כמו תסריט שכבר שוחק עד לעייפה, ישראל מוצאת את עצמה - שוב - במרכזו של קמפיין תודעתי קטלני. ושוב - בפוזיציה של המפסידה הקבועה.
תמונות של ילדים עזתים כחושים, של מים עכורים ושל פיתות חצויות - כובשות את כותרות העיתונים ברחבי העולם. אך מאחורי התמונות יש מאבק אחר, עמוק יותר, שמתרחש לא רק על אדמת עזה אלא בלב הקונצנזוס המוסרי של ישראל - מאבק שבו חמאס משחק שחמט, וישראל מגיבה כאילו הייתה משחקת דמקה.
הדיון הגובר על הרעבה בעזה זוכה לנוכחות בולטת ודומיננטית מאוד בזירה הבינלאומית - אך משאיר מחוץ לתמונה את נקודת המוצא: חמאס מחזיק עדיין בחטופים, שנחטפו באכזריות מבתיהם ב־7 באוקטובר. במקום שהשיח ייסוב סביב הדרישה לשחרורם המיידי, הוא מתמקד במצב ההומניטרי בעזה - מצב שחמאס עצמו מחמיר ומביים לצורכי תעמולה.
יש לשים דברים על דיוקם. זאת לא גזירת גורל, זה לא המצב של "אין מה לעשות, הרוב נגדנו". זהו מחדל תודעתי והסברתי מובהק: חמאס מנצל את הסבל של האוכלוסייה שלו - סבל שהוא עצמו יצר ומתחזק - כדי להסיט את תשומת הלב מהפשעים שהוא מבצע בשיטתיות. התוצאה: ישראל מוצגת כאחראית בלעדית למצוקה, והחטופים, הסיבה האמיתית למלחמה, נעלמים מהשיח הציבורי.
לכאורה, זה היה יכול להיראות אחרת. ישראל הכריעה את חמאס ככוח צבאי מאורגן. המנהיגים שחוללו את הטבח באוקטובר - חוסלו. החמאס בעזה לא חזר לשלוט בממדים ובעוצמה כמו בעבר, כפי שהיה רוצה וכפי שמנסה להציג.
מה עושה מדינת ישראל במצב הזה? עם ההישג המרשים הזה שהביא צה"ל? היא לא עושה. במקום לגבש מדיניות ברורה לשלב שאחרי - לשיקום, להסברה, לחתירה להסדר מדיני או להפסקת אש בתנאים נוקשים - ישראל בחרה לשקוע במעין לימבו אסטרטגי, שבו המהלכים מתנהלים מכוח האינרציה והלחצים הפוליטיים, לא מתוך חזון.
זאת טענה שנראית כמו שכפול מחריד של חדשות מתמול שלשום. את זה בדיוק כתבנו לפני שנה, לפני חצי שנה - וגם היום. כלום לא השתנה - ולמה שישתנה? כי זאת המדיניות שמגיעה מלמעלה. אבל המציאות סביבנו אינה סטטית, והיא דווקא כן משתנה - ולא לטובתנו.
עצירת הסיוע ההומניטרי הייתה אמורה לשמש מנוף לחץ על חמאס. בפועל - היא הייתה זרז לקמפיין עולמי שישראל לא הייתה ערוכה אליו. בלי מערך הסברה אפקטיבי, בלי עדכונים שוטפים לבעלות הברית, בלי תגובות הסברתיות מדויקות ומהירות - ועם שרים בממשלה שפעם אחר פעם יורים לאוויר, ועוד - בשידור ישיר - אמירות שנויות במחלוקת. שום אדם מאלה שאחראים על המאבק התודעתי ושנכשלו בו - לא יכול לספר היום כי זה בא עלינו בהפתעה או בלית ברירה. "פתאום שמענו בום". ישראל הפכה מ"המותקפת" ל"מדכאת", בעיני העולם - ואת זה ניתן היה למנוע.
אי אפשר לטשטש את חלקה של ממשלת ישראל בהידרדרות הזאת. ההתנהלות הפוליטית הפנימית - ובעיקר הכניעה ללחץ של האגף הימני - הפכה את ראש הממשלה לאסיר של שיקולים קואליציוניים.
