אפילו במונחי המציאות הישראלית שלא מפסיקה להפתיע, היה "היפוכו של המהפך" הסורי די מדהים: לפני כמה ימים היו בינינו מי שכבר תרו בבוקינג אחר חדר מלון בדמשק, מדמיינים איך יערכו קניות בשוק, ינגבו חומוס ויקנחו בכנאפה.
גם בנימין נתניהו, אחרי שראש המוסד וראש אמ"ן סידרו לו "אפטר" בוושינגטון, רמז שהוא טס לא רק כדי להחזיר חטופים לביתם (לא קרה), אלא כדי לצרף "עוד מדינות" להסכמי אברהם (לא קרה) והנה חלפו בסך הכל כמה ימים - וכבר מסתבר שא-שרא שוחר השלום, הוא בכלל ג'ולאני הקצב מא-סווידא.
גם אם עושים הנחה מסוימת לגורמי הביטחון והמודיעין ששיתפו פעולה עם רחשי הלב של הממשלה, העומד בראשה (ובינינו, גם של רוב הישראלים) לכך שהנה באים ימים טובים שבהם העם הסורי המשתחרר מכבלי איראן (ששימרה את שלטון בשאר אסד) רץ להתחבק אתנו ולסיים סכסוך בן קרוב למאה שנים, צריך לתמוה על התנהלותם בערוץ הסורי.
ניחא שהמציאות המזרח תיכונית טפחה שוב על פנינו, אבל היכן הם כל אלה שתפקידם לצלצל בפעמוני האזהרה?
ואולי הם צלצלו והתריעו, אך קולם לא נשמע? כלומר - אולי הם לחשו על אזנם של מקבלי ההחלטות, נתניהו בראשם, שכל הג'ולאני הזה הוא חלש מכדי לשלוט במדינה שנקרעה לגזרים - במקרה הטוב, ובמקרה הרע - משמש צינור להלבנת דאע"ש מאחורי זקן גזור היטב, דיבור רך וחליפה של ארמאני?
טפטופים נוסח סוריה
אם כך הוא, הרי שהדבר חמור שבעתיים: נתניהו שוב מוזהר ושוב מעדיף לחשוב שביכולתו לעצב את המזרח התיכון מחדש בדרכים עקלקלות: פעם בדמות מזוודות עם כסף לחמאס, כדי להבטיח שאותם "טפטופי" טילים (שבדיעבד לא היו אלא ניסוי כלים) לא יהפכו למבול, עכשיו עם חלומות באספמיה על שלום עם מי שטבחו כבר מיעוטים שונים (יזידים, עלאווים) בדרך לניסיון חיסול של הדרוזים - בואכה מדינת ישראל.
כמה נלעג נראה לפתע מכתב החנופה שהגיש נתניהו לטראמפ לעיני המצלמות - לא רק מפני שהחותם בעצמו חשוד על ידי המוסדות הבינלאומיים בפשעי מלחמה (בלי קשר לשאלה האם היו כאלה או מה אנו חושבים על המוסר הכפול של הקהילה הבינלאומית), אלא מפני שטראמפ בטוח שבהבל פיו הוא יכול להשכין שלום עולמי ולהפוך את המזרח התיכון, שכבר לעס וירק רבים וטובים ממנו, לריזורט עם בריכות, מדשאות ומסלולי גולף.
את אחד התשלומים בדיל עם נתניהו ראינו כבר אתמול, עת התייצב השגריר האקבי בבית המשפט עם בובה של באגס באני, ללמדנו שטראמפ לא סתם חי בסרט, אלא בסרט מצויר.
זה בסדר, לא צריך להתרגש - לפעמים סיגר הוא סיגר וגזר הוא רק גזר. אותו טראמפ, הבוס של מייק האקבי, אמר גם על א-שרע, הלא הוא ג'ולאני, שהוא בחור טוב.
אולי קצת מרקע קשה, כך הסביר האיש שלא יידע להבדיל על המפה בין סוריה לתימן - אבל ככה זה במזרח התיכון. לא שופטים בן אדם לפי מה שעשה לפני כמה שנים (בדיעבד גם על מה שייעשה בעוד כמה ימים).
אפילו שר ההגנה שלו (אם אמרנו על הנשיא שלא יבדיל בין סוריה לתימן, הרי ששר ההגנה שלו לא יבדיל בין אסיה לאירופה) מלמל משהו על "אי הבנה בין סוריה לישראל", בגלל כל הדרוזים והבדווים (?!) במשפט שהזכיר את שיח המוסכניקים במערכון של הגשש החיוור: "יבואו כל הירדנים והצ'רקסים וירקדו צ'רקסייה כפולה" (למי שעדיין זוכר ימים רחוקים שבהם המערכונים היו הזויים יותר מהמציאות). אין ספק שהנשיא וכל אנשיו ראויים לפרס נובל לשלום.
תצפיתניות דרוזיות
כל זה היה יכול כמובן להיות מצחיק אלמלא היה מדובר במציאות מדממת שמתרחשת לא הרחק מכאן, בעוד אנו עוצמים עיניים וחולמים על חומוס ונרגילות. כלומר - שאיפה לשלום או לפחות לשקט היא תמיד שאיפה ברוכה, כל עוד לא שוכחים שבשכונה שלנו צריך לישון תמיד עם עין אחת פקוחה ושגם אם מושיטים יד שאוחזת בענף עץ זית (כך ראוי!) כדאי ליתר ביטחון שביד השנייה יהיה אקדח טעון, דרוך ולא נצור.
למה? כי ראינו כבר איך מזוודות של כסף הופכות לקלאצ'ניקובים והיתרי עבודה למודיעין חודר.
מישהו יכול להתעלם מהתרעות שכאלה, הבאות הפעם מפי הדרוזים, כדרך שבה ביטלו את אזהרות התצפיתניות האומללות מבסיס נחל עוז? כדרך שבה לעגו גנרלים לתושבי קו העימות בצפון שטענו שהם שומעים רעשי חפירות מכיוון לבנון? באמת לא למדנו כלום - או שכבר שכחנו הכל?
למרות סימני השאלה שהופכים לנגד עינינו המשתאות לסימני קריאה, אפשר להתנחם בכך שג'ולאני לפחות טוב לנתניהו: בעוד שר הביטחון, האחראי על צה"ל, מתכפכף לו בכיף בכנס השלטון המקומי ומתרברב בחיסול תכנית הגרעין של איראן, דרש ראש הממשלה את הפסקת הדיון בעניינו בבית המשפט, כדי ללוות מקרוב את תקיפות חיל האוויר בדמשק. דרש - וקיבל.
במילים אחרות: ג'ולאני אולי לא חתם עדיין על הסכם אברהם, אבל הוא לפחות חתם לנתניהו על פתק הפסקת חקירה נגדית. במצבו של ראש הממשלה גם זה משהו, אז אולי באמת פעיל דאע"ש שהיה לנשיא, החבר של ארדואן האנטישמי הוא בחור טוב, כמו שאומר עליו באגס-באני מוושינגטון?