על העולם כולו. למען האמת, אלמלא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כבר מזמן היינו זוכים ליחס כמו צפון קוריאה, אולי אפילו גרוע יותר.
זו לא מקריות, אלא תוצאה מובהקת של מדיניות. כלומר, היעדר מדיניות. השבעה באוקטובר הוא תוצאה של מחדל נוראי של ממשלה מופקרת. אבל מה שקורה מאז זה הרבה יותר ממחדל. זו חרפה שהיא תוצאה ישירה של התנהלות הממשלה הזו.
כך, חיילים נהרגים מדי שבוע, עשרות נפצעים, עשרות אלפים פוסט טראומתיים, במלחמה שכל כולה כבר מזמן פוליטית. מלחמת ההישרדות הראשונה של בנימין נתניהו, ובתקווה קלושה שגם האחרונה.
במקום לגבש אסטרטגיה הממשלה משחקת בעסקאות הזויות, במקום להציל חטופים היא ממשיכה לקבור אותם. במקום לכבד את משפחות הנופלים היא מבזה אותן. במקום להעביר חוק גיוס אמיתי היא מעבירה את חוק ההשתמטות. במקום לתקן היא הורסת את כל מה שעוד נשאר.
הביטו במה שקורה בעזה. האם זה אותו צבא שהשמיד את חיזבאללה ופגע קשות באיראן, באיחור אמנם, אך ביעילות? כמובן, התשובה לכך שלילית. צה"ל כולו תלוי לחלוטין בחיל האוויר, מפני שבמשך שנים כל שאר המערכים הופקרו. חיל היבשה לא מצליח כבר שנתיים לנצח את אלה שנתניהו כינה "מחבלים בכפכפים". גם, כנראה בעיקר, באשמתו של נתניהו.
הוא, המנהיג העליון, שחולם על שלטון נצח; המנהיג החזק כל כך; הרטוריקן המושלם; זה עם האנגלית המושלמת; שכתב ספר איך לנצח את הטרור - מתברר כסחבה פוליטית של כל זב חוטם בדמותו של סמוטריץ' נטול התמיכה הציבורית ותומך טרור כמו בן גביר.
בזמן שהאמון מתרסק והכלכלה מתפוררת, נתניהו השליך את כל יהבו - שהוא כל יהבנו, מתברר - על אדם אחד. דונאלד טראמפ. נכון, בינתיים הוא עוד, לפחות פומבית, מנסה להגן ולשמור עלינו מפני עצמנו וממשלתנו עמוסת המטומטמים. אבל לא לעולם חוסן - ראו מה קרה לשותפו הקרוב אילון מאסק, וכיצד התהפך עליו ברגע שהאינטרסים השתנו.
הייתי שם לצד המנהיגים הגדולים ביותר שהיו למדינה הזו, ואני קובע שזו התקופה הגרועה ביותר למדינת ישראל מאז הקמתה. אבל הפעם, לא בגלל גורמים מבחוץ, לא בגלל האויבים - אלא בגלל ממשלה שהחליטה לקפוץ מהמצדה ולקחת את כל המדינה איתה.
מה נותר לנו? לזעוק, להתפלל, לזכור שהנר עוד דולק - חלש, מתעמעם, מהבהב, אבל עדיין דולק. אסור לנו להיות כאנשי מצדה המתאבדים יחד עם מנהיגם הפסיכופט, הרטוריקן הנפלא אלעזר בן יאיר. לא. אנחנו נתמרד, נקום מעפר, וננער מעלינו את חבורת הפסיכופטים-בקנה-מידה-היסטורי שנכפתה עלינו.
שנית, והפעם באמת, מצדה לא תיפול. מי שרוצה לקפוץ לתהום - מוזמן לעשות זאת בלעדינו.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין