תגוּבית הוא תרגומה של האקדמיה ללשון העברית לטוקבק, "דבר חזרה". הרשתות גדושות בתגוּביות ענייניות והגונות המעשירות את השיח הציבורי. מאמר זה עוסק בביריוני המיקלדת שעדיין לא חוקק נגדם חוק אנטי-וירוסי אשר לא יפגע בחופש הביטוי אלא ירסן את חופש השיסוי.
אלימות התְגוּביאדה היא תופעה המורכבת מגורמים פסיכולוגיים, טכנולוגיים וחברתיים. היא מאתגרת את השיח הציבורי בעידן הדיגיטלי. היא מחייבת התמודדות חינוכית, טכנולוגית ומשפטית כדי להבטיח שיח ציבורי מכבד ותקין. ביריונות הרשת מופעלת באתרים רבים, ברשתות חברתיות, בבלוגים, בדואר אלקטרוני, בוואטסאפ ועוד. היא מכונה גם "ביריונות מקוונת" ו"ביריונות קיבֶּרנֶטית" (מרחב דיגיטלי המאגד מערכות מחשב ורשתות). היא משתמשת באינטרנט או בטלפונים ניידים כדי להשמיץ, להטריד, לבייש או להפחיד אדם יחיד או קבוצה.
חופש הביטוי הוא ערך עליון. התגוּבית האלימה היא הילד הלא חוקי שלו, ילד מופרע הטוען לחופש הבעת הדעה אך תחת מסווה זה מנצל את החופש להפצת שנאה. הוא נבל ברשות המקלדת היוקדת. התגוּביריון שמאמר זה עוסק בו אינו רוצה שיח. הוא עצמו שיח רעיל. וכשהדם דיגיטלי, והקורבן וירטואלי, לא סופרים גופות. לכן האצבע קלה יותר על המקלדת.
האם התגוּבָן הוא אדם רע? לא בהכרח. לא פעם הוא אדם כאוב. מה מחלץ ממנו את השדים? מה גורם להמרת ההקשה בהכַּשה? הצורך בתשומת לב, תחושת שליטה, פריקת תסכולים וכעסים, אינטרס פוליטי, שבטי או אישי. אך תכופות מאוד צריך לקרוא לילד (המופרע) בשמו: רשעות. אצלו הכול תמיד צפוי, והרשעות נתונה.
התגוּבָן מצדד בחופש הרעלֶת אבל הכינוי המתאים לרבים מסוגו הוא פחדן: פעמים רבות הוא מתבצר בבונקר האנונימיות הנוסך בו תחושת חופש מוחלטת - מהשלכות משפטיות, מביקורת ומבלמים תרבותיים ומוסריים. כשפועלים באנונימיות, עטויים בשכפ"ץ האלמוניות של כינוי לא מחייב, נוטים יותר להשתחרר מאכפתיות ולהגיב בתוקפנות. כל פסיכולוג יאשר זאת.
קל לזהות, ובמידה מסוימת להבין, את מקור הזעם: עם שחי במתח קבוע קרוב ל-80 שנים. מלחמות, פיגועים, אירועים טראומטיים. המציאות הישראלית, הפוליטית והחברתית, מבעבעת ללא הפסק. השיח הפוליטי לא היה כה קוטבי כמו בשנים האחרונות, מאז הרפורמה המשפטית והתהום שמלחמת חרבות ברזל פערה. השיח רווי יצרים אלימים. התְגוּביאדה מחשקת את השבטיות ובכך מעצימה את הקיטוב.
הסבר נוסף: האינטרנט חולל אפקט של ניתוק. אנשים מתנהגים ברשת בצורה שונה מאשר בחייהם האמיתיים. כשהם מוגנים בביתם, המסך בלבד מולם - המעצורים החברתיים מתרופפים ולעיתים מתאדים.
פסיכולוגים עמדו על כך שהאינטרנט מעניק לנו לעיתים זהות חלופית: זה המקום שבו אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו רוצים להיות, ולא פעם - גרסה כוחנית-צרחנית. המעגל רעיל: כשאדם קורא או מקבל תגובה חריפה, הוא נוטה לא פעם להגיב בסגנון דומה, ובקליק מצית זיק.
כלי התקשורת פועלים בדרכים שונות לבלום את התופעה. יש אתרים שמפעילים מערכות סינון אוטומטיות המוחקות תגוּביות פוגעניות. יש שחוסמים תגוּבנים המפרים את כללי האתר. יש אתרים המגבילים תגוביות בעילום שם או דורשים הרשמה עם פרטים מזהים.
בתנאי הפרסום של וואלה כתוב בין השאר: "חופש הביטוי הוא מאבני היסוד של האתר, אך כך גם השמירה על חוקי מדינת ישראל". לפיכך נדרשים הגולשים להימנע מלפרסם באתר "תכנים מאיימים, גזעניים, מוציאי לשון הרע, פוגעים בפרטיות" ועוד.
ועם כל המעצורים העצמיים של הרשתות, מה שחסר הוא חוק שיכניס סדר בג'ונגל. זהו אתגר קשה: אסור לפגוע בערך העל של חופש הביטוי, גם במקרים מקוממים של כתיבה בוטה. ועם זאת, יש למצוא את דרך המלך הנבונה לאפשר לבתי המשפט לבוא חשבון במקרים חריגים ובלתי נסבלים בעליל. כלפי אלה המנצלים את חופש הביזוי, יש לאפשר למערכת המשפט את חופש החיטוי.
הכותב הוא עורך דין לדיני משפחה וירושה. ספרו ה-16 יצא באחרונה