במבט ראשון, שאלת "מענק השיבה" לתושבים שפונו מבתיהם בעקבות מלחמת חרבות ברזל נראית כמו עוד עניין תקציבי. אך ככל שמעמיקים בפרטי ההחלטות, בהבטחות שניתנו לאורך הדרך, ובהשלכות הציבוריות של שלילת המענק דווקא מיישובי הקו הקדמי בעוטף עזה - מתברר שמדובר לא רק בעוול, אלא בסכנה של ממש להמשך תהליך השיקום.
כמעט שנתיים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר, והיישובים האדומים - בהם ניר עוז, כפר עזה, בארי, נחל עוז, כיסופים, נירים, רעים, נתיב העשרה ואחרים - עברו לא רק הרס פיזי וקהילתי עמוק, אלא גם פינוי ארוך מהבית, שהוכרז במשך תקופה כמניעה ביטחונית רשמית.
במהלך חודשים אלו התקבלו כמה החלטות ממשלה שמכירות בצורך לתמרץ את תהליך השיבה הביתה. בראשן - החלטה 1478 מיום 29.2.2024, שקבעה כי עם הסרת המניעה הביטחונית, יינתן מענק שיבה חד-פעמי לכל תושב.
החלטה זו כללה גם התחייבות מפורשת שתחול על יישובים נוספים ברגע שיתאפשר להם לשוב לביתם. אותה התחייבות חזרה גם בהחלטה 2677 מיום 12.1.2025, שבה צוין כי המענק יינתן גם לתושבי חבל תקומה "בהתאם למועד שבו הפסיקו לשהות בפתרון הדיור הזמני ובהינתן שאין עוד מניעה ביטחונית או אחרת לשוב ליישוב".
כלומר, המענק לא נועד לפצות אלא לתמוך בתהליך, לעודד חזרה. וכפי שהבהירו גורמי הממשלה עצמם - מדובר בהחלטה מערכתית שמטרתה ללוות את תהליך השיקום הלאומי.
אלא שב-29 ביוני 2025 החליטה הממשלה, באישור טלפוני חפוז וללא דיון פומבי, לבטל את זכאותם של תושבי היישובים האדומים למענק השיבה. בכך, נשללה מהם זכות שהובטחה במפורש לאורך כל הדרך - במכתבים רשמיים, בהצהרות פומביות, בדיוני כנסת, ובדבריהם של נציגי המדינה - כולל מנהלת תקומה עצמה.
מעבר לפגיעה המהותית, ההחלטה יוצרת אבסורד תקציבי וחברתי: תושבים ששבו לבתיהם לאחר כמעט שנתיים לא יקבלו את התמיכה שניתנה לאחרים ששבו הרבה לפניהם. הם אלו שחוו את הפגיעה העמוקה ביותר, את הטראומה המתמשכת ביותר, והם אלו שנותרים כעת ללא תמריץ, בעוד שתמיכות ממשלתיות ממשיכות להינתן למי שנשאר בפתרונות זמניים מחוץ ליישוב.
מעבר להיבט ההצהרתי, מדובר בהפרה בוטה של ההתחייבות השלטונית. ההסתמכות של תושבים על המענק הייתה לא רק ציפייה מוסרית, אלא כלי ממשי לקבלת החלטות. שלילת המענק בדיעבד, ולאחר שהתושבים כבר חזרו, יוצרת תחושת בגידה, וממוטטת את האמון שבקושי רב החל להתגבש בינם לבין רשויות המדינה.
יתרה מכך, המדינה מאותתת בכך שלא כל הקורבנות שווים. מי שנפגע קשה יותר - נזנח יותר. זהו מסר הרסני לא רק לחבל תקומה, אלא לכל אזרח בישראל שצריך להאמין שביום פקודה המדינה תעמוד לצדו. טיעונים תקציביים, כביכול, אינם עומדים מול מסכת ההתחייבויות שניתנה, מול העובדה שהוקצה תקציב ייעודי לכך, ומול ההשלכות הציבוריות של ההחלטה.
זהו רגע קריטי: אם המדינה רוצה לשקם - היא חייבת להתחיל בלקיים. מענק השיבה הוא לא טובה. הוא לא מתנה. הוא מבחן לאמון. אם המדינה תיכשל בו - המחיר יהיה עמוק הרבה יותר ממיליון כזה או אחר.
הכותבת היא מנהלת קהילת נירים וחברת פורום הביתה