בשבוע שעבר קבע בית המשפט העליון שעל הרבנות הראשית לאפשר לנשים לגשת לבחינות ההלכה שהיא עורכת לשם הסמכת רבנים. בל נטעה, אין הכוונה שכעת הרבנות הראשית מחויבת להסמיך נשים לרבנות, אלא שהיא נדרשת לאפשר לנשים להיבחן בבחינות המהוות את אחד מתנאי ההסמכה. לעצם ההיבחנות יש משמעויות בפני עצמה: ראשית, התעודה הניתנת למי שעברו את המבחן נחשבת במקרים מסוימים כמקבילה לתואר אקדמי לצורך מכרזים בשירות הציבורי. שנית, רוב הבחינות (כפי שעולה מהעתירה) נערכות גם מבלי להסמיך בסופו של דבר לרבנות, אלא על מנת לבטא הכרה ממסדית בהשכלה התורנית של הנבחן, הכרה המשמשת גם עבור קבלה לתפקידים במוסדות לימודיים או קהילתיים פרטיים.
פסק הדין ניתן בתגובה לעתירה שהגישו שש נשים יחד עם ארגון עתים, מרכז רקמן לקידום מעמד האִשה וארגון קולך. הוא מביא בשורה למאבקן של נשים להכרה בערך לימוד התורה שלהן, באופן אבסורדי, באותו הזמן שבו עשרות אלפי גברים המתיימרים לייצג את אותה תורה עושים אותה קרדום לחפור בה. גברים אלו נהנים ממעמד כמעט אוטומטי של "לומדי תורה" בשל מינם ושיוכם המגזרי, בלי שנבדקות שעות הלימוד וההספקים הלימודיים שלהם. הם משתמשים ב"זכות המוּלדת" על מנת להשתמט מחובותיהם האזרחיות והלאומיות, בעוד נשים נאלצות להילחם על הכרה בלימוד התורה שלהן. בעוד מאבקן של הסיעות החרדיות מוזיל את ערך לימוד התורה ומעורר כלפיו מיאוס ובוז בקרב כלל הציבור הישראלי, מאבקן של הנשים מעלה את ערכו ומבקש לחבר אליו את כל חלקי האוכלוסייה.
אבל פסק הדין לא חושף רק את עומק הפער המגדרי ואי השוויון המתקיים בחסות המדינה, אלא גם את הפער בין התפיסה של הרבנות הראשית לבין זו של הציבור. מזה שנים נשים תופסות מקום של ממש בתחום לימוד התורה. מספר הלומדות במוסדות תורניים כגון מדרשות או כוללים לנשים עולה מדי שנה; יותר ויותר נשים דתיות משמשות בתפקידי הנהגה דתית והלכתית כמו רבניות קהילה, נשות הלכה וראשות מדרשה. התופעה קיימת בכל תתי המגזרים הדתיים.
ואף על פי כן, הרבנות הראשית אינה מכירה בכך. יישום פסק הדין של בג"ץ לא יפתור בטווח הקרוב את המציאות הבעייתית שבה נשים לא יכולות להתמנות לתפקידי רבנות ציבוריים. למרות שהן עשויות לעמוד עתה בתנאי-הסף, תפקידים רשמיים אלה עדיין יהיו סגורים בפניהן. על פי נתוני דו-שנתון דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, המדינה מעסיקה כ-490 גברים בתפקידי רבנות ציבוריים. נשים, גם אחרי הבג"ץ, אינן יכולות אפילו להגיש אליהם מועמדות.
אותו דו-שנתון מגלה גם שאמון הציבור ברבנות הראשית נמוך מאוד ועומד על פחות משליש, וייתכן שזה נובע בין היתר מיחסה לנשים. לכך מצטרפת העובדה שברבנות הראשית עצמה, גוף ממלכתי שיש לו גם תפקיד ייצוגי, נשים נעדרות באופן בולט. היעדרותן משפיעה לא רק על מעמדן של נשים, אלא גם על מעמדה של הרבנות. גוף ציבורי שנשים אינן יכולות למלא בו תפקידים מסוימים, זו אנומליה שאינה מאפשרת לקחת אותו ברצינות.
במאמר בשם "כבוד הרבנות", כתב הרב קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון לישראל: "קשר הדדי תמידי מוכרח להיות להרבנות עם כל כח פועל בחיים בארץ על ידי השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות". בחזונו ראה הרב קוק את הרבנות הראשית, המייצגת את מוסד הרבנות כולו, ככזו שרלוונטית לכל העם, מחוברת לחלקים השונים בו, מחברת אותם אחד לשני ואליה. הרב קוק ידע שיש לכך משמעות עבור כבודה של הרבנות, ומתוך כך עבור כבודה של התורה. רבנות שאינה מחוברת לקהל שלה, אינה מכובדת בעיניו.
פסק הדין מזכיר לנו כי המרחק בין חזון למציאות גדול. אפשר להניח כי גם הדרך ליישומו עוד ארוכה והרבנות הראשית עוד תערים קשיים. אך במבט על 104 שנות קיומה של הרבנות הראשית, ייתכן כי יש בו כדי לשנות מעט את המסלול העקום שבו הלכה הרבנות עד כה. ככל שהיא תשכיל להכיר בעצמה במה שהציבור כבר יודע שנים - שיש דבר כזה נשים תלמידות חכמים - כך היא תתקדם צעד קטן לכיוון הציבור, ולכיוון חזונו של הרב קוק.
הכותבת היא חוקרת בתוכנית דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ושותפה לכתיבת מחקר על הרבנות הראשית