בשבוע שעבר הורתה היועצת המשפטית לממשלה להפסיק את תקצוב הישיבות לנוער חרדי נושר, הממומנות על ידי משרד הרווחה, זאת בהתאם להחלטת בג"ץ על הפסקת מימון תקציבי הישיבות והכוללים לאברכים חייבי הגיוס. למרות שמדובר בפרשנות שנובעת מפקיעת הפטור בחוק, צעד זה מבטא עליית קומה נוספת ושינוי מהותי בכללי המשחק על רקע הזעם והכאב החילוני-דתי-לאומי מהיעדרותם של החרדים מחובת השירות. רק שהפעם הצעדים המשפטיים מכוונים באופן ישיר כלפי אלו שאכן לא לומדים וחייבים בגיוס בגיל הרלוונטי (17-23).
למעשה, עצם קיומן של מסגרות אלו מפר בגלוי את העמדה החרדית שפרנסי הקהילה מנסים להצדיקה, אך היא אינה מקובלת על מרבית הציבור המשרת. לפי עמדה זו לומדי התורה מחזיקים את פך השמן הזך של ההגנה על כלל ישראל באמצעות לימוד התורה, ולפיכך פטורים משירות צבאי. אם כך, נשמטת לכאורה ההצדקה לפטור הניתן לנוער החרדי הנושר, שבמרבית המסגרות בהן הוא שוהה לימודי התורה משניים לחלוטין לעיסוקים אחרים כמו עבודות מזדמנות ולא-מדווחות, חוגים ואף בילויים יוקרתיים בארץ ובחו"ל, כפי שנחשף בעבר בתחקירים בתקשורת.
על אף החלטת היועמ"שית, נדמה כי הממשלה הנוכחית, שהקמתה התבססה על הסכמים קואליציוניים לפיהם יגדל תקציב הישיבות ובכללן הישיבות לנוער חרדי נושר, עושה הכול כדי למנוע מצעירים חרדים שהתרחקו מכור מחצבתם, לפגוש את ערכי הסולידריות הישראלית עליהם מבוסס מודל שירות החובה. במקביל, הרבנים החרדים יוצאים חוצץ באופן נחרץ כנגד כל פשרה או ניסיון לכפות גיוס על צאן מרעיתם, מפני החשש לחילון ולאובדן שליטה ופיקוח על קהל מצביעים פוטנציאלי. החשש מפני הגיוס כה כבד, עד כי בקיץ שעבר נשמעו קריאות נגד גיוסם של אחרוני "הבטלנים" החרדים שלא לומדים, כלשונו של הרב הראשי יצחק יוסף.
אמירה זו של הרב יוסף משקפת אמת ידועה שרק מחריפה את העוול המוסרי וחוסר ההוגנות, בנוגע לאותה הסכמה שרבים בישראל אינם מוכנים להשלים איתה: מחקרים מן השנים האחרונות הראו כי אלפי צעירים חרדים לא לומדים תורה אלא נמצאים בשוליה של חברת הלומדים. כחמישית לפחות ממי שמוגדרים כבני ישיבות חרדיות גדולות, יותר מ-10,000 בחורים, נמצאים בישיבות "רכות" מיוחדות הממומנות בנדיבות על ידי המדינה.
הם אמנם מוגדרים כנושרים מעולם התורה, אך ראשי הישיבות שלהם עדיין מבקשים למנוע מהם להיחשף לעולם החילוני ולשמור עליהם תחת חסותה של הקהילה כדי למנוע את גיוסם לצה"ל.
כך מוצאים את עצמם מרבית הצעירים הללו, שאינם מעוניינים או מסוגלים ללמוד תורה, בנתיב ללא מוצא: הם אינם בני תורה כמקובל בחברה החרדית, אך גם לא לומדים לימודי חול, או רוכשים מקצוע לחיים.
לכן ייתכן שהוראת היועמ"שית להפסיק את המימון המיוחד לישיבות "הרכות" תקדם לא רק את ערך השוויון, אלא גם את הנושרים עצמם: אם אותם "בטלנים" ישרתו בצה"ל - הם יתרמו לצבא, למדינה, למשק וגם לעצמם יותר מאשר בהיותם תלמידים "נושרים" חסרי אופק תעסוקתי, חברתי ואזרחי משמעותי. לחלופין יכולה המדינה להתנות את מימון המסגרות החרדיות לנושרים בכך שפרנסיהן יכינו את התלמידים לשירות צבאי ולחיים עצמאיים. כך עשויים בוגרים אלו להפוך לחוד החנית במהלך ההכרחי להיפרדות מהחשיבה הסקטוריאלית המצומצמת ולהשתלבות החרדים בצה"ל ובחברה הישראלית.
הנצחת המצב הקיים איננה גזרת גורל. יש צורך ממשי באיחוי השברים של החברה הישראלית, המחייב הכרעה פוליטית וציבורית שיש לקבלה ולאכוף אותה כנדרש. ייתכן והרבנים החרדים יופתעו לגלות שגם עולם התורה ירוויח מכך.
הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית החברה החרדית במכון הישראלי לדמוקרטיה