היום נרשמה סצנה חריגה בתולדות המדינה: שגריר ארצות הברית בישראל, מייק האקבי, הגיע לצפות בדיון פלילי בעניינו של ראש הממשלה. ביקורו הצטרף לדברי הנשיא טראמפ, שהביע תמיכה פומבית בנתניהו ותקף את מה שהוא מכנה "רדיפה".
אני רוצה לומר את הדברים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: תמיכה בראש ממשלה - מותרת. פגיעה במערכת המשפט - מסוכנת. אפשר לאהוב את נתניהו, אפשר להאמין שהוא נרדף, אפשר גם לרצות לראות רפורמות עומק במערכת המשפט. אבל אסור להפוך את המערכת עצמה - את בתי המשפט, את הפרקליטות, את היועצים המשפטיים - לאויבים של הדמוקרטיה. ביקורת? כן. דה־לגיטימציה? לא.
אין מערכת ציבורית שלא זקוקה לביקורת. אין מוסד חסין מטעויות. אבל לאחרונה אנחנו רואים משהו אחר לגמרי: ניסיון לרסק את עצם הלגיטימיות של המערכת המשפטית, כאילו היא כולה קנוניה פוליטית או מנגנון נקמה.
וזה מסוכן. לא רק למערכת, לכולנו. כי ביום שבו נשפוט כל שופט לפי זהותו ולא לפי פסיקתו, ביום שבו פרקליט יפחד למלא את חובתו מחשש לשיימינג או חרם - באותו יום תישבר גם ההגנה המשפטית שלנו כאזרחים.
הנוכחות של שגריר ארה"ב בדיון פלילי איננה עוד מעשה דיפלומטי. זו הצהרה. גם אם שקטה. והיא מסוכנת לא פחות, כי היא מערערת על עקרון היסוד של כל מדינה ריבונית: שהיא שופטת את עצמה.
מערכת המשפט הישראלית חייבת לעמוד מול ביקורת אבל היא חייבת גם לזכות לגיבוי מוסרי וציבורי כשהיא פועלת לפי החוק, ביושר, וללא משוא פנים. גם אם התוצאה לא נוחה, גם אם התהליך כואב.
כמי שלא עיוור לחולשות המערכת, שמכיר אותה לפני ולפנים משך עשרות שנים, אבל גם לא מוכן לראות אותה נרמסת - אני פונה מכאן לכולם: ימין, שמאל, מרכז. אנשי ציבור, אנשי תקשורת, אנשי רוח.
התייצבו עכשיו. לא למען אדם, אלא למען עיקרון. לא למען עבר או עתיד פוליטי, אלא למען האפשרות להמשיך לחיות כאן בין חוקים, לא בין צעקות. בסוף, זו לא שאלה משפטית. זו שאלה ערכית. האם אנחנו עם של מוסדות - או עם של לחצים? אני מקווה שלא מאוחר מדי להכריע.
הכותב הוא שופט בדימוס, שימש כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים