התוכנית שמקדם שר הביטחון ישראל כ"ץ בתמיכת בנימין נתניהו להקים "עיר הומניטרית" בדרום רצועת עזה, על חורבות רפיח, מעוררת ביקורת על כך שהיא מנוגדת לחוק הבינלאומי, ובשל העלויות האסטרונומיות הכורכות בה. חלק ניכר מהדיון סביב התוכנית גלש במהרה לוויכוח סביב השאלה: האם זה מקרה בר השוואה עם מחנות הריכוז שהקימה גרמניה הנאצית? עקיבא נוביק הזדעק על התשוקה, שהוא מייחס לשמאל, להדביק לימין הישראלי מעט מניחוח הנאציזם. במידה רבה של צדק הוא קובע שיהודי אירופה לא גורשו למחנות ריכוז כדי לפוצץ מנהרות טרור מתחת לשטעטל ומכאן ש"העיר ההומניטרית" בעזה אינה דומה למאוטהאוזן.
למרבה הצער, לא ניתן לסיים את הדיון לגבי מחנות ריכוז רק על ידי שלילת ההשוואה עם השואה. אחרי הכל, מדובר בתוכנית לריכוז כפוי של 600 אלף בני אדם באזור קטן תחת שליטה צבאית מלאה, אז מוטב לבדוק מה עלה בגורל ניסיונות דומים בעבר. כמובן שיש בעיה מובנית בהשוואות היסטוריות מכיוון שהתנאים בשתי תקופות שונות לעולם אינם זהים. יחד עם זאת, ניתן להפיק לקחים מהעבר וללמוד מניסיונם של אחרים.
העברת אוכלוסייה בכפיה, תוך כדי מלחמה, אינה תופעה ייחודית למלחמת העולם השנייה. גרמניה הנאצית לא הייתה המדינה היחידה, או הראשונה, שהקימה מחנות ריכוז. לקחים ותמרורי אזהרה רלוונטיים ל"עיר ההומניטרית" המתוכננת ברפיח ניתן אולי למצוא בלוב בראשית שנות השלושים של המאה העשרים.
השלטון הקולוניאלי האיטלקי התקשה במשך תקופה ארוכה לדכא את ההתקוממות במזרח לוב. אחרי שנים של ניסוי וטעייה החליט מפקד הצבא, הגנרל באדוליו, להפריד בין המורדים לבין האוכלוסייה הכפרית. תושבי האזור ההררי ממזרח לבנגאזי הצטוו לעזוב את בתיהם והועברו לכמה מחנות ריכוז, שהוקמו במיוחד לצורך זה, באזור שהיה תחת שליטה איטלקית מלאה. מעבר למטרה המוצהרת של בידוד הנהגת המורדים, הייתה להעברת האוכלוסייה הכפרית מטרה נסתרת - פינוי שטחים אותם יוכלו לנצל בעתיד מתיישבים איטלקיים.
התנאים במחנות היו קשים והסבל היה רב, אך מנקודת מבטו של באדוליו הם השיגו את מטרתם. בספטמבר 1931 ציוו השלטונות האיטלקים על כעשרים אלף תושבי מחנה הריכוז סולוק, דרומית לבנגאזי, להתייצב ברחבה מרכזית כדי לצפות בהוצאתו להורג של מנהיג המרד, עומר אל-מוכתאר, שנתפס זמן קצר קודם לכן. הסולידריות עם העם הלובי אמנם חצתה גבולות - הרחוב הראשי בעיר עזה נקרא על שמו של אל-מוכתאר - אך ההתקוממות גוועה. תושבי המחנות, שמספרם הדלדל בעקבות רעב ומחלות, שוחררו כעבור כמה שנים אבל ברוב המקרים לא הורשו לחזור לכפרים מהם באו. לקראת סוף העשור נשלחו עשרות אלפי מתיישבים מאיטליה לישובים חדשים בלוב.
ייתכן שיש גורמים בישראל שהיו חותמים על תוצאות דומות בעזה. לגורמים אלה רצוי להזכיר שהסיפור לא תם וההיסטוריה לא נעצרה בסוף שנות השלושים. איטליה איבדה את אחיזתה בלוב תוך שנים ספורות, במהלך מלחמת העולם השנייה. הישובים שהוקמו עבור המתיישבים האיטלקים נמחקו מהמפה. המשטר הפאשיסטי של בניטו מוסוליני, שעמד מאחורי דיכוי המרידה בלוב, הופל. מה שנותר הוא הכתם ההיסטורי של המחנות, שהמשיך לרחף מעל היחסים בין איטליה ולוב עשרות שנים לאחר מכן. מנהיג המרד עומר אל-מוכתאר נותר גיבור לאומי בארצו ודמותו מוסיפה להופיע כיום על שטרות של עשרה דינרים.
לפני שהוא מורה להקים את ה"עיר ההומניטרית" בדרום הרצועה, מוטב שהשר כ"ץ יתעמק בלקחי העבר. ההיסטוריה של המחנות שהקימה איטליה בלוב מספקת תובנות על הישגים צבאיים ופוליטיים קצרי טווח, שגורמים לסבל אדיר, נמחקים תוך זמן קצר אך מותירים מאחוריהם כתם בל ימחה.
הכותב הוא פרופסור להיסטוריה בינלאומית באוניברסיטת לידס באנגליה ועמית מחקר במכון "מיתווים"