מאז ה-7 באוקטובר מתמודדת החברה הישראלית עם אירוע מתמשך חסר תקדים, אולי אף ברמה הגלובלית, בעוצמתו ובטווח ההשפעה שלו. לא מדובר רק בשינוי המציאות הביטחונית, אלא בפגיעה מתמשכת ברקמות העדינות של החיים האזרחיים, בקשרי המשפחה, בתחושת הביטחון הבסיסית וביכולת התפקוד היומיומית. מדינה שלמה חוותה (ועודנה חווה) טראומה אדירה, קולקטיבית ואישית כאחד. כבר מהשעות והימים הראשונים של הלחימה התחדדה לכולנו ההבנה שהזירה אינה רק צבאית, אלא גם רגשית ונפשית.
המציאות מדאיגה, והנתונים מצביעים על עלייה חדה בפניות לעזרה נפשית ותסמיני מצוקה נפשיים, לצד מחסור חמור במטפלים, בשירותים זמינים ובטיפול נפשי הולם. אלפי אזרחים שנחשפו לאירועים בלתי נתפסים ואיבדו את יקיריהם, משפחות שעזבו או איבדו את בתיהן, לוחמים שחזרו מקרבות עזים, ילדים שגדלים בצל מציאות קשה מנשוא של סכנה יומיומית מירי טילים ומערכת תמיכה סוציאלית ונפשית שלא נערכה ל"ברבור שחור" ונדרשת להכיל את הזוועות כשהמחסור במטפלים כבד והעומס מוטל על כתפיהם של מעטים.
בתוך המציאות המורכבת החדשה שכולנו מנסים להפנים וללמוד לצלוח תוך כדי תנועה, חברת טבע יזמה את פרויקט "מטפלים בנפש "- תכנית דגל פילנתרופית ארוכת טווח, שהתגבשה מתוך תחושת אחריות והבנת הצורך בקידום הטיפול בטראומה ברמה הלאומית, התמיכה במטפלים וחיזוק החוסן. בעזרת שותפויות מקצועיות עם ה'קואליציה הישראלית לטראומה' ועמותת 'נט"ל', מעל 1,300 מטפלים הוכשרו עד כה בתחום הטיפול בהשלכות הטראומה וקיבלו כלים להתמודד עמה בעצמם (גם כנפגעי מעגל שני).
ההבנה היא שגם המטפלים עצמם חווים טראומה מכורח פעילותם. במקביל, עמותות וארגונים רבים שמציעים סיוע נפשי חברו לתוכנית ומעל ל- 8000 "מגיבים ראשוניים" ומפיצי חוסן בקהילה ברחבי הארץ, עברו הכשרות ייעודיות מתוך ההבנה שטיפול בנפש אינו מוגבל רק לקליניקה. הוא נעשה בקהילה, בבית הספר ואפילו בשיחה מקרית, אם יינתנו בידנו הכלים לזהות בה מצוקה.
חשוב להבין, תגובה נפשית לטראומה אינה נעלמת ביום ולעתים היא אף נותנת אותותיה הראשונים זמן רב לאחר החשיפה הראשונית. במקרים מסוימים תסמיני התגובה לטראומה עלולים ללוות אותנו שנים קדימה וניחשף להיקפם עם שוך הקרבות והחזרה לשגרה. בינתיים אנו נדרשים "ללהטט" בשגרת מלחמה-מציאות-עבודה שמשתנה מדי יום, מייצרת מצבי קיצון ומקשה על "עיכול" האירועים.
המטפלים - הקו הראשון של החוסן
העובדות והעובדים הסוציאליים והמטפלים והמטפלות בטראומה מהווים את עמוד השדרה של מערכות התמיכה החברתיות. הם מטפלים בין היתר במצוקות נפשיות ומסייעים בהשתלבות בקהילה. הם ראויים לכל הכרה, הוקרה ותודה כי גם הם גיבורי וגיבורות המלחמה ונושאים על לוח ליבם את צלקותיה ואת צלקות מטופליהם. לשם כך הוכשרו במסגרת התכנית ועוד יוכשרו בהמשך מאות רבות של מטפלים שיוכלו לתת מענה למתמודדי הטראומה. אנו מבינים כיום יותר מתמיד, שהמיקוד במטפלים נמצא בליבת הפתרון ועלינו להתגבר על המחסור האדיר בהם כדי לתת מענה אפקטיבי לאזרח שבקצה. עלינו לצייד את המטפלים בארגז כלים מקצועי נרחב הכולל רתימת טכנולוגיות פורצות דרך, שפיתוחן כבר מתחיל במסגרת יוזמות חדשנות ומאיצי חוסן בהם התוכנית תומכת גם כן.
מזה שנים קיימים פערים משמעותיים בפריסה הגיאוגרפית של שירותי בריאות הנפש, אך מאז פרוץ המלחמה הפער נעשה קריטי יותר: בפריפריה המודעות נמוכה יותר, השירותים מצומצמים ולעיתים בלתי נגישים, קיימים תורים ארוכים ויש חוסר באנשי מקצוע. למרות שבמרכז הארץ קל יותר לקבל טיפול וישנה זמינות גבוהה יותר של מטפלים גם שם הביאה המלחמה לחסר ברור ומורגש במטפלים ובמסגרות תמיכה. לפיכך, ברור כי קיים צורך מצפון ועד דרום בקבלת מענה למצוקה הגדולה שבתחום בריאות הנפש, מה שמדגיש שוב את ההכרח בהרחבה משמעותית של מעגל המטפלים.
הייחוד של תכנית "מטפלים בנפש" טמון בכך שהיא לא מתיימרת להחזיר במהירות את השגרה "הישנה", אלא לבנות שגרה חדשה שנדע לחיות בה - שגרה בצל הטראומה. הכלים להתמודדות מתחילים בפתרון המתבקש בהרחבת מעגל המטפלים תוך שילוב פתרונות יצירתיים. לצד ההכשרות מתבצע מאמץ גם בחזית הטכנולוגית, שם נולדות יוזמות והמצאות פורצות דרך בתחום בריאות הנפש - מתוך כאב, אך גם מתוך תקווה. תקווה שבעתיד הקרוב הן יסייעו לכמה שיותר אנשים ויתמכו בעבודתם האנושית והחיונית של המטפלים. מעצמה טכנולוגית זו נבנית בלית ברירה, מתוך צורך עמוק ודחוף, בדומה לדרך שבה נולדו כאן תעשיות הסייבר, התרופות הגנריות והתפלת המים.
לסיכום, חשוב שנזכור: מענה נפשי אינו מותרות - הוא מרכיב חיוני ובלתי נפרד מבריאות האדם. ההתמודדות עם טראומה אינה רק מסע אישי, אלא אחריות קהילתית, מערכתית ובין-דורית. תפקידנו כחברה וכמדינה הוא לא להדחיק, לא לטשטש ולא לטאטא את הכאב ואת פערי הטיפול, אלא להכיר בהם בקול רם, לדרוש טיפול ראוי ולהבטיח שבריאות הנפש לא תישאר מאחור. הטראומה אינה פחות כואבת מפצע גופני- היא פצע מדמם בלב החברה הישראלית, שנחיה בצילו עוד שנים רבות, גם כשהמלחמה תהפוך להיסטוריה. דווקא מתוך ההכרה בפצע, נוכל להפוך אותו להזדמנות לריפוי, לצמיחה ולהחלמה.
הכותב הוא רופא פסיכיאטר, סמנכ"ל בכיר במו"פ הגלובלי של חברת טבע