לקראת יום פטירתו ה-121 של בנימין זאב הרצל בכ' תמוז ונוכח המשבר הפנימי בו מצויה ישראל, מצאנו לנכון לחזור לחזונו כפי שמשתקף בספריו. "מדינת היהודים", מצע מדיני קצר, פורסם ב-1896, עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, ו"אלטנוילנד", רומן עתידני, פורסם ב-1902, שנתיים לפני מותו בגיל 44. שניהם עוסקים בהקמת מדינה ריבונית ליהודים ובערכים שידריכו אותה, בהם סולידריות חברתית, שוויון לכל האזרחים וכבוד לדת, למסורת ולחירות אישית.
הרצל ראה בחזונו חברה הבנויה על ערבות הדדית, בה הפערים המעמדיים מצומצמים. חינוך, בריאות ודיור יהיו מובטחים וכך גם שכר הוגן. יוזכר שהצעת הרצל לדגל הלאום כללה שבעה כוכבים מזהב, כנגד שבע שעות העבודה היומיות, פחות מהמקובל בתקופתו.
יש להודות - בתהליך קיבוץ הגלויות בראשית שנות המדינה נעשו טעויות כלפי ציבורים שלמים. אך הפערים המעמדיים היו אז קטנים בהשוואה למדינות המערב. בימי מצוקה, בעיקר ביטחונית, הייתה התגייסות של כלל הציבור וערך העבודה היה משותף לוותיקים ולחדשים. כעת הפערים הכלכליים גוברים ויוקר המחייה מאיים על שכבות שלמות, זאת בזמן שכספי ציבור מחולקים משיקולים פוליטיים על בסיס מגזרי, יותר מאשר בעבר.
יש לבחון לאור ערכיו של הרצל את חוק הלאום, הפוגע בשוויון של מי שאינם יהודים (ובהם דרוזים ואחרים, ובהם שותפים בנטל הבטחוני). הסולידריות והשוויון נפגעים גם בניסיון לחוקק לחרדים פטור נצחי מגיוס, בעוד ישראל שקועה במלחמה ארוכה. בנוסף, המשך המלחמה בניגוד לדעת רוב הציבור, ובעיקר אי-החזרת החטופים, מעיבים ויעיבו על הלכידות הפנימית. הרצל, דוקטור למשפטים בהשכלתו, כיבד את שלטון החוק. ההפיכה המשטרית-משפטית שחותרת לתת כוח לא מבוקר לשלטון, עתידה לפגוע עוד יותר בשוויון ובסולידריות שעמדו בבסיס תפיסתו החברתית.
הרצל הדגיש את חשיבות היחס המכבד לכל אדם, ללא קשר למוצאו, דתו או מעמדו החברתי. מסופר ב"אלטנוילנד" על יהודי גרמני מבוגר שביקש לשלול את זכויותיהם של לא-יהודים ונכשל בניסיונו להיבחר לחברה המנהלת את היישוב - היא בחרה בראשיד ביי, מהנדס ערבי מחיפה, להיות אחד מסגני יושב הראש שלה. אומרת דמות באלטנוילנד: "חבריי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם. זה הכול מבחינתנו".
באשר ליחסי דת ומדינה, נושא שמעסיק את ישראל מראשיתה ועוד קודם, ואף הולך ומחריף - הרצל דגל בשילוב של מסורת וסובלנות, ליברליות וכבוד לדת. ב"מדינת היהודים" הוא כתב "האמונה אכן מלכדת אותנו ואילו המדע עושה אותנו חופשיים. על כן לא ניתן כלל למגמות התיאוקרטיות של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו במחנות צבאיים. הצבא והכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם הנכבדים. אבל אל להם להתערב בענייני המדינה - עם כל הערכתה כלפיהם - פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ".
אין מדינות רבות שלפני הקמתן גובש חזון ערכי לעתידן
לגבי אלו שאינם יהודים, הוא כתב "המקומות הקדושים לנצרות יקבלו מעמד אקס-טריטוריאלי [...] אנחנו נהווה את משמר הכבוד של המקומות הקדושים". התגובה המינימלית מצד הרשויות לפגיעות במקומות קדושים של אחרים אינה עולה בקנה אחד עם גישתו, ועם ההצהרות בדבר חופש דת.
אין מדינות רבות שלפני הקמתן גובש חזון ערכי לעתידן. ברור שהמציאות משתנה, היא אינה אמורה לשקף במדויק את רעיונותיו, וגורמים ואישים רבים מאוד היו מעורבים בהקמת המדינה ובגיבוש דרכה.
עם זאת, ראוי להתייחס לערכים שהתווה הרצל, ועל בסיסם גויסה תמיכה רחבה בתנועה הציונית, כאל מצפן. עלינו לשאול עד כמה התרחקנו מהם ולאן אנחנו כחברה חותרים בכל הנוגע לשוויון, סובלנות, סולידריות, חופש דת, וגישתנו לשתי אוכלוסיות חשובות: המיעוטים בתוכנו ואחינו היהודים בתפוצות. כדאי לשאול האם אנחנו פועלים על פי הכיוון הערכי שהוא ניסח, וחשוב לנסות להבין עד כמה אנחנו רואים את הזולת ואת צרכיו, והאם אנחנו מסוגלים להכיל ניגודים, מתוך כבוד הדדי.
הכותבות הן שגרירות בדימוס