עמנואל מקרון הפך את מדיניות החוץ של צרפת למקלט מפני מה שקורה בתוך המדינה. בעשור שבו קרסה הפוליטיקה המסורתית בארצו, וגבולות הימין והשמאל נמחקו, הפרלמנט הפך לשדה מוקשים ללא רוב. הוא לא הסתיר את החולשה - הוא רתם אותה. קל לו יותר לפנות לעולם מאשר לצרפתים. כשמעמדו הפוליטי נסדק, הוא הפנה עורף לעימותים בבית, והחל למשוך אל קדמת הבמה העולמית, המקום היחיד שבו יש לו סמכות, חופש פעולה, ואפשרות לגלף דמות של מדינאי עולמי.
הכרזתו כי צרפת תכיר במדינה פלסטינית אינה שינוי כיוון, היא המשכיות. מי שפעם ניסה לשמש מתווך בין פוטין לזלנסקי, המשיך בחתירה לעצמאות אסטרטגית אירופית מול וושינגטון, ובהובלת פורום קונטיננטלי חדש שידחוק את מוסדות האיחוד, ורואה את עצמו כמי שמציל את המערב מעצמו. כשהוא נבלם בבית, הוא מאיץ בחוץ. לעג בפריז מיישר את גבו באו"ם. כשהקרקע הפוליטית בצרפת דועכת, לאחר תבוסתו בבחירות האחרונות והפיכת מרין לה־פן ליורשת הלגיטימית - הוא נצמד לאופק בינלאומי שבו נותר לו מקום לפרשנות, למנהיגות, ולבניית מורשת.
ההיפראקטיביות הדיפלומטית של מקרון חורגת מגבולות ישראל. גם בלבנון, לוב, ארמניה, מדגסקר, סהרה המערבית - בכל זירה מוזנחת או מסובכת, צרפת מגיחה עם פתרון נחרץ. ברוב המקרים, מהיוזמה נשארת בעיקר הכותרת. אבל הכותרת היא העיקר, זו שמתנגנת במהדורת הערב בפריז ומאפשרת להיראות כמי שעדיין אוחז ב־"grandeur" - רעיון הנטוע עמוק בתודעה הצרפתית, גם אם כבר לא ממש בתודעת העולם.
אך בעוד ההצהרות על זירות רחוקות נותרות בעיקר כותרות, הכרזתו על הכרה במדינה פלסטינית נוגעת בעצב חשוף בבית. היא נועדה לצרפתים, לא לפלסטינים. לקהלים שקולם מכריע כשהרחוב מבעבע. צרפת היא בית לקהילה מוסלמית גדולה, שעבורה העניין הפלסטיני הוא הזדהות אישית. עבורם, מה שקורה בעזה קורה גם בליון. בעיניו, זו הצהרה מתוחכמת של צדק וריבונות מוסרית. זוהי לא בריחה אלא חישוב פוליטי קר: מה שקנה לו תדמית פרו-אוקראינית באירופה, ומה שייחד אותו כמתנגד חריף למתווה האמריקני־ישראלי במלחמת עזה, הוא אותו מהלך שמעמיד אותו בעמדת הובלה בעיני קהלים ביתיים.
מקרון פועל לא מתוך עיוורון אלא מתוך תחושת עליונות תרבותית ופוליטית: הוא משוכנע שצרפת היא המצפן המוסרי של המערב, שהיא רואה לפני אחרים, וכשכולם שותקים - היא מדברת. לכן הוא דוחף את אירופה לכיוונים שהוא עצמו משרטט, גם כשבריסל נרתעת. הוא ציפה להתקפות הישראליות, אולי גם הסתמך עליהן. כשהוא מקבל גינויים מירושלים, ואזהרות מוושינגטון, הוא יודע שהוא הצליח לעורר את הסערה שרצה.
אולי לכן כמה פרשנים צרפתיים חזרו למושג "Présidence à la godille" - מנהיגות שחותרת בזיגזגים, נטולת מצפן אך שופעת סגנון. מקרון הפך לאמן הגודיי הבינלאומי: מפציע בקייב, מדלג לביירות, מכריז בניו יורק, ובתווך נושא נאום מוסרי בפריז. לא תמיד ברור לאן הוא חותר, אך התנועה מרהיבה.
הוא לא תמוה ומנותק. הוא מזהה את חולשתו הפנימית, והופך אותה לאסטרטגיה. אין לו רוב בפרלמנט, אבל יש לו פודיום. אין לו קואליציה יציבה, אבל יש לו מצלמה. נדמה שחזונו מתחיל רק כשנגמרת צרפת.
מדבר על שתי מדינות, וחי בשתיים
הוא נשען על מסורת העצמאות המדינית, מדה גול ועד שיראק, על קהלים מקומיים שדורשים ממנו צדק גלובלי, ועל תקשורת צרפתית שמבינה שהפוליטיקה בפנים תקועה - ולכן תעדיף סיפור חוץ.
האם זו הצלחה? במונחי מדיניות - לא. הסיכוי שהמהלך הזה יועיל לשלום, ליציבות או לביטחון ישראל הוא אפסי. הסיכוי שיחזק את כוחו של אבו מאזן הוא שולי. אבל במונחים של תקשורת אסטרטגית, ניהול משברים, ופרספציה בינלאומית - מקרון הצליח. הוא שלט בנרטיב, בידל את עצמו והכריח את כולם להתייחס אליו. בישראל זועמים, בוושינגטון מודאגים, בפריז מתעודדים. וזה בדיוק מה שמקרון מחפש.
ההיסטוריה לא תמדוד אותו בקלפיות, אלא אם סימן כיוון. מקרון על הבמה הגדולה כשהמסך בפריז יורד. הוא מדבר על שתי מדינות, אך חי בשתיים: זו של האו"ם וזו של בלוויל. האחת אידיאלית, השנייה צינית ובוערת. האתגר שלו הוא לשכנע את נהג המטרו, לא את ביבי.
הכותב הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית