רני חיון בן ה-70 מקרית ים, גרוש ואב לשלושה, יצא להתאוורר משנתיים של מלחמה בישראל ומצא את עצמו תחת קטיושות של מלחמה אחרת לחלוטין, בין תאילנד לקמבודיה. בראיון בלעדי לוואלה הוא אומר שהוא עצמו לא מפחד, אבל מודה שהילדים לוחצים עליו שיתפנה. "אין ישראלים, כנראה שגם זרים בכלל אין פה. בכלל, למקומיים אני פה אטרקציה", הוא מדווח.
המתח סביב המקדשים באזור הגבול בו מתגורר חיון נמשך שנים. הם התמקדו בעת האחרונה במקדש תא-מון (Ta Prohm) מקדש עתיק שנבנה במאה ה-12 כמנזר ואוניברסיטה בודהיסטית, והוא נותר ללא שימור, מה שאפשר לצמחייה להשתלט עליו והוא נודע בשל שורשי העצים הענקיים שמכסים חלקים ממנו והפכו אותו לאחד המקדשים המיוחדים והמצולמים ביותר במדינה. קמבודיה ותאילנד סבורות שהוא בשטחן. והציבו שמירה עליו. "היינו במקדש הזה לפני כמה שבועות. היו שם חיילים ששמרו ודאגו שחס וחלילה לא יצלמו אותו עבור התאילנדים", סיפר.
אלא שהמתיחות גברה בעת האחרונה והתפרצה לקרבות של ממש כשהשבוע עלה חייל תאילנדי על מוקש נעל ורגלו נקטעה. בתאילנד האשימו את קמבודיה בהנחת המוקש, וטענו שמדובר בהפרה חמורה של השטח. כוחות תאילנדיים החלו בגיוס וכינוס באזור הגבול, מה שהוביל להסלמה מהירה. עימותים ישירים פרצו סביב המקדש הזה, כולל חילופי אש באש כבדה בין הצדדים, שימוש בארטילריה, רקטות ואף תקיפות אוויריות. לפחות 15 חיילים ואזרחים נהרגו משני צדי הגבול, אלפי אזרחים התפנו מהאזור מחשש לחייהם. טרם הוסר החשש להסלמה נוספת.
משרד החוץ המליץ אתמול למטיילים ישראלים להימנע מהגעה ושהייה באזור הגבול בין שתי המדינות - בפרט בפרובינציות שבצפון-מזרח תאילנד ובצפון-מערב קמבודיה. הדגש הינו על הימנעות משהייה בקרבת מעברי הגבול, שרובם סגורים בשלב זה. יודגש כי מדובר בהמלצה של משרד החוץ בשל המתיחות בין שתי המדינות שאינה קשורה כלל וכלל לישראלים, והיא אינה אזהרת מסע של המטה לביטחון לאומי. "לפני שבועיים-שלושה נהרג חייל קמבודי אז כבר מאז כולם היו במתח. אבל אתמול זה התפרץ", אומר חיון. שבחודשים האחרונים מתגורר 25 ק"מ מאיזור המריבה בתא-מון.
"אתמול בבוקר ישבתי על המרפסת לשתות את הקפה של הבוקר, פתאום אני שומע בום-בום-בום כאלה, וזה הלך והתגבר", סיפר חיון, "אז, פתאום, באו מטחים של קטיושות שנמשכו עוד ועוד. הקטיושות עפו מעל הראש שלנו בקצב מטורף. הרגעים האלה היו באמת פחד לא רגיל. אחר איזו חצי שעה התחלנו לראות אנשים שהגיעו מכיוון תא-מון עם הטרקטורים שלהם, עם הזקנים, הנשים והילדים ועם כל הציוד שלהם על הנגרר. בת הזוג שלי נכנסה לפאניקה, העמסנו גם אנחנו את כל מה שהתאפשר לקחת ויצאנו גם אנחנו לדרך. נסענו כ-20 ק"מ במשך שלוש שעות עם הדרכים הלא כל כך סלולות ועם הטורים של האנשים והתגלגלנו לאיזה שטח כינוס לשם הגיעו אנשי העיירה שלנו. כל אחד בנה לו שם איזה מאהל. אין תנאים. מלא יתושים. החלטתי ששם אנחנו לא נשארים, לקחנו שני אופנועים ועם בת הזוג, הבנות והאחים של בת הזוג שלי, יצאנו לדרך. נסענו עוד איזה 30 קילומטר, שלוש שעות על אופנוע בדרכי עפר בין שדות אורז, והגענו בסוף באיזו עיירה מנומנמת לסוג של בית מלון שקט ורגוע בו אנחנו שוהים עם הבנות שלה".
חיון חי בקמבודיה עם יינג, בת הזוג, והוא אומר שהוא נקרע בין הדאגה של המשפחה שלו בארץ שרוצה שייצא מאזור הסכנה וישוב, לבין הדאגה לבת הזוג המקומית ומשפחתה. "מהאזור שלהם התפנו כבר 80-100 אלף איש להערכתי, אבל יש גם הרבה שלא התפנו.
"צריך להבין שהרבה מהם גרים בפחונים בלי חשמל. על טלוויזיה אין מה לדבר כמובן. הם פטריוטים. הם אומרים לי 'פה הבית שלנו. אנחנו בטוחים פה'. בת הזוג שלי מפוחדת ואני לא יכול להשאיר אותה פה ולברוח מצד שני אני מבין שאם התנאים פה ממש יחמירו אני צריך לדאוג גם לעצמי ואז אני אצטרך לעשות את כל המאמצים להסתלק מפה".
בינתיים ההחמרה בתנאים כוללת קושי להתגלח כמו שצריך, והתוצאה היא זקן הפרא שצימח. "כרגע הכל בסדר, לא מפחד. עברנו מלחמות בארץ. כל עוד הקטיושות לא מתקרבות אז יש רוגע. יש לי כסף מקומי שזה חשוב כי בכרטיסי אשראי לא משתמשים פה. בינתיים אני רגוע. נישאר פה יום-יומיים - נראה לאן זה מתפתח, מסלים-או-לא-מסלים ואז נחליט שוב".
"גם אין כל כך איך לצאת", הוא מוסיף, "הגעתי לפה בטיסה מתאילנד, אבל בשל המתיחות עכשיו אין טיסות לשם ומבחינתי מפחיד לעלות פה על טיסה בכלל, בגלל המלחמה. אופציה אחת זה להתחיל לנוע יבשתית לכיוון הגבול עם לאוס או הגבול עם ויאטנאם" .