יש רגעים שחשיבותם ההיסטורית מובנת רק בדיעבד. אחד כזה, אולי, התרחש אתמול בכנסת ישראל, שבה נערך כינוס מיוחד, רגע לפני היציאה לפגרה של שלושה חודשים. מה היה הנושא, אתם שואלים?
ובכן, לא מצב המשא ומתן על שחרור החטופים, לא על דרכים יצירתיות להפסקת המלחמה שגובה מאתנו בכל יום עוד קורבנות, לא כנס על החרם המתהדק סביב צווארה של ישראל, על הבידוד המדיני, על העובדה שתיירים לא יכולים לרדת מאוניה באחד מאיי יוון - על מה כן דיברו, תשאלו?
בשתי מילים נשיב: על הריביירה. כן חברים, לא על הריביירה של דרום צרפת, זו של ניס, קאן ומונאקו, אלא על זו של עזה, עם שמות יישובים מעט פחות אקזוטיים, אלא אם כן אתם כמובן דניאלה וייס.
תנועת "נחלה" של וייס, היא זו שעומדת מאחורי הכנס של השדולה למען חידוש ההתייישבות בחבל עזה, תחת הכותרת: "הריביירה בעזה - מחזון למציאות". שם שהוא לא רק אקזוטי משהו, אלא מוכיח שאפילו לימין הקיצוני יש חוש הומור, כי היה שם הכל חוץ ממציאות.
כ-80% מהציבור הישראלי, קורא לסיום המלחמה, מה שלא מפריע לח"כ צבי סוכות למשל, להכריז שלא יעזור כלום לאף אחד, כי "העם אתנו".
יש רגעים שבהם נראה הכנס הזה כמושב לצים בחליפות, כנס של הכיתה הטיפולית שבו מתחככת מיכל וולדיגר בלימור סון הר מלך ויצחק וסרלאוף בשני הצבאים, פוגל את סוכות, אבל יש גם רגעים אחרים, בהם מדברים ברצינות תהומית לא רק על נושאים שהפכו לשגרה בקרב תומכי הימין הקיצוני, כמו (בהערת אגב) על כך ש-7 באוקטובר לא היה מתחולל ללא עזרה מבפנים, אלא גם על נמל עזה, על בורסה שבה יסחרו בקריפטו, על חקלאות מתקדמת בדרום הרצועה, על נמל מודרני שיהווה מרכז סחר עולמי, על רצף התיישבותי מיישובי הנגב המערבי ועד לים ו...
רגע, אתם שואלים, מה יעשו עם יותר מ-2 מיליון פלסטינים? התשובה, על פי הנואמים בכנס מתחלקת לשני נושאים: ברמה הפיזית, זה פשוט: הריסות הבתים יושלכו אל הים עד שייווצר אי מלאכותי מול חופי עזה. גאוני, נכון?
החלילן מעזה
בואו נתעכב עוד שנייה על הפתרון הזה שהוא לא רק יצירתי אלא גם משעשע משהו: פעם הערבים היו אלה שרצו לזרוק אותנו לים, עכשיו אנחנו אלה שרוצים לעשות להם את אותו הדבר, בינתיים - רק את מה שנותר להם מהבתים.
מה בקשר לאנשים? כאן נכנסים לכל מני ניסוחים מעורפלים על קליטה במדינה שלישית, עידוד הגירה מרצון. סמוטריץ' אפילו מדבר ברגש על "פלסטינים שירצו להתחיל את חייהם מחדש במדינה אחרת". כמה יפה! חבל שהוא מתופף חובב ולא חלילן, כי לו רק אפשר היה להלחין את זה, אפשר שסמוטריץ' היה מתייצב בראש המחנה עם חליל רועים קטן - וכל שני מיליון העזתים היו צועדים אחריו כל הדרך עד לאי המלאכותי שהוקם מחורבות בתיהם. תודו שזה מקסים.
מקסימה לא פחות היא ההכרזה של הרוח החיה מאחורי הכנס והתנועה, דניאלה וייס, שמודיעה "בעזרת השם בעזה לא יהיה לעולם שלטון ערבי או בינלאומי, גם לא אמריקאי". אז אולי היא מקווה לסייעתא דשמיא, ואולי היא יודעת משהו שאנחנו לא יודעים, כמו שאומר סמוטריץ': "מה שהיא מקדמת בסוף קורה", רק אל תקראו לו "משיחי".
סמוטריץ' בכלל משוכנע שההתיישבות בעזה המטוהרת תהיה מפתח לשגשוג כלכלי אדיר, כמו למשל לפתרון מצוקת הדיור (כי מי לא ירצה לגור בסביוני דיר אל בלח?), אפשרויות תעסוקה, תיירות ועוד. פריחה של ממש, כמעט כמו זו שמתפשטת על גופם של השומעים.
ידיים על ההגה
כלומר, כל הטרלללה הזה, יכול היה להיות מצחיק עד שנזכרים שבצלאל סמוטריץ' הוא שר האוצר, שר במשרד הביטחון וחבר הקבינט, כלומר - מי שנמצא עם לפחות יד אחת על ההגה של מדינת ישראל (ביד השנייה הוא מקדם חוק השתמטות לחרדים, אבל זה כבר עניין שיצטרך להסביר לבוחריו המתמעטים).
עוד לפני זה, יש לו רעיון מצוין איך להסביר את סיפוח עזה, הלכה למעשה. באופן מדהים הוא מקדים להסבר משפט בנושח "אני לא בטוח שזה חכם שאני אומר את זה", ומיד מוסיף: "שמעתי שמכנים את זה סיפוח ביטחוני, אז מי שזה גורם לו להרגיש יותר בנוח, יכול לקרוא לזה סיפוח בטחוני".
הקריצה הזאת אולי הייתה יכוולה להיות משמעשעת, אלמלא היה מדובר בשר שמכהן גם במשרד הביטחון.
עכשיו נניח לרגע שראש ממשלת ישראל יצליח לגייס את העוז והתבונה (שתי תכונות שחסרות לו מאוד בכהונה האחרונה) כדי להדוף את פטפוטי הכיבוש והגירוש האלה, איך נגן על עצמנו בעולם, כאשר כנס כזה לא מתקיים באיזה פסטיבל ימין קיצוני, אלא באולם מרכזי בפרלמנט הישראלי?
לסיום, ננסה להתחבר בחזרה למציאות: ערביי עזה לא ילכו לשום מקום (להפך, בכל יום דווקא ישראלים בעלי יכולות, כישורים ואמצעים הם אלה ש"מהגרים מרצון למדינה שלישית"), מנהרות חמאס לא יורחבו למנהרות הרכבת התחתית שבה אולי יהיו קרונות נפרדים לערבים ויהודים, אבל העובדה שכנסת ישראל מלאה בכאלה שרואים בהזייה הזאת תכנית עבודה, צריכה להדאיג את כולנו. אולי אפילו את בנימין נתניהו. בעצם - בעיקר אותו.