לפני כחודש פרשו שני שרים ממפלגת אגודת ישראל, יצחק גולדקנופף ומאיר פרוש, מן הממשלה. בתחילת השבוע הודיעה גם מפלגת דגל התורה על פרישתה מן הקואליציה, ובעקבותיה גם אגודת ישראל עזבה את הקואליציה. רוב הפרשנים נטו להתייחס להתפתחויות אלו בציניות מסוימת. לשיטתם, מדובר בצעד טקטי בלבד: עד שייכנסו ההתפטרויות לתוקף, תימצא נוסחה מוסכמת לחוק הגיוס, והצדדים ישובו לחיק הקואליציה והממשלה.
אין זה ודאי שהם צודקים. ייתכן כי לנוכח המשבר המתמשך סביב חוק הגיוס, הציבור החרדי האשכנזי, או לכל הפחות הנהגתו, שוקל צעדים מהותיים יותר, ואף עשוי "ללכת עד הסוף", לפרוש מן הממשלה ואף להפילה. ייתכן שאנו עדים לתחילתו של שינוי עמוק בדפוסי היחס של החרדים כלפי החברה הישראלית הכללית - חזרה לעמדה היסטורית קודמת של עמידה לעומתית ושל בידול. מדובר על מגמה לטווח הארוך, שאי אפשר להתעלם ממנה, גם אם בסופו של דבר ברמה הטקטית נתניהו ודרעי ירקחו נוסחה כלשהי שתשאיר את החרדים בתוך הקואליציה לעת עתה.
על פי דפוס זה, החרדים רואים עצמם כ"שארית הפליטה" - קבוצה יהודית אותנטית אשר נותרה נאמנה למסורת היהודית למרות נחשולי המודרנה, החילון והלאומיות. מתוך תודעה זו, הקהילה החרדית מקיימת מערך מוסדי נרחב ונפרד - בתי ספר, בתי כנסת, גמ"חים, מוסדות צדקה ורווחה - כל אלה במנותק ובמקביל למערכת הכללית של החברה הישראלית. על פי עמדה עקרונית זו, החרדים מצויים ב"גלות אצל יהודים" - כפי שניסח זאת נתן בירנבאום, אחד ממנהיגי אגודת ישראל בפולין, באחד ממאמריו הידועים.
מאז "המהפך" של 1977 והקמת ממשלת בגין, שותפותן של המפלגות החרדיות בקואליציות ימין - בעיקר עם הליכוד - הפכה כמעט קבועה. במסגרת זו, הציע הליכוד לחרדים להיות חלק מ"גוש המאמינים" - קואליציה רחבה של מסורתיים, דתיים וחרדים, בלשונו של שמעון ריקלין. החרדים השיבו בחיוב, אך הציבו תנאי מרכזי אחד: שמירה על האינטרסים הקיומיים של הציבור החרדי ובראשם הפטור מגיוס מלא לכל גבר חרדי ש"תורתו אומנותו".
אולם דרישה זו נתקלה במשך שנים בקשיים, בשל נוכחותם של שותפים חילונים בקואליציות הימין (כדוגמת ישראל ביתנו) או גורמי מרכז (כדוגמת יש עתיד). התקווה החרדית הייתה כי עם עלייתן של ממשלות ימין מלאות, תוכל סוף סוף הדרישה להתממש. אך הדבר לא התרחש, ובמקום זאת נמשכה מדיניות של דחייה והשהיה - בעיקר מצד ראש הממשלה נתניהו - במשך קרוב לשנתיים.
החשוב מכל הוא שההנהגה החרדית מתחילה להפנים שלא מדובר בכשל פוליטי זמני, אלא בקושי מבני עמוק: גם בתוך המחנה הלאומי - ובכלל זה הציונות הדתית ואנשי הליכוד - קיימת התנגדות עקרונית לפטור גורף. מכאן מתפתחת אצל החרדים תודעה מחודשת של עמידה לעומתית כלפי החברה הישראלית.
זוהי תודעה מוכרת להם היטב, ויש אף לומר - תודעת יסוד. במסגרת תודעה זו, החרדים שבים לאופוזיציה, כפי שהיו במשך עשורים עד 1977. הם שבים לשם לא רק מתוך אילוץ פוליטי, אלא משום שהם רואים עצמם כמתנגדים עקרוניים למבנה ולערכים של המדינה הציונית. מדינה כזו, לשיטתם, אינה יכולה להוות בית אמיתי לחברה החרדית ולערכיה.
צעד כזה, אם יתממש, אכן טומן בחובו השלכות מעשיות כבדות משקל - כפי שמציינים פרשנים רבים - אך אין ודאות שדברים אלו ירתיעו את ההנהגה החרדית. אריה דרעי, לדוגמה, עשוי להעדיף שימור ממשלת ימין, אך ספק אם עמדתו זו תכריע את דעתם של רבנים כמו הרב דב לנדו, הרב הירש או האדמו"ר מגור. מבחינתם, ההבחנה בין ימין לשמאל היא שולית: שני הצדדים מייצגים אידיאולוגיות זרות אשר נטשו את דרך התורה.
גם הפגיעה הצפויה בתקציבים לא בהכרח תהווה שיקול מכריע. החברה החרדית, ביסודה, נוסדה כאליטה לומדת, קבוצה מצומצמת של יחידים המקדישים את חייהם לתורה מתוך מסירות נפש ותוך קיום חיי דוחק. אמנם בעשורים האחרונים התרחבה האוכלוסייה החרדית, גברה השפעתה הפוליטית וגדלו המשאבים שהוזרמו אליה, אך ייתכן שכעת מוכנה ההנהגה לחזור אל הדפוס הקודם - עלייה באיכות, גם במחיר ירידה בכמות. ייתכן ואפילו יעדיפו זאת.
ההנהגה אינה חוששת, ככל הנראה, מפני ירידה ברמת החיים או מזניחת מאפייני "החרדיות המודרנית" - בתי קפה במוצאי שבת או נופשים בחו"ל. אין גם ראיה לכך שיציאתם של החרדים המודרניים מן המחנה תעורר צער מיוחד. מה שחשוב הוא שתישאר אותה "שארית הפליטה" - שלומי אמוני ישראל, הדבקים בדרכה של תורה וישראל סבא.
הכותב הוא סוציולוג, עמית בכיר ב-JPPI, המכון למדיניות העם היהודי