הכתיבה הזו לא באה לי בקלות. במשך שנים רבות, 33 במספר, שימשתי כחלק ממערכת המשפט, מתוך תחושת שליחות, מחויבות עמוקה, וחרדת קודש אמיתית. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי כותב מאמר ביקורתי על מוסד שהאמנתי בו בלב שלם, ושמרתי על יוקרתו גם במצבים קשים.
אך הפעם, שבר שקשה להתעלם ממנו מתרחש לא רק מחוץ למערכת אלא בתוכה פנימה. כאשר תחושת ההידרדרות חודרת גם ללב המוסד השיפוטי עצמו, וכאשר הציבור שואל שאלות ואיננו זוכה לתשובות, מתעורר הצורך לומר את הדברים בגלוי.
התלבטתי. כל שופט - בהווה או בעבר - נושא באחריות לנהוג באיפוק, לשמור על כבוד המערכת ולהימנע ככל האפשר מחשיפה פומבית של מחלוקות פנימיות. אבל דווקא בשל האחריות הזו, הגיעה השעה לשים מראה מול עצמנו. לא כדי להחליש, אלא כדי לחזק. מערכת שאינה יודעת לבקר את עצמה מבפנים תמצא עצמה מתמודדת עם רפורמות חיצוניות כוחניות. ולכן, ככל שהדבר קשה וכואב, השתכנעתי שיש לפרסם.
בעשורים שעברו, בית המשפט העליון של ישראל נחשב לסמכות מוסרית שאין לערער עליה. גם מי שלא הסכימו עם פסיקותיו ראו בו גוף ממלכתי, זהיר, ענייני, מרוסן. כבודו של המוסד היה שמור גם מחוץ לאולמות הדיונים, אך יותר מכך - שמור בלבבות.
אלא שבשנים האחרונות, והחרפה בחודשים האחרונים - משהו נסדק. מחלוקות פנימיות שהיו בעבר נחלת שיחות סגורות, מתפרצות החוצה. הדלפות לתקשורת, הערות חריגות בין שופטים לעיני המצלמות, תחושת חוסר שקיפות בהחלטות מהותיות - כל אלו מקעקעים את הבסיס שהרשות השופטת נשענת עליו: אמון הציבור.
דוגמה מטרידה לכך היא קביעת מועד הדיון בבג"ץ בעתירה שעניינה מינוי נציב שירות המדינה, תפקיד ציבורי מהמרכזיים במדינה, ליום 21.9.25. במבט ראשון, זו עשויה להיראות כהחלטה לוגיסטית שגרתית. אך בפועל, מדובר ביום שלאחר פרישתו של השופט יוסף אלרון - מן הוותיקים והמוערכים בבית המשפט העליון, שלפי עקרון הסניוריטי היה אמור להיות חלק טבעי מהרכב מורחב זה.
האם ייתכן שמדובר בצירוף מקרים? ייתכן. האם ייתכן גם שלא? בהחלט. ובין השניים מרחפת השאלה המרכזית: כיצד זה, במערכת שיפוטית שמבינה היטב את חשיבות מראית פני הצדק נבחר מועד כה רגיש?
גם אם הכוונה לא הייתה פסולה, המראה שנוצר קשה. הציבור, שאינו בקיא בפרטי הלוגיסטיקה הפנימית, רואה שופט מוכר, עצמאי, ממלכתי - מודר מהכרעה ציבורית רבת-משקל. וזה מעלה ספקות. ספקות שראוי היה להימנע מהם.
שורש הבעיה עמוק יותר. יותר ויותר נשמעות תחושות בציבור, ולעיתים גם בקרב משפטנים - שתוצאת הדיון בבג"ץ צפויה מראש. לא בשל התהליך השיפוטי, אלא בשל זהות השופטים. כאשר שופטים דנים במבחנים גמישים כמו "סבירות", "מידתיות", וכיוצא בזה - ההכרעה נדמית תוצאה של השקפת עולם, לא של ניתוח משפטי טהור.
וכאשר זה הרושם, לא הציבור חוטא בכבוד המוסד, אלא המוסד שוכח את תפקידו: להיות נייטרלי, מדוד, שקול, שומע - ולא יוזם. הבעיה מחמירה כאשר נראה שמי שבוחר את ההרכב עושה כן מתוך רצון להבטיח תוצאה, ולא לאזן דעות. כך לא בונים אמון, כך הורסים אותו.
השופט אלרון - שופט ותיק, בעל עמדות עצמאיות, ידוע באיזונו ובפסיקותיו השקולות, לא יהיה חלק מההרכב. גם מי שאינם שותפים לעמדותיו, מכירים בערך הממלכתיות שהוא מגלם. כאשר דווקא קול כזה מודר, גם אם לא במכוון, מתחדדת תחושת היעדר הגיוון. זוהי לא רק בעיה תדמיתית. זו פגיעה במהות של בית המשפט העליון כמוסד מאזן. וכאשר אין איזון יש תסכול ציבורי, יש הרמת גבה פנימית, ויש פגיעה באמון הציבור.
דיונים בשידור חי: הצורך באיפוק גם למול המצלמות
פרקטיקת השידור החי בדיוני בג"ץ, שמטרתה לשקף לציבור את עבודת המוסד, הפכה לא פעם לחרב פיפיות. הערות בין שופטים, תגובות פומביות לקהל - כל אלה עלולים ליצור רושם של הצגה, לא של משפט. בית המשפט חייב להישאר ממלכתי. ודאי כאשר יושבים באולם אנשים שקרוביהם נחטפו, נהרגו, נפגעו. תגובה חדה כלפיהם, גם אם נבעה מהפרעה, משדרת ניתוק. יש דרך להכיל את כאבם מבלי לוותר על כללי הדיון. ואותה יש לגבש ולהנחות מראש - בכבוד, אך בתקיפות.
מה ניתן לעשות? הצעות לתיקון פנימי ואחראי
1. הקדמת מועד הדיון בעתירת נציב שירות המדינה עוד בטרם פרישת השופט אלרון - כהצהרה מוסדית של כיבוד עקרונות הסניוריטי, שקיפות, והוגנות.
2. קביעת כללים ברורים להרכבת הרכבים בבג"ץ, במטרה למנוע חשש לשיקולים זרים ולחזק את תחושת האיזון הפנימי.
3. הפחתת ההישענות על מבחנים משפטיים גמישים בסוגיות ציבוריות רגישות, והעדפת מבחנים ברורים, תחומים ועקביים.
4. הכשרה והנחיות לשופטים בדיונים מצולמים, כדי לשמור על רמה גבוהה של ממלכתיות, ריסון וכבוד הדדי.
5. יצירת מנגנון פנימי מוסדי לפתרון מחלוקות בין שופטים, במקום הדלפות או פומביות פוגענית - לטובת שיח פנימי כן, חסוי ומקצועי.
6. שיח ציבורי מבוקר ומכבד על מעמד בג"ץ, שמטרתו לחזק את אמון הציבור מבלי לחבל בעצמאות המוסד.
שופט שלא חושש מביקורת - יעמוד בגאון. מוסד שלא יראה את חולשותיו - ייפול. במקום רפורמות כוחניות מבחוץ יש צורך דחוף ברפורמה פנימית, ערכית, שקופה. לא רפורמה של החלשת בג"ץ, אלא חיזוקו על ידי עיגון הכללים שהוא עצמו חתר לייסד: שוויון, שקיפות, ריסון עצמי, ממלכתיות.
הצעד הראשון, אולי סימבולי, אולי מהותי, הוא להחזיר את מקומו של השופט אלרון להרכב הדיון. אבל המסר רחב בהרבה: הגיע הזמן להחזיר את האמון. לא בכפייה. לא בצעקה. אלא מתוך אמת פנימית שמסרבת להידחק. זו לא רק אחריות המערכת. זו חובתנו - מי שהיינו, ומי שעדיין רוצים להיות.
הכותב הוא שופט בדימוס, שימש כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים