הדברים האלה, אחים יקרים, נכתבים אליכם לא כדי לפגוע, לא כדי להקניט וגם לא לשם הוויכוח, אלא מתוך כאב אמיתי. לרגע קל, באמת לרגע קל, אני מבקש להניח בצד את עניין הגיוס שלכם לצה"ל. לא כי הסוגייה הזו איננה חשובה. היא חשובה מאד, אלא שיש בעיה קודמת, עמוקה וכואבת, חשובה עוד יותר, שסוגיית הגיוס, שניגע בה רק מעט בהמשך, היא רק הקליפה החיצונית שלה.
החברה החרדית, בהובלתם של מנהיגיכם הרבניים והפוליטיים, התנתקה מאיתנו לגמרי. בשנתיים האחרונות חווה משפחת העם היהודי את אחת החוויות הקשות שעברו עליה מזה עשורים, והאגף שלכם במשפחה לא נמצא איתנו בחוויה הזו. אנחנו חיים כבר תקופה ארוכה בסערה גדולה - של בכי, של כאב, של דאגה, של תקווה ושל תפילה לימים טובים - ומול המציאות הנוראית הזו שלנו בחרתם לכסות את ראשכם בשמיכה, לא לראות, לא לשמוע, ולא להרגיש.
כאמור, הניחו בצד את השירות בצה"ל. נניח, רק לצורך הדיון הזה, ששכנעתם שיש לכם בעיה עם הגיוס, ושהמאמצים שלכם להימנע ממנו בכל דרך אינם נובעים מהניתוק שלכם מהמדינה ומאיתנו, אלא מחשש אמיתי לגורלו של עולם התורה. אבל איך זה שגדולי התורה שלכם לא מטריחים את עצמם להגיע לניחומי אבלים אצל משפחות שבניהן מסרו את נפשם גם עבורכם?
לא רוצים להתגייס? אל תתגייסו. אבל לכו לאגף השיקום בתל השומר ושימו יד אוהבת על כתפו של אבא צעיר שאחרי הקרב בג'בליה נותר ללא רגליים. תנו לנו להרגיש שאתם אחים. שאיכפת לכם מאיתנו. שלא עזבתם את הבית והשארתם אחריכם חדר ריק. איך יכול להיות שאתם לא מכנסים לפחות פעם בחודש מאה אלף תלמידי ישיבות ברחובה של עיר כדי לקרוע שמים בתפילות לשלומם של חיילי צה"ל?
אל תילחמו, אנחנו נעשה את זה, רק תאותתו לנו שחשוב לכם להיות חלק מהמשפחה. נניח שהסכמנו שרק הילדים שלנו יילכו לצבא, שרק הבנים שלנו ייפרדו בכל סבב לשלושה חודשים מהאישה וישאירו אותנו עם לילות טרופי שינה, ושרק הנכדים שלנו ייאלצו לנהל שיחות וידאו מתגעגעות עם אבא שאחת לתקופה לובש מדים ונעלם להם.
אבל אתם, תנו לנו סימן כדי שנדע שכל זה נוגע בכם. שחשוב לכם מה קורה איתנו. לאן נעלמתם, אחים שלנו? אנחנו רוצים אתכם איתנו. אנחנו צריכים אתכם איתנו. אנחנו לא יכולים בלעדיכם. אני מניח שרבים מכם, שקוראים עכשיו את הדברים, משוכנעים שהדברים אינם מכוונים אליהם. "אנחנו", אתם בטח משכנעים את עצמכם, "לגמרי לא מנותקים. אנחנו חלק מהחברה הישראלית. אנחנו כואבים בכל נימי נפשנו את מה שעובר על כל פרט ופרט בה".
אז תנו לי להניח לכם מראה קטנה מול הפרצוף. אם אין סביבכם, אפילו לא במעגל עשירי, אף אחד שהיה מושא ה"הותר לפרסום"; אם לא מתגוררת בשכונה שלכם אף משפחה שבור ענק נפער בחייה; אם אתם לא מכירים אף אישה צעירה ששלחה את אבי ילדיה הפעוטים אל שדה הקרב מתוך הבנה שאין ברירה כי המדינה צריכה, והיום היא אלמנה; אם לא ביקרתם בצופר שבערבה, מושב קטן ששלושה מתשעת הקברים בבית העלמין שלו נכרו במלחמה הזו; אם לא עמדתם מול שורת המצבות הארוכה כל כך בבית העלמין בקרני שומרון; אם לא הצטרפתם לאמירת התהילים היומית בבית הכנסת שלנו, בבקשה מהקב"ה שישמור על כל כך הרבה לוחמים, ילדים של חברים, שאת כולם עד האחרון אתם מכירים; אם לא עמדתם אף פעם שלוש דקות ליד הדלת של השכנים, כשכל מה שאתם צריכים מהם זו חבילת סוכר, ואתם מתלבטים איך לדפוק להם על הדלת בלי לגרום להם התקף לב, כי אתם יודעים שהבן שלהם משרת ביחידה מובחרת - לא תוכלו לעולם להבין מה עובר עלינו בשנתיים האלה.
רק דמיינו איזה קידוש ה' היה יכול להיות פה אילו חברי הכנסת שלכם, נציגי "יהדות התורה", היו יוזמים בעצמם חוק שיעניק הטבות ללוחמי צה"ל. בלי הליכוד ובלי הציונות הדתית, בלי גנץ ובלי איזנקוט. רק הם. אילו יצחק גולדקנופף היה עומד על דוכן הכנסת, מסביר שאמנם לתפיסתו לבני הישיבות אסור לעזוב את בתי המדרש, אבל משום שלא כולם עושים את זה, הרי שחשוב לו ולציבור שלו להוקיר את חיילי צה"ל, להודות להם, ולסייע להם ולבני משפחותיהם.
אני מודה שבשנתיים האחרונות אני מתקשה לראות צעיר חרדי ברחוב, בדוכן שווארמה או בשוק, בלי לתהות באופן אוטומטי "בן כמה הוא?", "מה הוא עושה פה?", ו"אם הוא לא יושב בבית המדרש, למה הוא לא בבית חנון?". סהדי במרומים, שאני שונא את המקום הזה שאליו נקלעתי, אבל זה חזק ממני.
כשהבן שלי והחתן שלי חזרו הבייתה בשבוע שעבר, אחד מחאן יונס ואחד מגבול הצפון, וכשחתן אחר שלי התחיל במקביל את הסבב התורן שלו, כשהוא משאיר בבית אישה ושני קטנטנים, אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. זה עולמי, זה עולמם של השכנים שלי, ושל החברים שלי, ושל בני המשפחה שלי. זה עולמם של המוני ישראלים שהם חלק.
ואתם יודעים מה הכי מקומם? שלא אנחנו צריכים לחוש כך. חבר הכנסת משה גפני צריך לחוש כך. בחלומי אני רואה אותו עוצר את רכבו באמצע רחוב ירושלמי הומה, רץ החוצה, אוחז בידו צעיר חרדי המסתובב בחוסר מעש או צופה במשחק כדורגל בפיצוציה, מטלטל אותו טלטול הגון, וגוער בו בקולי קולות מול העוברים השבים: "מה שאתה עושה זה חילול השם! אני נלחמתי בוועדות הכנסת כדי שאתה תוכל לשבת ללמוד תורה. אם אתה לא מסוגל לעשות את זה, לך לבקו"ם".
אבל זה בדיוק העניין. גפני וחבריו לא רוצים שאותו צעיר יילך לבקו"ם. גפני וחבריו הם השכפ"ץ של הצעיר הזה, גם אם חייו עוברים עליו בבטלה גמורה. רק השבוע שמעתי את ישי כהן מ"ככר השבת" מראיין את גפני ואת גולדקנופף ושואל את שניהם האם הם סבורים שמי שלא לומד תורה, רק מי שלא לומד תורה, צריך להתגייס. שניהם סירבו להשיב. ואני שומע אותם ומבין שאם כך הדבר, הכול בלוף.
הכול משחק על זמן. הם עובדים עלינו. הם מספרים לנו סיפורים. לימוד התורה עבורם הוא רק תירוץ.
ומכיוון שאני יודע שבחברה החרדית, לצד ההמונים שלומדים תורה בדבקות מבוקר ועד ערב ישנם רבים שלא, אני נעלב בשמם של לומדי התורה מהציונות הדתית, תלמידי חכמים שבצער ובכאב עצרו את לימודם, השאירו בבית אישה וילדים ויצאו לקרב, רק כדי לשמוע ש"עולם התורה" זה בכלל לא הם, אלא אותם צעירים לבושי מכנס שחור וחולצה לבנה שאני רואה מסתובבים בבטלה ברחוב יפו.
אפילו לא ללוויה
לפני כשנה עלה לרשת תיעוד של מפגש בן שמונה דקות בין אל"מ במיל' ארז אשל למנהיג הציבור הליטאי, הרב דב לנדו. זה היה, במידה רבה, דו-שיח של חירשים. לו אשל היה דובר גיאורגית והרב היה דובר איטלקית, המפגש ביניהם לא היה נראה שונה מאד מזה שהתנהל בפועל. אשל, לבוש מדים, נשק תלוי על כתפו, הניח לרעיון הגיוס ושאל את הרב "האם אפשר לבקש בעת הזו שכל בחור יילך פעם אחת ללוויה".
הרב לנדו הזדעזע מהרעיון. "חס ושלום, בחור צריך ללמוד", השיב. אשל לא הרפה. "ולבקר פצוע אחד?". הרב לנדו לא היה מוכן לשמוע גם על זה. "אדם רגיש מאד, זה יכול להפריע לכל הלימוד, הוא יראה פצוע, הוא לא יכול לחיות אחר כך".
ואתה רואה את המפגש הזה ונפשך מבקשת להתפוצץ. מסתובבים בינינו אנשים שאיבדו אבא ואח ובן, אנשים שבילו חודשים ארוכים בבתי החולים ולא יוכלו עוד לקום על רגליהם, אנשים שמטה לחמם נשבר, אנשים שנלחמים כדי לשמור על זוגיות שהמלחמה והריחוק הארוך מאיימים לפרק, ומה אנחנו מבקשים מכם נוכח כל זה? כמעט כלום. שתתנו חיבוק. שתגיעו לזרוק מילה מנחמת או דבר תורה מעודד. רק כדי שנדע שמה שעובר עלינו נוגע בכם. אנחנו מבקשים, והיד שלנו לא פוגשת יד אחות.
צריך להאזין לשיחה הזו כדי להבין כמה עמוק השבר. "אני מאחל שה' יציל אותך", אומר הרב לנדו, ומוסיף ש"לימוד התורה זה מה שמגן עליכם", ומסיים, אחרי שנתבקש לתת ברכה, ש"שום פגע רע ושום צרה לא יהיה בכם". לא "אותנו", לא "עלינו", לא "בנו", אלא "אותך", "עליכם", "בכם". כאילו מברך את נציגה של קבוצה אחרת, של צבא אחר.
יש סיפא וספרא
בואו נדבר רגע על התורה, שבשמה אתם נאבקים. עם ישראל שב לארצו, בנה בה מפעל מופלא, והקים בה עולם תורני בהיקף שלא היה כמותו. מעולם בהיסטוריה של העם היהודי לא הייתה פריחה כזו של לימוד תורה, הכול במימונה הנדיב וברצונה הטוב של המדינה הציונית. וכשאנחנו אומרים הלל בברכה ביום העצמאות, גם על זה אנחנו מודים.
אבל אתם? מתי בפעם האחרונה עצרתם כדי להתבונן סביב, לראות מה נבנה כאן, ולהגיד מזמור לתודה? אני אפילו לא מדבר על תודה לרוב החילוני בישראל שמממן את כל זה ממיסיו. אני מדבר על תודה פשוטה ומתבקשת כל כך לריבונו של עולם על כל השפע שהביאה המדינה שהוא נתן לנו בטובו.
נבחרי הציבור שלכם יודעים היטב שבלי המדינה הזו, ובלי הציבור הישראלי המשרת, העובד והתורם - חילוניים ודתיים גם יחד - אין לכם כאן תקומה. לא לכם, לא לתפיסת העולם שלכם, ולא למנהגי החיים שסיגלתם. מנהיגיכם יודעים היטב שמדינה שהייתה מושתתת על החברה החרדית, כפי שהיא מתנהגת היום - בלי צבא, בלי מדע, בלי כלכלה ובלי מיסים - הייתה קורסת בחמש דקות. הם יודעים את זה אבל אין בהם טיפה אחת של גדלות נפש כדי להכיר תודה למי שמאפשר לכם לחיות היום כפי שאתם מבקשים. למי שמגן עליכם בגופו. למי שמוסר למענכם את נפשו. למי שמפרנס את לימוד התורה שלכם במיסיו.
אני שומע את חבר הכנסת משה גפני ואת האובססיה שלו לציונות הדתית, וברור לי לגמרי על מה היא יושבת. אנחנו, הדתיים לאומיים, בחיינו ובמותנו, מפרקים לחתיכות את האגדה שהוא וחבריו בנו במשך שנים ארוכות, על חוסר היכולת לשלב תורה ועבודה. על ספרא וסיפא שלא יכולים ללכת יחד. הוא רואה את בתי העלמין הצבאיים ואת מחלקות השיקום כשהם עמוסים בתלמידי חכמים, הוא רואה את התמונות של לוחמים המנצלים רגע של הפוגה ברפיח כדי ללמוד דף יומי, ומבין שהבלוף שלו לא מחזיק.
קל לו להצביע, עבור צעירי המגזר החרדי, על החילוני שנוסע בשבת, שהולך להופעה לא צנועה, שלא לומד פרשת שבוע, ולהגיד להם "אנחנו לא רוצים שתהיו כמוהו". אנחנו, לעומת זאת, מסבכים לו את החיים. רבנים שמשלבים תורה עם רפואה ומדע, ואנשים יראי שמים שמחברים שירות משמעותי למען המדינה עם טלית ותפילין, מפחידים אותו יותר מכל חילוני שהוא רואה ברחוב. זה הרקע למשטמה שהוא פיתח אל המגזר שלנו. לכן הוא משתלח בציונות הדתית. לכן הוא מרשה לעצמו לטעון ש"מי שמוביל את המלחמה נגד לומדי התורה זה הציונות הדתית", לכן אין לו בעיה להגיד ש"מבחינתי הם יותר גרועים מהשונאים הכי גדולים של לומדי התורה".
השבוע, השיב לגפני יעקב ניצן, אביו של סמ"ר גלעד נחמיה הי"ד, לוחם סיירת גבעתי, צעיר שהתמונה החייכנית שהשאיר אחריו מבליטה את הכיפה הגדולה והפאות הארוכות שהיו חלק בלתי נפרד ממנו, ושהרב שלו סיפר עליו שהיה "מהפירות המתוקים והעסיסיים של הישיבה". "הציונות הדתית מגדלת לומדי תורה שמתגייסים, מובילים, ומוכיחים מהי תורת אמת: תורת חיים", הסביר האב השכול לחבר הכנסת החרדי, "תורה שמחברת שמיים וארץ, לא תורה שמתחבאת מאחורי וילונות של פחד".
וזו בדיוק הנקודה. שהרי, איזו מין תורה היא זו המסתגרת בבית מדרש מנותק, שחלונותיו אטומים, כשהיא מפנה עורף למה שמתרחש מעבר לכתליו? איזה ערך יש ל"ואהבת לרעך כמוך" אם אין קשר ואין מגע עם ה"רעך" הזה? איך אפשר להשפיע טוב על הזולת, כשחלקים גדולים כל כך שלכם לא רואים את הזולת הזה וחוששים ממפגש איתו?
אם הייתם חברה בלתי אכפתית, כזו שסבלו של הזולת לא מעניין אותה, אולי הכל היה קל יותר. אולי לא היינו מצפים מכם לכלום. אבל דווקא משום שאנחנו מכירים ומוקירים את החברה שלכם, על רגישותה, על מעשי החסד שלה, על מפעלי הצדקה שבה, הניתוק שלכם מהאירוע הזה כל כך בלתי נתפס.
וכן, הדברים המכלילים הללו עושים עוול לקבוצה של אנשים שאי אפשר שלא להזכיר אותם. קבוצה של צעירים חרדים שלמרות הכל, ואף על פי כן, ולעיתים מול תגובות קשות מהסביבה, בוחרים להיות חלק. הם משלמים מחירים כבדים אבל מחליטים בכל בוקר מחדש שבשעת צרה זו אין דרך אחרת מאשר לקשור את גורלם בגורלה של האומה. הם בגדוד נצח יהודה, הם בחטיבת החשמונאים, הם ביחידות קטנות אחרות, והם אנשים מעוררי השראה שראויים להצדעה ולהערכה עצומה של כולנו.
התשעה זקוקים לעשירי
בטקסט הנפלא שלו "אחד מן המניין", מספר אבא קובנר על הפעם ההיא, בשבוע הראשון שלו בארץ, שבה עמד ליד הכותל המערבי. "הרגשתי שאיני שייך", העיד על עצמו, עד הרגע שבו משך מישהו בשרוולו וביקש ממנו להצטרף למניין. "זהו דבר יהודי, היותר ייחודי ביהדות - להיות אחד במניין", כתב. "לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה".
ובכן, זהו בדיוק המצב שלנו איתכם, אחים חרדים יקרים. אנחנו תשעה, וזה הרבה, אבל בלעדיכם לחברה הישראלית אין מניין. ואנחנו צריכים אתכם איתנו למניין הזה. מניין להתפתחות, מניין לבנייה, מניין לצמיחה, מניין לחיבור, מניין לשיתוף, וכן, גם מניין לתפילה משותפת לישועה. לבד זה לא יילך.