התגובה של המערב למלחמה עם איראן (כמו גם היעדר תגובות מצד רוסיה וסין) מעידה על שינוי שחל אצל רבים ממנהיגי העולם ביחס לסכנה שמהווה הפונדמנטליזם האסלאמי. אבל השינוי אינו תולדה של המלחמה עם איראן, אלא של מה שקרה לפני כן. ואותו שינוי התחולל גם אצלנו. כי 7 באוקטובר חידד וחישל את ההבנה שלנו בנוגע לטיבם של אויבינו, שמדובר במי שלא יוותרו על שאיפותיהם לחסלנו. הבנה זו חלחלה אל התודעה, בדרגת בהירות נמוכה או גבוהה, גם אצל רבים מאלה שעד אותו היום נהגו לנפנף הצידה כל סימן שעשוי להעיד על כך.
עוצמת האכזריות שהפגינו אנשי חמאס באותו היום, היקף הרציחות שלהם, הפלסטיות הנוראה של מעשיהם באנשינו, נשותינו, ילדינו וזקנינו - כל אלה עשו מה שאלפי מעשים, שרבים מהם היו זהים לאלה של 7 באוקטובר אבל כאירועים נפרדים זה מזה בזמן ובמקום - לא הצליחו לעשות. מסתבר שאצל אנשים לא מעטים, כשמעשי רצח מזעזעים באים בטפטוף במקום באבחה ובמסה גדולה, השפעתם, גם כשקיימת, נמוגה במהירות.
המאורעות המזוויעים של 7 באוקטובר הצליחו לעשות עוד דבר. הם גרמו לנו להבין שלא רק ארגון חמאס ודומיו רוצים בהשמדתנו, אלא שהשאיפה הזו חובקת את רוב תושבי עזה, שמדובר באוכלוסייה שפסגת מאווייה היא חיסולנו, וששום ויתור מצידנו לא יסיט אותם משאיפה עליונה זו.
הבנה זו ביחס אליהם השפיעה גם על הדרך שבה אנו רואים את איראן. פתאום, האפשרות של התקפה גרעינית שלה עלינו נעשתה מוחשית וקרובה מאי פעם. פתאום, זו לא הייתה עוד השערת סתם או תבהלה. ורבים, שחשבו עד 7 באוקטובר שאיראן גרעינית בעצם אינה מהווה איום קיומי, הבינו בעקבות מתקפת הרצח של חמאס עכשיו שפצצת אטום איראנית אכן עלולה להיות מושלכת עלינו, ושהאפשרות שזו תעלה לנו - לא ב־1,200 קורבנות, אלא במיליון ו־200 אלף קורבנות ויותר - היא ריאלית. גם הרל"ביסטים הבינו סוף־סוף (אף אם לא יודו בכך), שלא היה מדובר כל השנים בניסיונות הפחדה של ביבי כדי לקדם את עצמו פוליטית, אלא בניסיון שלו להעיר את הרדומים, בארץ ובעולם, מפני הסכנה הגדולה והאיומה.
ב-7 באוקטובר הבנו שמדובר באויב, שגם אם הוא רציונלי בתחומים מסוימים, הוא אחוז טירוף ושנאה תהומית וחדור אידיאולוגיה רצחנית. ואידיאולוגיה זו אומרת שאם הדבר יביא להשמדת היהודים, אזי כל מחיר מוצדק לשם כך. הבנו שהעיקרון שמנע זה 80 שנה מלחמה גרעינית בעולם, עקרון ה־Mutually assured destruction, או בעברית "השמדה הדדית מובטחת" - כלומר, שאם אתה תזרוק עליי פצצות גרעיניות, גם אני אזרוק עליך, ואז שנינו נושמד, ועל כן אין שום טעם לפתוח במלחמה גרעינית - אינו בהכרח תקף ביחס לאסלאמיסטים.
כי מה זה מוות של 10, 20 או אפילו 30 מיליוני איראנים, אם הוא תוצר לוואי של קיום המצווה לחיסול הישות הציונית והרג היהודים שבה? וכך קרה שאחרי 7 באוקטובר, כבר כמעט לא שמענו את כל אותן אמירות שהיינו שומעים על זה שאפשר "להכיל" התגרענות איראנית, ושהאיראנים, כמו כל אחד אחר שיש לו נשק גרעיני, יורתעו מאפשרות של תגובת נגד גרעינית. 7 באוקטובר הבהיר לאנשים שהטירוף אצל שונאינו עמוק כל כך והרצון להשמידנו חזק כל כך, ששום דבר לא ירתיע אותם.
העבודה המלוכלכת
ההבנה של גודל הסכנה הנשקפת מן המטורפים הללו, והם אכן מטורפים, חדרה גם לרבים במערב, שעד לפני 7 באוקטובר לא ממש הבינו עד הסוף את מהותה וטיבה. כשצפו בסרט הזוועות, וראו שמה שמוקרן מול עיניהם אינו איזו פנטזיית אימה הוליוודית, אלא מה שהתרחש "על אמת", לראשונה אולי קלטו את דרגת השיגעון שמניעה את האנשים הללו.
פתאום הם התחילו להתייחס ברצינות לדברי האייתוללות על חיסול המערב ועל כך ש"אמריקה היא השטן הגדול שיש להשמידו". הם הבינו שכאשר האיראנים עובדים על פיתוח טילים בליסטיים שיהיו מסוגלים להגיע לניו יורק, הם אכן ירכיבו עליהם בבוא היום פצצות גרעיניות; שהם ידרשו אז מאמריקה להיכנע לתכתיביהם, ואם זו לא תיכנע, הם אכן ישליכו על ניו יורק או על וושינגטון פצצה. האפשרות הפכה למוחשית, אמיתית וקרובה.
מכאן באה ההתקפה של אמריקה על איראן ביומה האחרון של המלחמה, ומכאן באה אמירתו של שר החוץ הגרמני, שישראל "עושה את העבודה המלוכלכת בשבילנו". באיזו מידה ההבנה הזו תוטמע אצלם? אין לדעת. אבל בלי 7 באוקטובר, המלחמה שהייתה לנו עם איראן לא הייתה מתרחשת כפי שקרתה. גם כי אנו, ובכלל זה הממסד הביטחוני שלנו, החלפנו דיסקט בנוגע להכרח שלא לחכות ולהכות ללא שיהוי, ובכל העוצמה, באויבי הנפש שלנו. וגם כי אמריקה - לפחות אמריקה, אם לא ארצות אחרות במערב - הבינה שיש כאן סכנה ממשית לעצם קיומה.
בכיבושים המוסלמיים של העמים "הכופרים", מאז שיצאו המוסלמים מערב הסעודית לפני יותר מ־1,400 שנה למימוש מטרה זו, הם במכוון השתמשו במעשי זוועה נגד אוכלוסיית העם הכופר כדי להטיל עליו מורא גדול וכביר ולדכא בו כל רוח של לחימה והתנגדות. כך הם גם עושים בזמנים מודרניים. אלא שזה לא תמיד מצליח להם. כמו שהם נוכחו לדעת עכשיו, התגובה למעשיהם יכולה להיות הפוכה ממה ששיערו.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי.