קמפיין ההחלשה, ההפגנה העיתונאית והרוח השלילית

לפני כמה ימים הופצה בין חברי הקבינט המדיני בטחוני הקלטה מטלטלת ששיגר גורם פיקודי המשרת באחת הגזרות ברצועת עזה. האיש, שאחריו למעלה מ- 300 ימי מילואים, והיכרות רחבה עם המלחמה על כל שלביה וגלגוליה, פרק במשך שמונה דקות וחצי את מה שעל ליבו, כמי שנפרד מהמשפחה ומחיי השגרה לטובת משימת הכרעת האויב, וכמי שמוביל לוחמים שהתגייסו למטרה הזו.

"יש לי אכזבה גדולה מאד מהממשלה ומחוסר ההחלטה שלה להשמיד את חמאס", הסביר אותו גורם פיקודי. "אני לא מבין איך עד עכשיו אף אחד לא גילה אומץ כדי לקום ולומר פומבית שחיי החיילים שלנו לא שווים פחות מחיי החטופים. אנחנו מסכנים את החיילים שלנו רק בגלל שהממשלה לא החליטה שמכריעים את חמאס, ועסוקה כל הזמן רק בעסקה. אני לא מבין איפה מבצע 'מרכבות גדעון' הגדול שלשמו גייסו אותנו להשמדת החמאס. כל המבצעים שלנו הם התקדמות של עוד רחוב ועוד רחוב, במטרה לדחוק את חמאס עוד קצת ועוד קצת - וזהו. הממשלה מתנהגת כמי שלא רוצה להכריע אלא רק לנהל כל הזמן דיאלוג של איך לשחרר חטופים, ואנחנו משלמים על זה מחיר יקר".

הוא ניסה להסביר לחברי הקבינט כיצד נראית מציאות שבה, מתוך חשש לפגיעה בחטופים, ישנם שטחים רחבים שבהם צה"ל כלל אינו נלחם. "יש אזורים שלמים שאי אפשר לירות לכיוון שלהם. וכשאין התקפה גדולה על העיר עזה, וכל הזמן מחכים להסכם, עושים פשיטות כל לילה, צעד צעד, לא מתקיפים את ליבת הפיקוד והשליטה של חמאס, וזה מאפשר להם אורך רוח לחפש את נקודות התורפה שלנו ולתקוף אותן. בדרך כלל הם לא מצליחים, לפעמים כן. אם תהיה התקפה רחבה שתאלץ אותם לברוח ולהיות במנוסה, הם פחות יזנבו בנו.

"כרגע אין מלחמה עצימה. הכול תמרונים קטנים שהמטרה שלהם להביא להסכם. הדבר הזה מאריך את משך הלחימה ומסכן את מי שנמצא שם", אמר הגורם המדיני. הוא הוסיף: "בנוסף, הארכת המלחמה מחייבת אותנו להכניס להם עוד אספקה, שנותנת להם עוד כוח, עוד כסף לגייס מחבלים חדשים, ועוד שליטה על האוכלוסייה. כל מה שקורה היום בעזה מטרתו להביא לעסקה - לא לנצח".

עוד נחזור לסוגייה הזו, אבל לפניה עוד קטע חשוב של אותו גורם פיקודי. "כל הסיפור של הסיוע ההומניטרי זה בזיון אחד גדול. הרעיון של אותה חברה אמריקאית שמחלקת את האוכל, הוא רעיון חיובי ששולל מחמאס את השליטה שלו באוכלוסייה האזרחית. אבל אני לא מבין איך במקביל, חצי קילומטר מנקודת החלוקה הזו אנחנו מכניסים מאות משאיות סיוע שנבזזות על ידי חמאס". המשיך ותהה: "אני בעצמי פקדתי במשך כמה ימים על השיירות האלה. זו הפקודה שקבלתי, ומילאתי אותה. אני הכנסתי אותן פנימה. עברתי לאזור שהוא לא בשליטה שלנו, עם חיפוי של טנקים ושל צלפים, הכנסתי את המשאיות האלה, ושחררתי אותן בנקודה מסוימת כשאני רואה בעיניים שלי איך חמאס משתלט עליהן".

הגורם המדיני הסביר את הסיטואציה ואמר כי הוא לא מבין את ההתנהלות. "זה משהו שאני לא מבין. אם יש את החברה האמריקאית הזו, למה אני צריך להכניס לחמאס מאות משאיות?". המשיך והסביר את ההתנהלות הפנים מערכתית בנושא הסיוע ההומניטרי: "היה אצלנו דיון על זה, כי היו חבר'ה שדרשו שנסרב פקודה. אני אמרתי 'אנחנו לא מסרבים פקודה'. חשקתי שפתיים, אמרתי לחיילים שלי 'אנחנו נבצע את הפקודות שהצבא נותן לנו'. סיכנתי את החיים שלי ושלהם, וביצעתי את הפקודות, כשאני רואה מול העיניים שלי את מאות המשאיות האלה נבזזות על ידי חמאס. זה מטורף. אנחנו מאכילים את חמאס, הוא מתחזק, מגייס חיילים, ושולח אותם לזנב בחיילים שלנו. אני לא מפסיק לחשוב על זה שיכול להיות שהכסף שחמאס עושה מהמשאיות שאני הכנסתי להם, מימן את המחבלים שהרגו את לוחמי נצח יהודה. זו תחושה קשה", סיכם בכאב.

"אנחנו מרגישים שמערבבים אותנו. קוראים לנו למילואים, אנחנו מתייצבים, ולא נותנים לנו את הפקודה האמיתית שלשמה באנו: השמדת חמאס". הגורם המדיני הסביר בצורה מפורטת את דעתו ומה הן הפעולות שצריך לנקוט מול חמאס בעזה. "צריך להחליט שאנחנו מבצעים את המשימה הזו ויהי מה", אמר. "נכנסים פנימה בכל הכוח, בתנועה אגרסיבית, ומחסלים את עזה. אפשר לעשות את זה אבל צריך לתת את ההוראה. עד שזה לא קורה, וכל עוד מסבירים לנו בפועל שחיי החיילים שלנו שווים פחות מחיי החטופים, וכל עוד לא מאפשרים לנו להיכנס לאזורים גדולים ברצועה מחשש שיש בהם חטופים, אנחנו משלמים מחיר כבד מאד והתחושה שלנו קשה מאד".

כל אחד רשאי להציב לעצמו את המטרה שנראית לו חשובה יותר במלחמה, וכל עמדה לגיטימית, אבל את המציאות ואת המחיר של כל החלטה כולנו צריכים להכיר. כשצה"ל יצא למבצע "מרכבות גדעון", הוא הכריז שבסופו נשלוט ב- 75 אחוז משטח הרצועה. למה רק ב- 75 אחוז ולא ברצועה כולה? ובכן, חלקים חשובים ברצועה הם אזורים שצה"ל החליט שהוא לא נכנס אליהם מחשש שיש בהם חטופים. לא מדובר בחצר שיש בה מידע על חטוף, גם לא ברחוב כזה. סביב כל מידע על חטוף, צייר צה"ל עיגולים רחבים מאד וגזר על עצמו שלא להתקרב אליהם.

כך, לדוגמא, כמעט כל העיר עזה נהנית מחסינות. כל איש חמאס יודע שבמרחבים ענקיים בעיר צה"ל לא נוגע. כך בעיר עזה, וכך גם באזורים רחבים דרומה ממנה. חמאס הבין זה מכבר שדי לו להחזיק חטוף באזור מסוים, כדי שצה"ל יימנע מלחימה באזור הזה.

כאמור, כל אחד מוזמן לחשוב מה שהוא רוצה על ההחלטה הזו, אבל אסור לעצום עיניים. חייבים לדעת שלמדיניות הזו יש מחירים כבדים מאד. המדיניות הזו מאריכה מאד את המלחמה. המדיניות הזו מחייבת אותנו להאריך עד מאד את שירות המילואים של הלוחמים. והכי חשוב, המדיניות הזו מביאה למותם של חיילים רבים. כשבמקום להסתער ולגרום לאויב לברוח, אתה עומד במקום ורוקד צעד תימני - שכונה קדימה, רחוב אחורה - אתה פגיע הרבה יותר והאויב מאוים הרבה פחות.

וכאן נכנסת פעולת המלקחיים של מובילי הקמפיין להפסקת המלחמה. מצד אחד הם מתנגדים לכל מהלך מלחמתי שיסכן את החטופים, ובהכרח גוזרים על צה"ל לדשדש, להתקדם לאט, ולסכן את חייליו. מצד שני, הם מסתכלים על התוצאה וזועקים "תראו כמה חיילים נהרגים, חייבים להפסיק".

וזאת יש לומר: סיום המלחמה בתנאים הנוכחיים איננו אלא מהלך מטורף, שכל כולו הרמת ידיים וכניעה לארגון הטרור, שכאמור, באזורים רחבים ברצועה חי וקיים ובועט. האם יש בינינו אדם שפוי שדמיין ב- 7 באוקטובר שבסוף המערכה הזו נשאיר מרצוננו הטוב את חמאס כשהוא שולט ברצועת עזה, משקיף על נתיב העשרה, שדרות ונחל עוז, וממתין להזדמנות הבאה? הרי רק בשבוע שעבר נפלה רקטה בקיבוץ נירים. רק השבוע נורו שתי רקטות ובקבוצת החדשות של "כאן" קראתי ש"תושבים בעוטף מדווחים על שני יירוטים בשמי קיבוץ בארי". נראה למישהו שזו נקודה שאפשר לעצור בה ולהתקפל?

ובעצם, תשאלו את עצמכם, מה ההבדל בין הימים הראשונים למלחמה שבהם מכל האולפנים יצאה הדרישה לקרוע לחמאס את הצורה, ולהשמיד, ולהרוג ולאבד - לבין הימים האלה שבהם יש מי שמבקשים להניח לארגון הטרור לנפשו ולסגת לאחור? לא, אין לזה שום קשר לסוגיית החטופים, שהרי היום יש ברצועת עזה 20 חטופים חיים ובתחילת הדרך, כשכולנו דרשנו לכסח את חמאס, היו למעלה מ- 250. מי שמובילים את הדרישה להיכנע ולסגת בלי להכריע, בעוד ארגון הטרור האכזרי ממשיך לנהל את רצועת עזה, שייכים לקבוצה עייפה שגוררת אחריה למטה את כולנו. זה היה הסיפור שלנו בעבר - באוסלו, בנסיגה מלבנון, ובהתנתקות - וזה הסיפור כעת.

לחמאס יש נכונות להילחם כמה שצריך, לחלקים בתוכנו לא. ועם כל הבעיות שהצגנו קודם לכן, צריך לקרוא את הדיווחים היומיים של דובר צה"ל כדי להבין כמה חשובה הפעילות של צה"ל ברצועה. כוחותינו חושפים ומפוצצים מנהרות טרור באורך של קילומטרים. הם מחסלים מאות מחבלים. הם משמידים לכל אורך הרצועה תשתיות, מחסנים לייצור נשק, מצבורים של אמצעי לחימה, משגרים ועמדות לשיגור רקטות, חמ"לים ועוד.

כאמור, יש מקום לביקורת על אופן ניהול המלחמה. אפילו ביקורת קשה. אבל לא יכול להיות שהביקורת הזו תביא אותנו לדרישה להרים ידיים. נהפוך הוא. הביקורת הזו צריכה להביא אותנו לדרוש להילחם חזק יותר. להפסיק להכניס סיוע דרך חמאס, לפנות את האוכלוסייה דרומה כדי לאפשר לחנוק את המחבלים בצפון, ולחזור ולהבהיר את מה שהובהר בעבר: לא נעזוב שום שטח שכבשנו וניקינו, לטובת האויב. צריך לחשוב כל העת על דרכים יצירתיות, העיקר לא להיכנע. מי יוכל לחזור ולקומם את ניר עוז ונחל עוז כשחמאס יחזור להתעצם ואנשיו ימשיכו לנהל את העניינים מרחק יריקה מהילדים שישובו להתרוצץ על מדשאות הקיבוצים?

וכן, אסור לפחד מהדיון במחירים שמניחה לפתחנו סוגיית החטופים ובאופן שעלינו להתמודד עם האתגר הזה. הקבינט אישר את היציאה למערכה באיראן אחרי שמערכת הבטחון הציגה לו תרחיש שבו הסבב הזה יסתיים עם 400 אזרחים הרוגים. אז למה למרות זאת הקבינט אישר לטייסי חיל האוויר להמריא מזרחה? כי הוא הבין שעבור הבטחון הלאומי שלנו, לעיתים אין לנו ברירה אלא לקחת סיכונים.

כשיצאנו לתמרון הקרקעי ברצועת עזה, התפללנו וקיווינו שאף חייל לא ייפגע, אבל ידענו שיש סיכוי שזה ייגמר אחרת. אז למה הממשלה קיבלה בכל זאת את ההחלטה הזו? כי היא ידעה שבנסיבות שנוצרו אין החלטה הגיונית אחרת. מה זה אומר בהתייחס לחטופים? שהממשלה חייבת להפסיק לחשוש מלדון בעניין הזה. שהיא צריכה להורות לצה"ל להיזהר מאד מפגיעה במבנים שבהם אנחנו יודעים וחוששים שיש חטופים, אבל לא לצייר סביבם מעגלי ענק שמסרסים את היכולת של צה"ל להכריע את האויב.

האם זה יכול בסיטואציה כזו או אחרת לסכן חטופים? כן. צריך להתאמץ מאד שזה לא יקרה, אבל במקביל צריך לדעת שבמלחמה יש סיכונים. ובהינתן ההבנה שהסוגייה הזו מונעת את הכרעת ארגון הטרור, ובהינתן ההבנה שההתקדמות האיטית מביאה למחירים כבדים בחייהם של חיילי צה"ל, ובהינתן ההבנה שהנסיגה מהרצועה תוך הבטחת המשך שלטון חמאס איננה באה בחשבון, ייתכן שצריך לקחת את הסיכון הזה באופן מחושב ולהבהיר לחמאס שאין לו עוד תעודת ביטוח בשום מקום.

כמעט מהרגע הראשון שבו יצאנו למלחמה הזו, שנכפתה עלינו בדם, אנחנו נאלצים להתמודד עם מאמצי החלשה בלתי פוסקים מבית. "אין סיבה לכבוש את הרצועה", "אין בשביל מה להיכנס לרפיח", "שום דבר לא קדוש בציר פילדלפי", "לא ברור למה צריך את ציר מורג", "זו תהיה טעות להיכנס ללבנון", "מבצע 'מרכבות גדעון' יעלה מיליארדים", "העיר ההומניטרית תעלה הרבה יותר מיליארדים" ועוד. שני האחרונים, אגב, הם בני דודים של "גוש קטיף עולה לנו הרבה כסף" ושל "ההתנתקות תחסוך לנו הרבה כסף". הסיסמאות העדכניות של השלב הנוכחי במאמצי ההחלשה הללו נעות בציר שבין "אין תכלית למלחמה" לבין "זו מלחמת שולל".

בשבוע שעבר צלצל אליי חבר שנמצא בפעילות בבית חאנון. הוא יליד שדרות, שטחן מאז ה- 7 באוקטובר מאות ימי מילואים, ונלחם במשך חודשים ארוכים מחאן יונס צפונה, בכל רחבי הרצועה. "אני נמצא בבית חנון ומסתכל ממנה על הבית של ההורים שלי", שיתף אותי נרגש. "מי שרוצה להבין באופן המוחשי ביותר כמה חשוב מה שאנחנו עושים פה, שיבוא לראות כמה הכול קרוב. כשאנחנו מפוצצים משהו באמצע הלילה, אמא שלי מתעוררת בשדרות ושולחת לי הודעה כדי לבדוק אם הכול בסדר". למחרת, התכתב איתי חבר אחר, שמשרת בחאן יונס, אחרי ששלח לי סרטון של הטנק שלו בעיצומה של פעילות באש. "אני לא עוקב אחרי החדשות באדיקות, מן הטעם הפשוט שאנחנו בלחימה", פתח, ואז שפך עליי את ייאושו ממה שבכל זאת זולג אל השטח. "נדמה לי שאת האולפנים מאכלסים בדיוק אותם אנשים שאינם נמצאים בלחימה, וקצת שכחו מדוע בכלל התגייסנו", הסביר. "אנשים שטעו לכל אורך הדרך מסבירים למה אפשר לסיים את המלחמה ולעזאזל ההישגים, ולעזאזל תושבי העוטף, ולעזאזל המשפחות השכולות והפצועים - העיקר לחזור לחיים הנעימים שהיו לנו טרם האסון של שמחת תורה ואחרינו המבול. זיכרון של דג. תודעה לאומית אפסית. כל יושבי האולפנים צריכים לשבת לצפות שוב בסרטון הזוועות, כי נראה שחלק ניכר מהם שכחו מה קרה פה לפני פחות משנתיים".

יש סביבי רבים שנוטלים חלק בלחימה ברצועה גם בימים האלה. בני משפחה מהמעגל הראשון וממעגלים רחוקים יותר, חברים, קרובים ומכרים. הפער בין המנגינה שנשמעת על גלי האתר לבין הקולות שאני שומע מהם, בלתי נתפס. ברדיו מדברים על מלחמה מיותרת. בשטח, מנגד, לא מבינים איך אפשר לעצור אותה במצב הנוכחי ולהותיר את חמאס עם האנשים, עם התשתיות, עם הנשק, ועם היכולת לחזור ולהתנהל מטר מהיישובים שלנו.

לפני כמה ימים שוחחתי עם חבר, כתב צבאי ותיק, מאלה שדוחפים לסיום המערכה. "אני מסתובב הרבה ברצועת עזה", הודה באוזניי, "ואני משוחח עם חיילים ומפקדים, ולא שמעתי עד עכשיו אפילו קצין אחד שאומר שצריך להפסיק. כולם משוכנעים שאנחנו חייבים להמשיך". אם זה המצב, תהיתי, איך זה שאני לא שומע את הרוח הזו בכתבות ובשידורים? איך זה שכמעט כל מי שמדווח מהמלחמה הזו, ממעיט במשמעותן של המשימות ומתאמץ להותיר את הרושם שאין בשביל מה להילחם?

ביום שני נפלו ברצועה שלושה שריונרים - שהם מנחם, שלמה שרם ויולי פקטור. כלי התקשורת דיווחו ש- 893 חיילים נפלו במלחמה. את הספירה הקבועה הזו - של מספר ימי הלחימה שעברו, או של מספר החיילים שנהרגו - אי אפשר לפספס. היא קופצת אלינו מכל מהדורה, מכל מבזק ומכל דיווח. צריך לומר את הדברים כפשוטם - מי שמחליט לספור בשידור בכל מהדורה כמה ימים עברו מתחילת המלחמה או כמה חיילים נהרגו עד היום, עוסק בעבודה עיתונאית בערך כמו שמפגיני "שלום עכשיו" שספרו את הנופלים מול ביתו של מנחם בגין בימי מבצע "שלום הגליל" עסקו בעבודה עיתונאית.

כלי התקשורת שלנו לא מדווחים, כלי התקשורת שלנו מפגינים. מפגינים ומנסים לשכנע אותנו, בדרכם המגושמת, שצריך להפסיק להילחם. בואו נדבר רגע על המספרים עצמם כדי להבין כמה גדולה התעמולה וכמה רחב המשחק במספרים.

כאמור, השבוע דווחנו מכל עבר על החלל ה- 893 במלחמה. לפני כמה ימים העיר ישי שנרב בטוויטר שמדובר במניפולציה של ממש. למה? משום שהמספר הזה הוא המספר הכולל של הנופלים במלחמה כולה. המספר הזה כולל, בין השאר, 50 חיילים שנפלו בתוך לבנון, 37 חיילים שנפלו באירועים מבצעיים בצפון, 11 חיילים שנפלו באיו"ש ו- 329 חיילים שנפלו בקרבות הבלימה של ה- 7 באוקטובר בעוטף.
למה נופלי ה- 7 באוקטובר לא רלוונטיים לספירה הזו, גם אם למישהו חשוב לערוך אותה? משום שמי שמצטט את המספרים הגבוהים הללו רוצה לומר שהמלחמה גובה מחירים כבדים, ושאולי ניתן לחסוך אותם אם נפסיק אותה. אלא שאת חייהם של מי שנרצחו עם הפלישה המפתיעה של חמאס בבוקר ה- 7 באוקטובר אי אפשר היה לחסוך גם אם היינו מודיעים לחמאס כבר במוצאי ה- 7 באוקטובר שפנינו לשלום ושאין לנו שום כוונה להילחם. את השלב הזה במלחמה לא אנחנו יזמנו. בשלב הזה הופתענו. אז עם מה נשארנו? עם 449 חיילים שנפלו בתמרון ברצועה, מספר גבוה דיו כדי שלא יהיה צורך לנפח אותו באופן בלתי עיתונאי בעליל רק לטובת הקמפיין.

הספירה הזו, ולא משנה על כמה היא עומדת, מטרתה להחליש אותנו ולגרום לנו להתעייף, ממש כמו ספירת הימים מתחילת המלחמה. משום שבאותה מידה שמגישת החדשות מדווחת בפתח המהדורה ש"זהו היום ה- 646 למלחמה ועדיין יש לנו 50 חטופים", היא יכלה לפתוח את המהדורה בדיווח שלפיו "זהו היום ה- 646 מאז שחמאס טבח באנשינו, והוא עדיין שולט בשטח המצוי בקרבת יישובינו". שהרי, החזרת החטופים איננה המטרה היחידה במלחמה. אז איך במהדורות החדשות נעלמה לה המטרה האחרת? התשובה פשוטה. מהדורות החדשות שלנו אינן מדווחות. מהדורות החדשות שלנו מפגינות.
יש משהו חצוף, גס ובלתי נסבל באופן שבו לוויות הנופלים מספרות את סיפורם של מי שהתנדבו לקרב מתוך הבנה של גודל המשימה, בעוד העיתונות הרחבה מגייסת את המתים לקמפיין שלה, ובלי לשאול אותם, טוענת בשם נפילתם - טענות שהם ומשפחותיהם לא טענו - שצריך לעצור את המלחמה.

קמפיין עיתונאי אגרסיבי כזה דחף אותנו בעבר לצאת מלבנון, כעתה כן אז, בטענה שחיילים נופלים שם לשווא. ומה קרה כשיצאנו? חיזבאללה התעצם והתחמש בכמות אדירה של טילים, ובנה מערכי תקיפה מטר מהיישובים שלנו בגבול הצפון. אם לא די בכך, גם ביהודה ושומרון למדו את השיעור שלפיו מדינת ישראל בורחת מאלימות, ויצאו לאינתיפאדה השניה. לא אני אומר את זה. ראש אמ"ן לשעבר, האלוף עמוס מלכא, אמר את זה. "זה בהחלט תדלק והוסיף רוח גב לתהליכים שנחזו מראש", צייר את הדרך שהובילה את הפלסטינים לגל הטרור שגבה מאיתנו נהרות של דם. "האפקטים של הנסיגה הזו (מלבנון - ק.ל.) היו אפקטים שליליים. אני חייב לומר שבראשו של יאסר ערפאת, זה בהחלט חיזק את הנכונות שלו ללכת למהלכים של אלימות. זה בהחלט חיזק ונתן לו רוח גב".

הרוח הזו הביאה את מי שהביאה ללכת להסכמי אוסלו שהתפוצצו לנו, תרתי משמע, בפרצוף. הרוח הזו הביאה את מי שהביאה להציע לתת לאסד את רמת הגולן ולקוות לטוב. הרוח הזו הביאה את מי שהביאה לשכנע אותנו שההתנתקות תביא בטחון, וכשהסיפור נגמר כפי שנגמר, לדרוש ועדת חקירה ולצעוק "אתה הראש, אתה אשם".

ובכלל, יש פער בלתי נתפס בין הביקורת המוצדקת על ההנהגה הישראלית בשני העשורים האחרונים, שנתנה לחמאס להתעצם, ובין חוסר הנכונות להקריב כדי למנוע את ההתעצמות הזו בעתיד. כמי שתמך בפעולה קשה נגד הרצועה גם טרם ה- 7 באוקטובר, ברור לי לגמרי שאם בנימין נתניהו היה יוזם מלחמה, כמו זו הנוכחית, בלי לעבור את מה שעברנו ב- 7 באוקטובר, כל מי שצועקים לו היום "להפסיק את המלחמה" היו חובטים בו מהיום הראשון ומאשימים אותו ביציאה ל"מלחמת שולל".

ביום שני השבוע ראיינתי את א', מפקד גדוד הנדסה שנלחם עם חייליו בצפון הרצועה. "יש פה מטרו אחד שלם", תיאר את מה שמתרחש מתחת לאדמה. "הכל מחובר להכל, יש לאויב מערכי הגנה ומערכים שיודעים לזוז ממתחם למתחם ומעיירה לעיירה. אין למנהרות האלה התחלה וסוף באותו מרחב. אתה יכול להיכנס בצפון הרצועה ולצאת בדרומה. הפעולה שאנחנו עושים פה תסיר את האיום המיידי על יישובי העוטף. חד משמעית שדרות תהיה מקום בטוח הרבה יותר אחרי שנסיים לעבוד כאן".

אז כן, גם אני נטרף מהעובדה שחזרנו לבית חאנון בפעם המי יודע כמה ולא עשינו בעבר את מה שאנחנו עושים היום, ואני נטרף מהמשקולות שאנחנו קושרים לרגלינו ושגורמות לנו להשאיר ברצועה שטחים בטוחים עבור מחבלי חמאס. אבל הביקורת הזו לא יכולה להביא אותנו לדרישה להוריד את הרגל מהגרון של חמאס בגלל אותו זמזום טורדני ברקע, שלא מפסיק להסביר לנו ש"אי אפשר לנצח את חמאס, זה ארגון ג'יהאדיסטי, אידיאולוגי, שלא נכנע, שמאמין בדרכו". נו, ומה איתנו? למה זה ברור מאליו שאנחנו כן ניכנע? שאנחנו לא מאמינים בדרכנו? מאיפה ההנחה הזו שאם אנחנו נתקלים בארגון טרור עיקש, מוטב שנוותר לו רק בגלל שזה קשה?.

ודבר אחד חשוב לזכור כשמאזינים להמלצות של מי שמנסים לשכנע אותנו שצריך להפסיק. שאם היינו מקשיבים להם מתחילת המלחמה, והיינו מפסיקים כשהם דרשו בפעם הראשונה להפסיק, סינוואר היה מנהיג עדיין את חמאס ובימים אלה היה בעיצומם של מאמצי שיקום עם כסף שהיה נשפך אליו מהעולם כולו; נסראללה היה מנהיג עדיין את חיזבאללה עם אוסף ענקי של טילים שמכוון אל כל מדינת ישראל, ועם כוחות שיושבים על גדרות היישובים שלנו ומחכים להזדמנות; ומה שעשינו באיראן היה הופך בלתי אפשרי. זו נראית לכם תמונת בלהות? אז תזכירו לעצמכם היטב שזו הייתה תמונת המצב לו הממשלה הייתה נכנעת לקולות שצעקו כבר אז להפסיק.

יש כאן בעיית הסברה קשה. תעשיית הדכדוך והחלשת הרוח נהנית ממיקרופונים בלתי מוגבלים ומנוכחות רצופה באולפנים, כשהיא מנצלת את העובדה שלרובו הגדול של הציבור אין מושג מה אנחנו עושים ברצועה ומה יקרה אם נצא ממנה. איך נוהגים מול זה? חוזרים ומספרים מה עושים כוחותינו, חוזרים ומזכירים מה קרה לנו ב- 7 באוקטובר כשהיינו עייפים מכדי להילחם, חוזרים ומבינים שאת מפעל הטרור הענקי שהוקם מטר מאיתנו חייבים לפרק כדי שנוכל לחזור ולקיים התיישבות פורחת.

"ראש הממשלה דאז אריאל שרון", הזכיר ישי שנרב בטור שפירסם לפני כשנה ב"מקור ראשון", "נהג לצטט אמירה של רפול: 'עם ישראל מתגייס ולוחם רק כשהערבים כבר בשערי חיפה עם השבריות בין השיניים'". עושה רושם שקמפיין אגרסיבי הצליח להשכיח מאיתנו שרק לפני פחות משנתיים הערבים אכן היו בשערי חיפה עם השבריות בין השיניים.