כשראיתי את איימן עודה מותקף באלימות, בזמן שהשוטרים המעטים שנכחו באירוע לא עושים כמעט כלום - הרגשתי שאני רואה את שיירי הדמוקרטיה שיש פה מתפרקים לי מול העיניים. חפצים מושלכים לעברו, צעקות "מוות לערבים", עוד יריקה ועוד קללה, ואז לבנה מושלכת על שמשת הרכב בו נמצאים הוא וצוותו.
את כל זה מאפשרים השוטרים המעטים מדי שנוכחים במקום ולא עושים דבר - אותה פרקטיקה שאני מזהה מהפוגרומים שמבצעים המתנחלים בשטחים הכבושים. ככה לא נראה גוף אכיפת חוק שמחוייב בשום צורה לביטחון שלי ושל כל האזרחים - ככה נראה גוף שמחוייב להגן על פורעים. זו טעות לחשוב שאנחנו כיהודים מוגנים מפני האלימות הזו - בטקס יום הזכרון המשותף ברעננה נשמעו בדיוק אותן קריאות, של "מוות לשמאלנים", והמשטרה הגיבה בדיוק באותו חוסר יעילות מכוון.
איימן עודה, חבר כנסת מכהן, שסביב עמדתו המוסרית והפוליטית שמנוגדת לעמדת השלטון נבנתה חומה של דה-לגיטימציה, מותקף לאור יום - זה סימן לסופו של חופש המחאה במדינה לכל מי שיש לו ביקורת על הממשלה. גם אני לא מוגנת, ואם אני מפחדת כשאני מפגינה - אז אני כבר לא חיה במשטר דמוקרטי.
רגע התקיפה האלימה הזאת של איימן עודה הוא תוצר של רדיפה מאורגנת ודה-לגיטימציה מתמשכת של החברה הערבית ומנהיגיה, שקיימת כבר שנים רבות ועברה תהליך האצה והחרפה על ידי הממשלה הנוכחית. חברי כנסת ערבים נמצאים תמיד תחת זכוכית המגדלת של הרוב היהודי או בחקיקה מסוכנת שהממשלה מקדמת , אך צריך גם לזכור שהרדיפה לא מתחילה ונגמרת בכנסת, אלא באה לידי ביטוי בחיים עצמם, והיא מאיימת על חמישית מאזרחי המדינה.
מאז ה-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה, נחשפנו למאות אירועי רדיפה, איומי פיטורין וצמצום חופש הביטוי של האזרחים הערבים: רק בחודש הראשון של המלחמה ועד 23/11/23 בוצעו כ-219 מעצרים, 109 פיטורי עובדים, 48 כתבי אישום, 26 תקיפות עיתונאים ו-105 אירועי רדיפה במוסדות אקדמיים. על פי נתונים של מרכז "עדאלה", מאז ה-7 באוקטובר 2023 ועד סוף יולי 2024, נעצרו והועמדו לדין 199 פלסטינים בגין עבירות ביטוי, בעיקר בשל פרסומים ברשתות החברתיות. רק יהודי אחד הואשם בעבירות אלו בתקופה זו.
לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מתחילת 2024 עד סוף נובמבר אשתקד, אושרה חקירתם של 232 אזרחים ערבים שנחשדו בהסתה לטרור ברשתות, ונגד 42 מהם הוגש כתב אישום. המשטרה עצרה לחקירה מנהיגים של החברה הערבית בישראל או מנעה מראש התכנסויות לא אלימות וכנסים משותפים לערבים ויהודים בהם רצו לקרוא להפסקת המלחמה. הרדיפה של המנהיגים הגיעה לשיאה בניסיון ההדחה הכושל של איימן עודה מהכנסת - שאמנם נכשל אך נראה שאת ניסיון הדיכוי העבירה הממשלה לשטח.
והמשטרה? היא כלי שלא רק מועל בתפקידו אלא פועל בשליחות המשטר - גם כנגד החברה הערבית אבל גם נגד כל מתנגדי המשטר. המציאות הזו ניזונה מהשתיקה שלנו, בשמאל ובמרכז היהודי - היא יכולה להתקיים כל עוד הדה-לגיטימציה לאזרחים הערבים היא בקונצנזוס. נגד ההדחה של איימן עודה התארגנו ביעילות מרשימה ארגוני המחאה, והצליחו לגרום למנהיגי המרכז לסגת מהתמיכה הראשונית שלהם במהלך. זו הצלחה חשובה, שהתרחשה, בין היתר, כי הייתה פה הבנה שהדבר מסכן את כולנו.
עלינו להבין שמה שהתרחש בנס ציונה מסוכן לכולנו ומהווה נקודת אל חזור - הגלישה לאלימות היא סכנה ממשית, ואנחנו רואים את זה מתגשם מול עינינו. גם לדעות מאתגרות יש מקום במרחב הציבורי בחברה דמוקרטית. כחמישית מהאזרחים במדינה הזו הם ערבים, מן הסתם הם לא תופסים את המלחמה בעזה כמו שמצביע יש עתיד הממוצע תופס אותה. גם אני והמצביעה הממוצעת של המחנה הממלכתי לא מסכימות על הכל. ועדיין, לכולנו יש צורך במאבק משותף, והוא מאבק למען חופש הביטוי והתנגדות לפאשיזם.
ה"יחד ננצח" שלנו חייב להיות יחד יהודי וערבי - נגד הפאשיזם, ובעד שלום ועתיד משותף.
נירה בן עוזר היא מנהלת שותפה של המחלקה לפעילות ציבורית בעמותת סיכוי - אופוק, הפועלת לקידום חברה שוויונית ומשותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה