סחיטה ואיומים: ההתגנבות של שרה נתניהו לכנסת בחצות ומה הקשר לאדלשטיין

על פניו, בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי-על. אין על זה ויכוח. אף אחד לא מתקרב לקרסוליו בתחום, וגם לא לנכונותו לעשות כל דבר, לשלם כל מחיר (מכיסנו) ולעולל כל תעלול כדי לשרוד ולנצח. אלא שבמציאות, בחיים עצמם, מה שאנחנו רואים מאז קמה ממשלת ה-7 באוקטובר, זהה אדם נסחט. לא סתם נסחט, אלא משני כיוונים ובמקביל.

את הסמרטוט הזה סוחטות שתי ידיים נפרדות, רבות עוצמה, משני קצותיו. כאן עומדים בן-גביר וסמוטריץ' ומכריחים אותו להמשיך במלחמת השולל בעזה, ושם עומדים דרעי, גפני וגולדקנופף ומכריחים אותו לפטור את החרדים משירות ולהנציח את העיוות המטורלל הזה. נתניהו המקורי לא היה ממשיך את המלחמה, זמן רב כל כך אחרי שמטרותיה הושגו (חוץ מהחזרת החטופים למשל). הוא לא היה נותן לכל כך הרבה לוחמים ליפול לשווא. הוא היה נבהל ממימדי ההרס, מספרי ההרוגים, הפצועים, המשפחות ההרוסות, ההתאבדויות, המחיר הכלכלי, החברתי, הבינלאומי.

אבל נתניהו המקורי כבר לא איתנו. מנוחתו עדן. מה שנשאר זה סמרטוט שנסחט משני כיוונים בו זמנית. שני כיוונים מנוגדים. כי כדי להמשיך את מלחמת הנצח הזו, צריך חיילים ולוחמים. המאגר היחיד שלא מוצה לצורך הזה, הוא אותם 80 אלף צעירים חרדים פטורים. אבל המסחטה ממשיכה לפעול, בכל הכוח. עד שהסמרטוט נקרע.

אם ניקח את שיטת המשטר הנהוגה בישראל ונחבר לה את העובדה שהחברה הישראלית מורכבת משבטים רבים, נקבל מציאות פוליטית אותה מכיר כל ישראלי: כדי להקים קואליציה יציבה ולנהל את המדינה צריך ראש הממשלה הנבחר לבחור אחת משתי האופציות: להכניס לקואליציה את החרדים, או להכניס לקואליציה את החרד"לים, שנקראו פעם ציונות דתית אבל היום מגולמים, למרבה האסון, בענקי דור כאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. בעגה פוליטית מנומסת פחות, זה אומר "למכור את המדינה לדוסים" או "למכור את המדינה לימין הקיצוני".

כבר כאן נקדים את המאוחר ונבשר את הידוע לכולם: נתניהו מכר את המדינה גם לאלה, וגם לאלה. לפני דור, או דור וחצי, זה נראה קצת אחרת. לציונות הדתית קראו מפד"ל והיא היתה מפלגה מתונה יחסית, ממלכתית, הרבה פחות משיחית וקיצונית מהנהוג היום. גם החרדים היו שונים. היו אלה השנים בהן עוד לא נפתח להם התיאבון. הם היו קהילה קטנה יותר, צנועה יותר, אם כי לא יצרנית או משרתת יותר. אבל אז, וישמן ישורון, ויבעט.

יש גם דרך שלישית, והיא ממשלת אחדות. אבל גופתו של בני גנץ, שעשה את זה פעמיים עם נתניהו, עוד לא התקררה. מה גם שנתניהו לא מוכן לוותר בשום אופן על "שותפיו" החרדים או המשיחיים. אז אנחנו תקועים עם שיטת "לשון המאזניים". וכפי שכבר נאמר כאן, לשון המאזניים של ממשלת נתניהו היא לשון כפולה. גם החרדים, גם החרד"לים. שתי לשונות, אבל אין מאזניים. כולם מצטופפים על ספינת אהבה אחת. במילים לא מכובסות, נתניהו מישכן את נכסי המדינה, בטחונה ועתידה, לשני בתי עבוט נפרדים, במקביל. מכר את המדינה מכירת חיסול. ולא, לא "לכל המרבה במחיר". במקרה של ממשלת נתניהו, בכלל לא היה מחיר. הם קיבלו את הסחורה כמעט בחינם. כל מה שהם צריכים זה להמשיך להגן, בגופם, על נתניהו. רק שבהמשך התברר שהם מגנים עליו בגופותינו. וכך הם קיבלו את המדינה על מגש של כסף. ושהוא גם הכסף שלנו.

אז כשבריון מגוחך כאיתמר בן-גביר מקבל את הבטחון הלאומי ואת מג"ב, קשקשן נטול עכבות כסמוטריץ' מקבל את קופת המדינה ומחצית ממשרד הבטחון, כולל ניהול השטחים, מה כבר יכול להשתבש? כשש"ס והחרדים מקבלים כל מה שנשאר, כולל ועדת הכספים, משרדי ממשלה בכירים, משרד הפנים (למזלנו השר שם היה עד לאחרונה משה ארבל) ויוצאים לביזת תקציבים וג'ובים מאורגנת, על סטרואידים, במשך שנתיים וחצי, מה באמת יכול להשתבש?

מה לא. בעיקר אם תוסיפו לתבשיל הנפיץ הזה אלמנט משיחי לא פחות בשם יריב לוין, אדם מסוכן וחסר מעצורים שיצא עם הפרומו לחורבן יומיים לאחר כינון הממשלה וגם אחרי שהבין את תוצאות מעשיו, ידו עוד נטויה. הם הסתערו על הדמוקרטיה עם שיירת די-9, פירקו את המירקם החברתי הרגיש שלנו, גרמו נזק בלתי הפיך לכלכלה, התעלמו מכל האזהרות ונורות האזהרה, והתנגשו בקיר.

התוצאות פזורות לפנינו: חורבן, הרס, אלפי קברים פתוחים, עשרות אלפי פצועים, משפחות ההרוסות, חבלי ארץ מפוייחים, כלכלה שוקעת, חברה קרועה לגזרים. אבל הם עוד לא שבעו. גם כשהלוחמים ממשיכים ליפול בקצב מבהיל, ארבעה מהם התאבדו בשבועיים האחרונים, גם כשקצב חזרת הישראלים ארצה נחתך ב-50% וגל עזיבת הישראלים, רובם בעלי מקצועות חיוניים, הולך וגובר, גם כשמענקי ההשתתפות במחקרים המדעיים מהאיחוד האירופי צנחו השנה ב-70%, הם ממשיכים.

כבר לא נשארו קירות כדי למרוח עליהם כתובות ואזהרות, והם ממשיכים. לפטר את היועמ"שית, לפרק את תאגיד השידור, להשתלט על כל התהליכים, כל שומרי הסף, כל האיזונים והבלמים הרעועים שעוד נותרו כאן, ועכשיו. יריב לוין לא יעצור עד שישלים את המלאכה. הרי מתישהו הוא יצטרך להתייצב בפני נכדיו ולהתגאות במפעל חייו: חורבנה של ישראל הדמוקרטית.

המבנה הקואליציוני המפואר שבנה בנימין נתניהו כדי להנציח את שלטונו ולהימלט מאימת הדין, מתחיל להתפרק. לא, זו אינה אידיאולוגיה. זו כרוניקה וגם עייפות החומר. הבחירות קבועות לשנה הבאה. ככל שהזמן חולף, הולך ומתפוגג הטעם להמשיך לתחזק את החורבן. אז העכברים מתחילים להתרוצץ. הם עוד לא נוטשים את הספינה. הם ממשיכים לזלול על סיפונה, את מה שנותר. ש"ס מתפטרת מהממשלה אבל לא תפעל להפלתה. אריה דרעי קלאסי. ברגעים אלה ממש הוא שוקל על מסע מינויים וג'ובים נוסף, כולל המצאת תפקיד "המשנה למנכ"ל הביטוח הלאומי", כדי להמשיך לאכלס את מקורביו בכל עמדה אפשרית סביב העטינים השלטוניים. הוא גם ימשיך להגיע לקבינט. הוא אפילו לא שר, הוא לא בקואליציה, אבל הוא בעצם כן. רואה, אוכל, שותה ואינו נראה.

ביום שני השבוע הגיע הדברים לידי כך שאפילו הגברת בכבודה ובעצמה נאלצה להתגנב לכנסת סמוך לחצות. היא השתתפה באופן פעיל במאמץ למנוע את הסחף. באותו זמן בערך החלו להשמע האיומים על פיטורי יולי אדלשטיין. צירוף מקרים כנראה. אבל גם זה לא עזר. נתניהו היה, באותו יום, על פי מקורביו, קצר רוח ועייף. הוא גם נרדם מדי פעם. מתישהו חמקו בני הזוג מיציאה צדדית ולא נודע כי היו שם. הכדור החרדי נפל על הריצפה, אבל לא התגלגל רחוק. הג'אגלינג נמשך בינתיים.

הקואליציה ניסתה השבוע להדיח את ח"כ איימן עודה מהכנסת. ונכשלה. נסיון מיותר. עודה כבר הודיע שזו הקדנציה האחרונה שלו. הצעת ההדחה היתה מרושלת ונתפסה נקמנית. לא, אני לא הייתי יוצא מגדרי להגן על עודה. הדברים שאמר מקוממים. לו אני הייתי חבר כנסת באופוזיציה, הייתי מגיש הצעה להדיח מהכנסת חבר כנסת אחר לגמרי. אחד, בנימין נתניהו.

כן. להדיח את בנימין נתניהו מהכנסת, בגין אותו סעיף עליו ניסו להדיח את עודה: תמיכה במאבק מזויין של מדינה או ארגון טרור, נגד מדינת ישראל. ובכן, העובדות מצביעות בבירור על כך שנתניהו תמך במאבק המזויין של חמאס נגד ישראל הרבה יותר מעודה. מה עודה עשה? בעיקר דיבר או צייץ. מה נתניהו עשה? להלן רשימה חלקית: ראשית, הוא הפר את הבטחתו המפורשת להפיל את שלטון חמאס מיד כשיחזור לשלטון. זו עדיין לא עילה להדחה. אבל אז הוא החל גם לעשות דברים: ב-2011, שנתיים אחרי שחזר להושיע את ישראל, הוא חתם על עיסקת שליט. על העיסקה הזו סירב לחתום אהוד אולמרט, בימיו האחרונים בתפקיד. מצפונו ייסר אותו. אבל נתניהו חתם. הוא שחרר מהכלא 1027 רוצחים, ביניהם יחיא סנוואר. הצבא הזה שנתניהו שחרר לעזה, הוא התשתית המבצעית והארגונים ל-7 באוקטובר. מה זה, אם לא סיוע?

הלאה: לאורך כל שנותיו בשלטון, הוא סירב לפגוע בחמאס פגיעה ממשית, סירב לצאת למערכה בעזה, סירב להקדים תרופה למכה. גם כשאביגדור ליברמן הציג בפניו אולטימטום, הוא התעקש. בחמאס לא נוגעים, לשיטתו. ליברמן התפטר על זה מהממשלה. על זה, ועל הכסף הקטארי. וכאן אנו מגיעים לעד התביעה הראשי, הלא הוא אמיר קטאר, שבשנת 2018 נענה להפצרות של נתניהו והחל להזרים ליחיא סנוואר ולמוחמד דף מיליוני דולרים, במזומן, כל חודש. זה הכסף שבנה את מכונת ההשמדה החמאסית.

זאת, ועוד. על פי עדותו של דר' אודי לוי, בכיר המוסד שעמד ראש יחידת "צלצל" שתפקידה לאתר את כספי הטרור ולבלום אותם, נתניהו הוא זה שפירק באותה תקופה את היחידה. אם זה היה משפט פלילי, לא היתה בעיה להגיע להרשעה. יש רשימה אינסופית של עדי תביעה, מדר' לוי דרך יוסי כהן דרך אביגדור ליברמן דרך הקטארים דרך ההתכתבות הכמעט אירוטית בין נתניהו לסנוואר דרך מסמכי עיסקת שליט דרך מה שתרצו ולא תרצו. אין מי שסייע למאבק המזויין של חמאס בישראל יותר מבנימין נתניהו. זוהי עובדה. נסיון הדחתו לא היה מצליח, כמובן. אבל זה לפחות היה מאלץ אותו ואת מקהלת צרחניו בכנסת, לענות לכתב האישום הזה. מול הציבור.

במקום לענות, באמצע השבוע הוא מצא זמן לצלם סרטון באנגלית, הוא הוא מיידה את בליל השקרים האינסופי שלו גם בגויים. יומיים אחר-כך, כשפרץ המשבר עם הדרוזים בסוריה, מיהרו מקורביו להאשים את פיקוד הצפון במחדל. איך לא התכוננו, איך לא ידעו, איך לא שמעו. כאילו לפיקוד צפון, עם הכוחות המוגבלים שנמצאים ברמת הגולן, יש מסוגלות למנוע מאלפי דרוזים לחצות את הגבול מזרחה. לצה"ל אין סמכות נגד אזרחים ישראלים ברמת הגולן.

בניגוד ליו"ש, בגולן צה"ל אינו הריבון. בשביל זה יש משטרה. כלומר אין משטרה. אבל שריר הטלת האחריות על צה"ל בסביבת נתניהו מפותח כל כך, שהם לא המתינו יום-יומיים לראות איך העסק הזה ייגמר, לפני שהחלו להתנער מאחריות ולהטילה על אחרים. ולצערי, רוב הקולגות שלי זרמו עם זה.

הסרטון שצילם נתניהו באנגלית כבר קיבל שם חשאי, בקרב בכירים מאוד בזרועות הבטחון, בעבר ובהווה: "סרטון שלושת השקרים". מה טען שם נתניהו, בלי בושה ומצפון? הוא טען שאין לו שום אשמה ב-7 באוקטובר, שהוא לא ידע כלום, שלא אמרו לו כלום, שסיפרו לו שחמאס מורתע, שלא העירו אותו בלילה, שבכלל לא ידע על תכנית "חומות יריחו".

ובכן: הוא קיבל אין ספור התרעות גם על עזה. בעיקר משב"כ. הן כתובות, מפורטות וממוסמכות. חלק מהן נמסר אישית לנתניהו ערב הטבח. בליל ה-7 באוקטובר המזכירות הצבאית בלשכת רה"מ קיבלה כל דבר שהיה ידוע לקודקודים. כל הסימנים המעידים, כל הדיונים הליליים, הכל זרם למזכיר המודיעין ולמזכיר הצבאי של נתניהו. זה הנוהל, אגב. אין נוהל אחר. ולגבי "חומות יריחו", היא נשלחה כבר ב-2018 לנתניהו, ע"י ראש השב"כ דאז נדב ארגמן.

זאת, ועוד: נתניהו ידע בדיוק, עד הסנט האחרון, לאן הולך כל דולר שקטאר מזרימה לרצועה. תזכורת: הדולרים האלה שלו. הוא שכנע את הקטארים להזרים אותם. שב"כ, וגם אמ"ן, העבירו לו טבלאות אקסל עם פירוט על הכסף. כמה ממנו מגיע בסוף לטרור (חלק גדול). איך זה עובד. הוא ידע שהמפלצת הולכת וגדלה בעזה. הוא הכיר את התכנית. הוא עצמו תיאר את התכנית, מול מצלמות, יותר מפעם אחת. תכנית חמאס לפלישה לעוטף עזה. ובסוף כל דיון בטחוני שהוא ניהל, הוא נתן את אותה הנחיה: להמשיך "לנהל" את הסכסוך בעזה, להמשיך לטפח את הקשר עם קטאר, להמשיך "להכיל" את חמאס. הבעיה היא, שזה לא היה להכיל. זה היה להאכיל. את המפלצת.

כל מה שנאמר כאן, ועוד הרבה-הרבה יותר, נמצא בתיק מיוחד, מוכן, מנויילן, מאורגן, ממורקר ומבוקר, שהוכן בשב"כ. התיק הזה יימסר, אם וכאשר, לוועדת החקירה הממלכתית. מפורטים בו כל המחדלים של השב"כ בפרט והמודיעין הצה"לי בכלל, אבל גם כל ההנחיות והמדיניות והאמירות של נתניהו. צריך לקוות שאם לא תוקם כאן ועדת חקירה ממלכתית, המידע שיש בתיק הזה יגיע לציבור. חלקו כבר פורסם, אבל יש חשיבות ציבורית רבה בפרסום רשמי, שיכלול גם את המסמכים הרלוונטיים, את הפגישות עבודה, את הפרוטוקולים, הדיונים, ההוראות וההנחיות. אחרי שהציבור יראה את זה, כל סימני השאלה ייעלמו. יחד איתם, יש לקוות, ייעלם גם נתניהו.

בינתיים נתניהו לא נעלם לשום מקום. להיפך. יש עוד שבוע אחד לכנסת, יש עוד שבוע אחד לבתי המשפט. ממשלתו הפכה לממשלת מיעוט, אבל רק בכאילו. החקירה הנגדית ממנה חשש, פשוט לא קורית. החקירה הראשית, במסגרתה נתניהו הנחית את ההרמות שהרים לו פרקליטו עמית חדד, נמשכה 35 ישיבות מלאות וארוכות. החקירה הנגדית? 6 ישיבות בלבד, כולן קוצרו או שובשו על ידי כל מיני אירועים, מכתבים, מזכירים צבאיים, מעטפות ושאר ירקות.

אני שואל את עצמי אם הרכב השופטים מבין שמשטים בו. אם הם כבר הבינו שהעסק הזה יצא משליטה. אני מניח שאם לא הבינו עד עכשיו, הגעתו של הליצן המתחזה לשגריר ארה"ב בישראל מייל האקבי למשפט השבוע, הפילה להם את האסימון. על הראש. ניהול התיקים והמשפט היה נגוע בגרירת רגליים, חוסר החלטיות, היעדר קילינג אינסטינקט (שהיה בשפע בחקירות אולמרט), הנחות סלב וכניעות מבישות למכונת הרעל, מהרגע הראשון. מערכת שלטון החוק זרעה רוח והיא קוצרת עכשיו סופה. השגריר האקבי, במהלך ההתערבות החיצונית הבוטה והמעליב ביותר שזכור כאן מאז קום המדינה, הביא איתו גם בובת באגס באני. מי שגדל על באגס באני, כמוני, זוכר את השפן החמקמק הזה נשען כל פעם על העץ, מכרסם גזר ושואל את הצייד, "היי, מה נשמע, דוק?"

אז זה המצב בדיוק. הצייד הוא שלחון החוק. באגס באני הוא נתניהו. והוא ימשיך להערים עליהם גם בהמשך. עד שיבינו שזה לא הגזר, מה שהוא מכרסם שם להנאתו, זו המדינה.

בתחילת השבוע שודר בחדשות 12 תחקיר של עומרי מניב על ראש מועצת גבעת זאב, יוסי אסרף. לכאורה, שוליים. גבעת זאב. ראש מועצה אלמוני. לא מעניין. צפיה בתחקיר הפכה את הבטן. קצרה היריעה. לא היו שם פשעים חמורים לכאורה. היתה שם "רק" שחיתות מקומית. אולם שמחות ללא אישור. דירות ללא אישור. ראש מועצה שהוא שריף שמלבין את כל נכסיו הנד"לניים המועדים להריסה או קניסה, כאילו כלום. מהמקפצה. כולם יודעים ולא עושים דבר. מי שעושה, כמו עומרי מניב, עוד חוטף מכות מהמקורבים. אין מאמץ להסתיר. אין מאמץ להכשיר. ככה זה. אני ראש העיר, אני קובע, ואני קובע שהנכסים שלי חוקיים (למרות שהם לא), נקודה. הכל לכאורה כמובן ולאסרף עומדת זכות החפות וכו'.

זו מציאות בלתי נתפסת. כי אין כבר בושה. ואין כבר פחד. הם עושים את זה מהמקפצות, עכשיו הם עולים עוד יותר לגובה. זו הנורמה. אין דין ואין דיין, אין שלטון ואין חוק, אין משטרה ואין פיקוח ואין כלום. וזו בדיוק התוצאה של מה שמעולל כאן נתניהו לשלטון החוק במשך שנים.

כשאין משטרה, כשכל חוקרי תיקי האלפים נפוצו לכל עבר, הוגלו או נפלטו מהמשטרה, כשה-"שר לבטחון לאומי" לא מתבייש ולא מגמגם כשהוא דורש לא לקדם קצינה זוטרה שלאסונה היתה מעורבת גם בתיקי האלפים, כשרוח המפקד מרחפת מעל ואגף החקירות והמודיעין משקיע את כל מאווייו, מרצו, יכולותיו ואמצעיו בחקירה המאומצת של הדחיפה שלא היתה באולם בין המשפט בירושלים בין אביעד גליקמן למקורבת של שרה נתניהו, אפשר לסגור את העסק.

אני לא יודע מה עובר בראש של ניצב בועז בלאט, ראש אגף החקירות והמודיעין. הוא מנהל עכשיו מאבק ראוי על קידומה של רפ"ק רינת סבן. אני לא מצליח להאמין שהוא מאמין להסברים שהשמיע באולפן "פגוש" בשבוע שעבר נצ"מ זיו שגיב, קצין החקירות והמודיעין של מחוז ת"א, בעניין הכוונה לחקור את העתונאי גליקמן. זה נשמע כמו פיליטון, אבל זה לא. זה יותר דומה לספר ההוא, "1984". זה כבר לא מצחיק, זו כבר אינה אנקדוטה. המשטרה התקרנפה לבלי הכר. אין שיטור עירוני, אין שוטרים ברחובות, מעשי השוד, הרצח, האלימות והאונס ממריאים לשחקים והמשטרה לא קיימת. אבל הי, מישהו נתן הוראה להפחיד את גליקמן, אחד הסמרטוטים היותר אדומים של משפחת נתניהו, אז כל אגף החקירות והמודיעין מתגייס. תיכף יבקשו את עזרת ארה"ב. והשגריר האקבי יגיע. לא להאמין.

לסיום, בואו ננסה לעשות סדר במהומת קטארגייט ופרשת המסמכים וה"בילד". ראשית, צריך להדגיש שאלה שתי פרשיות נפרדות. לכאורה לא קשורות זו בזו. אחת פשוטה וכנראה גם סגורה. פרשת גניבת המסמכים המסווגים מצה"ל והדלפתם לעיתון "בילד" למרות שנאסרו לפירסום ע"י הצנזורה הצבאית. אז נתחיל מהפרשה הזו. גיבוריה הם הנגד ארי רוזנפלד, שגנב את המסמך. היועץ אלי פלדשטיין, שקיבל את המסמך והעביר ללשכת נתניהו, בה הועסק. והיועץ יונתן אוריך, שעל פי החשד ליווה את כל האירוע הזה, עמד בראשו ופיקד עליו. נגד אלי פלדשטיין וארי רוזנברג כבר הוגשו כתבי אישום. השבוע הודיעה היועמ"שית על כוונתה להגיש כתב אישום גם נגד אוריך.

זוהי פרשה הופכת קרביים. כזכור, מדובר ב"מבצע תודעה" שערכה לשכתו הרקובה והמרקיבה של נתניהו על הציבור הישראלי מיד לאחר רציחתם של ששת החטופים בידי חמאס. המטרה היתה לעמעם את הזעם ולפזר את ההפגנות בטרם ייאספו תוך "הוכחת" התזה שחמאס מעודד או משתמש לצרכיו במחאה הציבורית. לצורך זה השתמשו באותו מסמך שגנב אותו נגד מצה"ל. נתניהו ניסה למנף את אחר כך וטען שהמסמך הזה היה צריך להגיע אליו. שופרותיו מינפו את זה הלאה עם תיאוריית הקונספירציה שהמסמך הוסתר ממנו.

במציאות, אין לזה כמובן שחר. המסמך לא עבר לנתניהו כמו מאות אלפי מסמכים אחרים שלא עוברים אליו. זה היה מסמך טיוטה, מדרג נמוך, אחריו נמשכה עבודת מטה עד שהושלמה ורק התוצר הסופי שלה הועבר לראש הממשלה. כך או אחרת, למזכיר המודיעין של רה"מ נגישות לכל המסמכים דרך המאגר המיוחד וההרשאה שלו להכנס לכל מקום ולדעת הכל.

הבעיה עם המסמך היתה פשוטה: פרסומו עלול להסגיר מקור מודיעיני רב חשיבות, להביא לאובדן המקור, לפגוע בחיי אדם, בחיילי צה"ל ובחטופים. תכניתם לכאורה של אוריך ופלדשטיין להדליף את המסמך לתקשורת המקומית נכזבה, כי המסמך נפסל ע"י הצנזורה הצבאית. סיבות הפסילה: בדיוק מה שתואר כאן. שמירה על מקורות מודיעיניים בעלי חשיבות עליונה לחיי אדם.

מה עשו אנשיו של נתניהו? עקפו את הצנזורה והדליפו את המסמך ל"בילד". כלומר סיכנו ופגעו בבטחון המדינה במצח נחושה. כשב"בילד" נבהלו אחרי הפירסום וביקשו גם את המסמך המקורי, את חומר הגלם, גם זה נגנב מצה"ל והועבר להם. מדובר במעשה מחפיר, שלא ייעשה. זה גובל בבגידה. כל זה כדי להטות את דעת הקהל ולהקל את הלחץ הציבורי על נתניהו. קשה להאמין שזה קרה. אבל זה קרה. השבוע פנה מטה משפחות החטופים וביקש להצטרף כצד להליך הפלילי נגד יונתן אוריך. בצדק.

הקורבן הראשי של נוכלי הלשכה הוא אלי פלדשטיין. הם ניסו לזרוק אותו מחתת לגלגלי האוטובוס. אלא שפלדשטיין הוכיח שהוא אכן הועסק בלשכה (וקיבל את שכרו מקטאר), שבכירי הלשכה ידעו הכל, שהם היו אלה שיזמו את מבצע ה"בילד" ושהוא היה האחרון בשרשרת המזון הרעיל הזה. איך זה ייגמר? שאלת השאלות היא האם יחליט בנימין נתניהו בשלב כזה או אחר לקבל את האחריות להדלפה הזו על עצמו, כפי שהחליט בהדלפה קודמת, כדי להגן על אוריך.

יש לנתניהו סיבות מצויינות להגן על אוריך. הוא יודע הכל, כולל הכל. הוא נאמן מאוד, אבל לא חזק במיוחד. מופע הטוויטר המעורער שלו השבוע הוכיח את זה. נתניהו גם זקוק לאוריך לקראת קמפיין הבחירות. זקוק באמת. אני מעריך שבאוגוסט, אם שום דבר משמעותי לא ישתנה, נתניהו ישקול להודיע שהוא זה שביקש מאוריך לקחת את המסמך הגנוב ולהדליף אותו ל"בילד". נתניהו ייצא שקרן (עד עכשיו הוא הודיע שלמד על המסמך מהתקשורת), אבל הוא רגיל. וגם אנחנו רגילים. האם ההגנה הזו תספיק לאוריך? אני לא בקיא מספיק במצב המשפטי כדי לקבוע.

הגענו לקטארגייט. כאן זה הרבה יותר מורכב ומסובך. ואפילו יותר הופך בטן וקרביים. העובדה שבכירים בלשכת ראש הממשלה עבדו עבור קטאר בעודם עובדים בקודש הקודשים של הבטחון הלאומי הישראלי, אחד מהם קיבל את שכרו מקטאר, במקום מהלשכה, וכל זה קורה תוך כדי מלחמה, היא לבדה מספיקה, בימים רגילים, להגלייתם של כל המעורבים לאי המצורעים. ובראשם האחראי העליון, בנימין נתניהו.

אבל אנחנו לא בימים רגילים. שופרות נתניהו מקבלים גם את העובדות הללו באהבה ומתרפקים עליהן, משל מדובר בצל"ש רמטכ"ל. נחזור שנית: קטאר היא המדינה שמימנה את טרור חמאס לאורך שנים. קטאר היא המדינה שמארחת ומהווה את המפלט הפיסי של מנהיגי חמאס. קטאר היא מפיצת ההסתה הגדולה ביותר במזרח התיכון, דרך אל ג'אזירה. אנשיו של ראש הממשלה, יונתן אוריך ושרוליק איינהורן (שהיה אסטרטג הקמפיין אבל לא עבד בלשכה) עובדים עבור קטאר. אחר-כך מתחבר לקטאר גם אלי פלדשטיין.

אחרי ה-7 באוקטובר, זה הופך למפחיד: נוצר ויכוח בין שתי אסכולות, על מי כדאי לישראל לסמוך כמתווכת בנושא החטופים: מצרים, או קטאר. ובעיתוי הזה ממש, מתחיל מבצע השפעה של קטאר, שמטרתו לגמד את מצרים, להפחיד את כולנו ממלחמה עם מצרים, לטובת קטאר היעילה ושוחרת השלום. את המבצע הזה עושים ומנהלים מתוך לשכת נתניהו. זה אירוע שלא יתואר כי יסופר. ועוד יותר מזה. הרבה יותר מזה.

האם זה פלילי? אני לא יודע. אני כן יודע שכל מכונת הרעל התגייסה לקמפיין המוזר הזה נגד מצרים. לא היה רחוק הרבה כדי שתפרוץ באמת מלחמה עם מצרים. אבל הקטארים היו מרוצים, וזה הכי חשוב. ההיבט הציבורי, האתי, המוסרי והערכי כאן אינו יסולא בפז. כל מי שבילה כמה שנים במוסד או בשב"כ מבין שקטאר בעצם עשתה "גיוס" סוכנים בלשכת ראש הממשלה. השקיעה כסף, קנתה קמפיינים ומבצעי יח"צ, והשיגה לעצמה דריסת רגל אצל אנשים שיושבים בתוך האקווריום. באמת לא ייאמן.

אבל עכשיו הגענו לחלק המסובך באמת. כי בפרשה הזו מסובכים, בנוסף לאיינהורן (שמסרב להגיע ארצה) ואנשי הלשכה, גם גורמים בטחוניים. אחד מהם הוא אלוף יואב (פולי) מרדכי, לשעבר דובר צה"ל ומתאם הפעולות בשטחים, הבעלים של חברה המתמחה בעסקים במפרץ ובכלל זה בקטאר, ושותפו ש', לשעבר בכיר במוסד. שניהם נחקרו באזהרה. ש' אף שהה במעצר, מהם 4 ימים בצינוק. הפרשה גורמת לשניהם עוגמת נפש רבה וכאן החובה להדגיש כי מדובר בשני אנשים שפעלו כל חייהם למען בטחון המדינה, חלק גדול מהזמן תוך סיכון אישי גבוה והקרבה רבה. והם פתאום מוצאים את עצמם בעמדת נחקרים או עצורים.

טענתם של אלוף מרדכי ו-ש' (שדרגתו מקבילה לתא"ל) היא שמופעלים עליהם בחקירה אמצעים שאמורים להיות מופעלים בחקירת טרור, שמדובר במדרון חלקלק, שהקווים בין פעילות עיסקית ידועה, מאושרת ונפוצה לבין עידוד טרור הם ברורים ואין שום סיכוי שמישהו כאן עבר עליהם. יש בטענות הללו ממש. בכירי מערכת הבטחון לשעבר נפלטים לאזרחות ורבים מהם הופכים לאנשי עסקים. הם לא סוחרים בכותנה או טרקטורים. הם סוחרים ומתווכים בתחומי העניין והמומחיות שלהם.

בהקשר הזה, יש כאן עולם רגיש מאוד: בכירי מוסד, שב"כ, אמ"ן וצה"ל לשעבר רבים כחול אשר על שפת הים משוטטים במפרץ ובמקומות אחרים, גם במדינות שלא מקיימות יחסים רשמיים עם ישראל, מוציאים ומביאים, מכניסים ומקבלים. הם ממשיכים להיות מחוייבים למערכת הבטחון. לפעמים נעשה בהם שימוש. כל זה ידוע, מאושר ומקובל. אם תשאלו אותי, הגיע הזמן להסדיר את התחום האפור הזה ולסמן בו קווים אדומים ברורים. כל עוד זה לא נעשה, קשה לקבוע מסמרות גם באשר למקרה של קטארגייט.

בינתיים, שני הגיבורים הראשיים של החקירה נפגעים מאוד. החברה שלהם מוגבלת, על ש' נאסר לצאת מהארץ, הם לא יכולים להיות בקשר זה עם זה או עם לקוחותיהם, הם מוחזקים כחשודים או כעבריינים. יש להם, לפחות במקרה אחת, אם ניצולת שואה שמצבה מתדרדר בעקבות האירוע. הם מרגישים ש"שופכים את התינוק עם המים". הם מרגישים נבגדים. אולי בצדק. צריך להאמין ולקוות שהחקירה הזו, לפחות מבחינתם, תסתיים כמה שיותר מהר.

כי יש גם צד שני לדברים. והוא לא פחות רציני. חקירת קטארגייט לא התמקדה באלוף מרדכי או ב-ש', או בחברה שלהם, "נובארד". היא החלה בלשכת ראש הממשלה, כשהתברר שבכירים בה מקבלים או קיבלו כסף מקטאר. ואכן, החקירה אישרה שאת הקשר בין איינהורן ואוריך לבין קטאר עשתה חברת "נובארד" עוד בטרם פרצה המלחמה, בזמן שנתניהו היה בכלל באופוזיציה, לצורך קמפיין הלבנה לקטאר לקראת המונדיאל, קמפיין במדינות אירופה, לא בישראל. עד כאן, הכל בסדר.

אלא שמכאן, הכל לא בסדר. כשקמפיין ההשפעה נודד מאירופה לישראל ומטרתו להשחיר את מצרים ולהלבין את קטאר, תוך כדי מלחמה, נוצר צורך לבדוק את האירוע המבאיש הזה ביסודיות. כשקטאר מוגדרת כמדינה תומכת טרור, בעלת אינטרסים הפוכים משלנו, שפועלת להכשלת מצרים כמתווכת והכשלת סעודיה, זה הופך לאירוע. כשמעורב בזה גם כסף, זה אירוע משמעותי. קשה להאמין שהפרשה הזו תניב כתבי אישום נגד בכירים בטחוניים לשעבר. צריך לקוות שהיא תניב נהלים מסודרים. קווים אדומים ברורים. מה מותר, מה אסור, מה דורש אישור מיוחד. אם אני מבין נכון, הרי שגורמי החקירה לא יודעים עדיין אם יהיו כאן כתבי אישום נגד בכירי בטחון, אף אחד לא מעלה בדעתו שהיה כאן ריגול או מכירת סודות, הבעיה היא שיש כאן מקרים בהם אינטרסים עיסקיים התנגשו עם לאומיים וכספיים. ואת זה צריך לבדוק עד הסוף.

והכי חשוב: גם אם עד ה-7 באוקטובר הכל היה, לכאורה, בסדר גמור. האם אחרי ה-7 באוקטובר מישהו עצר, עשה חושבים, עשה חשבון נפש, דיווח בדיעבד? וכשמישהו הבין שיש כאן מסע הכפשה של אחת המתווכות, האם הוא נקט בצעדים כדי למנוע אותו? האם האירועים האלה השפיעו על קידום העיסקאות להשבת חטופים? כרגע, אף אחד לא מעלה על דעתו שהחדירה הזו של קטאר לקודש הקודשים של קבלת ההחלטות בישראל הניבה גם השפעה משמעותית על ההחלטות. מצד שני, זה לא מופרך לגמרי. יש כאלה שמוכנים להשבע שעל קבלת ההחלטות בוושינגטון, קטאר כבר משפיעה השפעה מכרעת. והקטע הוא, למנוע מזה לקרות בישראל. אלא אם כן, יום אחד יופיע השגריר מייק האקבי גם בחדרי החקירות האלה, ובובה כלשהי בידו. יכול להיות שזה יהיה מצחיק, אבל הבובה הזו תהיה אנחנו.