בתחילת פברואר השנה, ביקר בנימין נתניהו בוושינגטון ופגש את הנשיא טראמפ. הוא קיבל ממנו סמינר VIP מקוצר בנושא הדיפ סטייט וחזר ארצה כנשוך נחש. ב־12 בפברואר חשפתי ב"מעריב" את "נאום הנאמנות" שנשא נתניהו בפני הקבינט וראשי זרועות הביטחון למחרת שובו מארה"ב.
לסתותיהם של הנוכחים בחדר נשמטו בתדהמה. אף אחד, גם לא הדרגים הפוליטיים, לא היה מוכן לאירוע. נתניהו דיבר בחרון, בזעם, והתיז את דבריו על הנוכחים, ביניהם כאמור כל ראשי זרועות הביטחון של מדינת ישראל. הוא סיפר על "ניקוי האורוות" שטראמפ עורך בממשל הפדרלי בארה"ב, על זה שהוא מעיף הביתה את כל מי שלא נאמן לו, על זה שהוא ממנה רק אנשים נאמנים לכל המשרות ולכל סוגי התפקידים. הוא נתן להם להבין שזה מה שהוא הולך לעשות בישראל. "רק אנשים נאמנים יהיו כאן", הודיע. "רק מי שנאמן לי אישית, יישאר כאן".
בסוף השבוע הוא חזר מביקור נוסף אצל הפטרון האמריקאי שלו, ואתמול אישרה הממשלה את החוק שיאפשר ליישם את "נאום הנאמנות" ההוא. חוק מתועב כשלעצמו, שיאפשר לכל ממשלה להחליף את כל בעלי התפקידים ב־100 הימים הראשונים לכהונתה.
ישראל אינה אמריקה. אין כאן הגבלת קדנציות. אין כאן חוקה. אין כאן הגנה על זכויות. אין כאן כפיפות לאמנות בינלאומיות. אין כאן שני בתי פרלמנט. יש כאן ממשלה ששולטת שלטון ללא מצרים בפרלמנט - ועכשיו מתכוונת להשתלט גם על מערכת המשפט.
נתניהו נמצא באמוק. אם זה היה תלוי בו, הוא היה מדיח את הרמטכ"ל אייל זמיר שמינה רק עכשיו, וממנה גם לתפקיד הזה "איש אמון". על אנשי האמון של נתניהו לא צריך להרחיב את הדיבור. חלק מהם הפכו לעדי מדינה, חלק נחקרים, חלק נעצרו, חלק עוד ייחקרו. בגדול, הם מחלטרים אצל נתניהו. העבודה האמיתית של חלקם הייתה בקטאר.
ישראל היא מדינה שאסור לה לטעות. משרתי הציבור שלה - מהרמטכ"ל, ראש המוסד וראש שב"כ, דרך היועמ"ש, נציב שירות המדינה ושדרת הניהול והפקידות הבכירה - חייבים להיות אנשי מקצוע. מה שקורה עכשיו זה הפרטת הממלכתיות והמקצוענות של ניהול המדינה לידי משפחת נתניהו והפוקדים הגדולים בליכוד. זה לא רק "נבחרת הדירקטורים" שהם הורסים עכשיו. זה הנבחרת הלאומית עצמה.
בהקשר הזה, החלטתו אתמול של המשנה לנשיא העליון השופט נעם סולברג לדחות את העתירה נגד ה"שימוע", שתערוך היום הממשלה ליועצת המשפטית לממשלה, מתכתבת ו"זורמת" עם כוונות ההשתלטות המפורטות כאן. נכון, תהליך ההדחה של גלי בהרב מיארה עדיין הפיך, אבל עצם קיומו של השימוע הגרוטסקי הזה מבטל את תפקידה של הוועדה למינויים בכירים בראשותו של השופט גרוניס - ולזה נתן כבוד השופט סולברג את ידו.
משנים את הכללים - וממציאים משחק חדש
אי אפשר שלא להבין את סולברג. "מכונת הרעל" הביביסטית כבר שמה עליו עין. גם הוא הפך לאחרונה לסמולן פרוגרסיבי, עוכר ישראל ואחיין רחוק של סנוואר. אם הוא חושב שההחלטה היום תסייע לו להיחלץ משיניה הדיגיטליות של המכונה, הוא טועה.
בסוף, גם העובדות חשובות. שר המשפטים יריב לוין ניסה לשחק בכללי המשחק ולהחליף או למלא את התפקידים החסרים בוועדת גרוניס. אבל הוא לא מצא אף אחד שיהיה מוכן לתת יד להדחתה של היועצת. אז הם משנים את הכללים, מתעלמים מהם, בועטים להם בראש, וממציאים משחק חדש. ואת זה אישר אתמול סולברג, למרבה הצער.
ככה הם עובדים: מתגנבים, עוקפים, קובעים עובדות בשטח. נתניהו בניגוד עניינים מובהק בכל הקשור למינוי ראש השב"כ, אבל הוא כבר סלל את הדרך למינויו של זיני. ועכשיו נסללה הדרך להדחתה של בהרב מיארה. והצעת החוק שאושרה אתמול סוללת את הדרך להדחת כל האחרים.
כן, זו דיקטטורה.
אריסטו בספרו "הפוליטיקה" מתייחס גם לעריצות. "העריץ", הוא כותב, "יעשה הכל כדי לשמור על שלטונו". ע"ע תחקיר ה"ניו יורק טיימס" האחרון. הוא יעשה הכל כדי להישאר עריץ.
על פי אריסטו, יש שמונה עקרונות להגנת העריצות בידי העריץ: לשאוף שנתיניו יהיו עניים ועסוקים במלחמת קיום אישית (וכך לא יהיה להם פנאי לפנות נגדו), למנוע מהם רכישת השכלה כדי שלא תהיה להם מחשבה ביקורתית, לפורר ולפרק את החברה מבפנים, לשסות איש ברעהו, ללבות ריב ומדון בין כולם לכולם, להשתמש בארגונים משטרתיים לצורך פיקוח על ההמונים, לצאת למלחמות מדי פעם כדי להעסיקם, לא לתת אמון באף אחד - ולסיום, מה שאפלטון כינה, "לכבד את האלים ולקיים פולחנים דתיים, לא משום אמונתו בהם, אלא כי ההמונים מאמינים בהם".
מה שהיה להוכיח. בכל פעם שנתניהו אומר "בעזרת השם", או חובש כיפה, או ממהר לכותל, זכרו: הוא לא דתי, הוא לא מסורתי, אביו היה אתאיסט, והוא לא רחוק מאוד משם. הוא בסך הכל רוצה להמשיך לשלוט.