מסוריה ועד עזה: לא תאמינו מה עשוי לפרק לנתניהו את הממשלה

הממשלה מתפרקת מבפנים: זה לא בגלל החטופים, זה לא בגלל חוסר ההצלחה, בלשון המעטה, במלחמה שמתקרבת כבר לסיום שנתה השנייה.

זה לא בגלל אי הקמת ועדת חקירה, כדרישתם של מיליוני אזרחים ואלפי הורים שכולים, זה לא בגלל הניסיון לנצל את ערפל הקרב כדי להמשיך בניסיונות ההפיכה המשטרית, באופן ביזארי - זה אפילו לא על חוק הגיוס לכשעצמו, כלומר על סעיף כזה או אחר, אלא בגלל החלטות של רבנים, חלקם אפילו לא מוכרים לציבור הרחב, שמאסו בנתניהו והבטחות הסרק שלו.

תנו לזה רגע לחלחל: ממשלה שאין לה תמיכה מהציבור, כך על פי כל סקר אפשרי, ממשלת מיעוט שהדגל של מדיניותה "ניצחון מוחלט" מנוגד להבנה של קרוב ל-80% מהעם, שמבין שמדובר בעבודה בעיניים ומעדיף לראות את החטופים בבית בתמורה להפסקת המלחמה.

ממשלה שכמעט כל משרדיה אינם מתפקדים, שחלק מהתיקים הבכירים בה (פנים, בריאות ועוד) "מוחזקים בנאמנות" על ידי מי שעסקנותו-אומנותו, שמשרדים אחרים בה גורמים להרג של ישראלים על בסיס יום יומי - כמו למשל משרד התחבורה שעסוק בחלוקת רמזורים לראשי רשויות שהם פוקדים גדולים לליכוד, בעוד מספר המתים בכבישים מאמיר.

ממשלה שתיק ביטחון הפנים שלה, ששמו שונה ל"ביטחון לאומי", היה לביטחון לאומני והפך את המשטרה מגוף חצי- מתפקד לשמירה על החוק ליחידה לפיזור הפגנות והטרדת פעילים פוליטיים.

ממשלה שראשי המשק נלחמים, בינתיים בהצלחה מסוימת, להציל את הכלכלה מידיה, שגומלת להייטק הישראלי שמחזיק את נחירי כולנו מעל למים, בחיסול ההשכלה הגבוהה, ייבוש מערכת החינוך ועידוד מערכות שמצמיחות בורים ועמי ארצות.

ועל כל אלה היא אפילו לא מתנדנדת. על מה כן? על עלבון של רב כזה שאמר משהו, לצרכי בחירות, על הפלג האחר, שהשיב לו ככה - עד שהוויכוח עבר לפסים פנימיים כל כך עד שאפילו ראש ממשלה, רב-מג פוליטי, שכל מעייניו בשימור שלטונו, לא מצליח לגשר על הפערים.

במעבר חד, צפונה: מעשי הזוועה שמתחוללים בסוריה אינם קשורים לישראל, אבל הם מלמדים אותנו פרק חשוב בהלכות המזרח התיכון.

נתחיל בזה ששוב הוכח שהעולם (הכוונה היא למדינות צפון אמריקה ואירופה) לא מסוגל להבין סכסוכים שלא מתנהלים לפי קודים מערביים, אלא לפי שבטיות פנאטית.

הן רק לפני כמה שבועות עוד קיבלו את א-שרע, הוא ג'ולאני, כמנהיג של מדינה שמשתחררת מכבלי הדיקטטורה של משפחת אסד.

ההבנה הייתה שסוריה של א-שרע רוצה שלום, סוריה רוצה שגשוג, סוריה צריכה כסף. האמריקאים מיהרו והסירו את הסנקציות הכלכליות על המדינה, מתוך הנחה ששגשוג כלכלי סופו לרכך מתחים פוליטיים. הבעיה היא שזה נכון לגבי כמעט כל מקום בעולם שאינו המזרח התיכון.

לבי למרקו רוביו, מזכיר המדינה של ארה"ב. ההודעה שפרסם ובה גינה את המעשים הקשים בסוריה וקרא למשטר החדש לחקור ולהעניש את האחראים, כולל אלה מבין שורותיו, הוא מופת של חוסר הבנה.

ג'ולאני יפעל נגד מפקדים בכוחותיו שאחראים למעשי טבח? זה הרי כמעט כמו לצפות שמשטרת בן גביר תפשיל שרוולים ותחקור מתנחלים שהציתו כפר פלסטיני או פעילי ימין שתקפו חבר כנסת ערבי, פעולות שעד לא מזמן הובלו בידי השר הנכבד.

בתזה הזאת, שלפיה רווחה מטפחת יציבות ומונעת טרור, החזיקה גם ישראל של ערב הסכמי אוסלו. רק בספטמבר 2000, כאשר קרעו הפלסטינים, הלכה למעשה, הסכמים שהיו יכולים להפוך אותם לאומה הערבית המתקדמת ביותר (כשהם נאחזים כאמתלה בביקור אריאל שרון בהר הבית), החל האסימון להתגלגל במורד התודעה של מה שהיה פעם השמאל הישראלי.

למרות זאת, הגישה של פרנסה שווה שקט, המשיכה להדריך את מקבלי ההחלטות: מנתניהו שביסס את שלטון חמאס במזוודות כסף (אולי חשב על עצמו) ועד לראשי מערכת הביטחון שחשבו שאישורי עבודה הם כלי יעיל למלחמה בטרור - נדמה שאין צורך להזכיר איך החלה ההתפכחות מהגישה הרת האסון הזו.

למה זה קורה למערב? למה זה קורה לנו, כמי שמחשיבים עצמם לבני תרבות המערב? אולי כי מי שמגדלים את ילדיהם מתוך תקווה שיצליחו בחיים, רוצים שילמדו, שירכשו השכלה ומקצוע, שיחיו חיי רווחה ושיבואו לארוחות שישי ביחד עם הנכדים, לא מסוגלים להבין את המנגנון הנפשי של הורים שחולמים שילדיהם יהיו שהידים.

צאצאים שבמקום להצליח בחיים האלה, יקנו לעצמם (ולתפיסתם) מקום בגן עדן. אנשים שעבורם לזמן אין משמעות, שסבורים שמחזור החיים שלנו הוא רק חוליה במאבק נצחי. פנאטיות דתית-לאומית שלמרבה הצער יש לה אחיזה מסוימת גם בשולי התרבות הישראלית העכשווית.

זה לא אומר שאי אפשר לנהל תהליכים מדיניים: בעוד ארבעה חודשים נציין 48 שנים לביקור סאדאת בישראל - ואם סופרים מהסכמי שביתת הנשק שבתום מלחמת יום הכיפורים, הרי שאנו מציינים כבר יותר מ-51 שנים להבנות מדיניות שפירושן אי לוחמה עם מי שהוגדרה עד אז "הגדולה שבאויבותינו".

הסכם השלום ההוא (למעט ירח דבש קצר שנמשך עד אמצע שנות השמונים) לא הביא להתקרבות תרבותית בין העמים. הוא אפילו לא הביא להפחתת השנאה, אבל הוא שרד כמה תהפוכות: מרצח של נשיא ועד להפיכה אזרחית וכינון ממשלה בראשות ארגון מוסלמי קיצוני.

האם זה היה שווה את הוויתור על כל סיני, מאופירה ועד לימית? בוודאי שכן, בטח אם מניחים שההסכם עשוי לשרוד עוד כמה עשרות שנים (הלוואי שיותר). רק ששלום זה לא - לכל היותר הסכם מוצלח של אי-לוחמה שמתבסס על אינטרסים משותפים. כזה שאפשר וצריך לשאוף אליו בעוד חזיתות.

זוכרים את אותו עולם שלא מבין שיש אזורים שאי אפשר לשפוט רק בעיניים מערביות? ובכן העולם הזה מעריך יוזמות מדיניות הוא מתגמל עליהן ברוחב לב, משוכנע שקנה לו מקום באותו גן עדן שהאסלאם הקיצוני מנסה למלא בשהידים.

ישראל זקוקה לתגמול הזה. לא, לא במידה שתסכן את ביטחונה, אבל כן במידה שתביא בחשבון שחלק מאותו ביטחון הוא גם הכרת העולם. שאין לישראל חיים אלא כמוצב קדמי של התרבות המערבית בחזית המזרח-תיכונית העוינת.

לכן אנו צריכים להיות מודאגים מאוד מהתמורה שחלה ביחס כלפי ישראל מאז 7 באוקטובר. לא בגלל שגירשו ישראלים ממסעדה בספרד או באיטליה, אלא ממה שהתופעות המכוערות האלה מייצגות.

דיברנו על הגזר שבעידוד יוזמות מקומיות. הבה נזכיר במשפט גם את המקל: נניח לרגע שישראל יכולה לנצח ניצחון מוחלט בעזה. נניח לרגע שאפשר לשכנע את הישראלים להתעלם מהמחיר האנושי שניצחון כזה דורש: הקרבת כל החטופים ועוד עשרות עד מאות אלפי חיים של פלסטינים בלתי-מעורבים. את העולם כבר יהיה קשה הרבה יותר לשכנע.

כבר עתה ישראל מתחילה לשלם את מחירו של בידוד תרבותי ואקדמי. אם יוטל עלינו גם חרם כלכלי, לא תהיה לנו תקומה. במילים אחרות: אפשר לנצח במלחמה בעזה, אבל לא נוכל לשלם את המחיר המדיני שייגבה מאתנו הניצחון.

מתסכל? אולי, אבל גם מי שמפנטז על היום שבו יוגלו עזתים ממולדתם ויהודים יירשו את השטח, חייב להבין שמדובר בפנטזיה, לא בתכנית עבודה.

התחושה היא שמדינת ישראל לא סגורה על עצמה כמעט בכל אשר נפנה. הצבא לא מסוגל לבצע את הוראות הדרג המדיני, בעיקר כי אלה נמסרות לו בחצי קריצה - כזאת שתאפשר לרצות את שרי הימין הקיצוני, אבל לא לסבך את צה"ל בפשעי מלחמה.

שר הביטחון מדבר על הקמת מתחם-הומניטרי שמזכיר לנו מחנות מהסוג שאנחנו לא מסוגלים לשכוח, בעוד ראש הממשלה מכריז על טראמפ כמועמד לפרס נובל לשלום.

למה? כי הנשיא האמריקני מפנטז על הפיכת עזה לעיר קייט... הזוי? יכול להיות, אבל לא פחות הזוי מהמדיניות, או ליתר דיוק - אין-מדיניות של ממשלת ישראל בכל מקום אחר.

ישראל מתערבת בנעשה בסוריה או לא? רוצה את ג'ולאני חזק או חלש? מתכננת להחליף את חמאס במנגנון פלסטיני אחר או להמשיך לקשקש על ניצחון מוחלט?

ישראל מעוניינת לנסות להתקדם בערוץ הסעודי ככל שניתן או להקים מאחזים פורחים באוויר כדי לרצות את סמוטריץ'?

ומה עם הגיוס, הנושא שעליו מזעזעת הממשלה? רוצים צבא גדול כדי לממש את היעדים השאפתניים של הממשלה או חוק השתמטות שיאפשר את שרידותה?

כאשר מביטים באין-מדיניות שמוביל ראש הממשלה, אפשר לקנא במדיניות שמובילה מירי רגב במשרד התחבורה: אצלה לפחות ברורה מידת זכאותו של ראש מועצה לרמזור מציל חיים! אם הוא יהלום, הולכי הרגל בעירו יזכו לחצות בבטחה את הכביש. אם הוא מהאופוזיציה, אדרבא - שיידרסו.

ממשלה כושלת ממשיכה לנהל את מדינת ישראל, לנהוג אותנו אל התהום. חבריה מיואשים, חרדים מהיום שאחרי נתניהו, מקדמים יוזמות חקיקה מופרעות שאולי יאפשרו להם להמשיך ולאחוז בקרנות המזבח: אולי לבטל את הבחירות, אולי לא להכיר בתוצאותיהן הצפויות - לכו תדעו איפה הטרלול הזה עלול להיגמר, אם בכלל.

ובינתיים מה שיפרק את הממשלה אינם פשעיה נגד עם ישראל, בוודאי שלא אופוזיציה לוחמת, אלא סכסוך בין פלגים חרדיים ובינם לבין הציונות הדתית.

אני לא יודע אם אפילו להשגחה העליונה יש תכנית לפתרון הסכסוך במזרח התיכון, מה שבטוח - יש לה חוש הומור.