במצב כזה, לא פלא שכל ניסיון לקדם הסדרה או אפילו אסטרטגיה תקשורתית אפקטיבית - נבלם עוד לפני שנולד. אפשר לבוא ולטעון כי אלו לא שיקולים קואליציוניים גרידא, אלא - דעת "קהל הבית", עמדת הבייס שמבחינת נתניהו קובעת או מהווה שיקול כבד משקל. זאת סמנטיקה בלבד שלא משנה את העובדה כי היעדר אסטרטגיה הסברתית הוא השלכה של האסטרטגיה הפוליטית.
אבל גם הבית הלבן - ובראשו הנשיא דונלד טראמפ - לא חף מאחריות. אף שהביע מספר פעמים את רצונו לסיים את המלחמה בעזה, טראמפ בחר להאמין להבטחות של נתניהו ש"חמאס עוד רגע קורס".
ההבנה הכואבת הזאת ככל הנראה החלה לחלחל בימים האחרונים, עם הפיצוץ במגעים בקטאר, לאור תשובת חמאס שכה אכזבה את הנשיא האמריקאי. חמאס מזמן הבין את נקודת התורפה של המערב: מוסר וחמלה. הוא מנצל אותם, לא כדי להגן על עמו - אלא כדי להפעיל לחץ על ישראל.
כל תמונה של תינוק בוכה או של זקנה מורעבת - היא טיל תודעתי שמפלח את דעת הקהל העולמית. זו אסטרטגיה מוכרת, והיא עובדת. לא משנה כמה דוברי צה"ל יציגו משאיות סיוע שממתינות על הגבול - כשהתמונה היא של רעב, הסיפור כבר סופר.
בעולם מתוקן, הדרישה הראשונית הייתה צריכה להיות ברורה: שחרור החטופים. רק לאחר מכן - סיוע הומניטרי מלא ושיפור המצב ההומניטרי ברצועה. לא אחד במקום השני - מה שחשוב הוא סדר הדברים. בפועל, הסדר התהפך. ישראל מוצגת כמי שצריכה להסביר את עצם קיומה, וחמאס, ארגון טרור שמחזיק אזרחים כבני ערובה - הופך לקורבן.
התוצאה מסוכנת לא רק ברמה ההסברתית, אלא גם ברמה המעשית. חמאס מקבל עוד זמן. עוד רוח גבית. עוד תמריץ להמשיך באותה שיטה. והחטופים - נדחקים הצידה. מה הפלא שבמקביל לסער הרעב בעזה תשובת חמאס שהתקבלה נראית כמו סטירת לחי, פחות כתשובה של ארגון הטרור שמריח תבוסה.
אם ישראל רוצה להחזיר את עצמה למסלול המדיני וההסברתי, עליה להפסיק להגיב ולהתחיל ליזום. קמפיין הסברה רציני. עדכון שוטף לבעלות הברית. ורצוי גם - מתווה לעסקה, ללא שלבים, שישים סוף למלחמה שהתמשכה יותר מדי זמן.
כל עוד זה לא יקרה - נמשיך לשלם את המחיר התדמיתי, לשקוע בביצת הבדידות הבינלאומית. המצב הרי אינו סטטי, גם אם הדרג המדיני בישראל לא זז מעמדתו. תחושת המוגנות המדינית כי "טראמפ איתנו" היא אשליה מסוכנת.
אכן, טראמפ עם ישראל ועם נתניהו - אך נשיא ארה"ב לא גר באי בודד שבו הערוץ היחיד לקבלת המידע ותמונת המצב הוא קו הטלפון בין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה בירושלים. גם הנשיא טראמפ - וכן, אנשיו - רואים ושומעים את סער הרעב בעזה, את ההשפעה שלה על דעת הקהל, כולל בבית, בארצות הברית, על עמדת מנהיגי המערב. בינתיים נשיא צרפת עמנואל מקרון נותר לבדו עם יוזמתו להכיר במדינה פלסטינית.
אך ישנן דרכים רבות להגיב לקמפיין ההרעבה בעזה, פרט להכרזה על התמיכה במדינה פלסטינית. אסור לישראל להרגיע את עצמה כי "טראמפ איתנו, כל היתר - רעשי רקע". בהיעדר אסטרטגיה דיפלומטית־הסברתית ברורה, חדה ומעשית - יום אחד אנחנו עלולים לגלות כי העולם עבר מדיבורים למעשים, ואז באמת יהיה מאוחר מדי.