אזהרת טריגר: הטקסט הבא לא קל לקריאה. לפחות לא לישראלים, ציונים, אוהבי ישראל. הוא לא קל לקריאה, מפני שהמציאות כזו - מכוערת וקשה, עד כדי כך שאנחנו מסרבים להביט במראה, חושבים לעצמנו שאולי אף אחד לא רואה. אבל האמת המרה היא שכולם רואים, ואין לנו כל יכולת להסתתר. אז תקראו לי בוגד או תעצמו עיניים, זה לא יעזור. את טובתנו כעם וכמדינה אני מבקש, ועל כן אבקש שתקדישו את ארבע הדקות לקרוא ולהבין לאן הגענו.
בימים האחרונים אני בארצות הברית, לסבב פגישות שגרתי. לכאורה, שגרתי. בפועל - עינוי שכולל הלקאה כמעט יומיומית. אני נפגש עם אנשים שונים, חלקם יהודים ואף ישראלים. מרביתם כאלה שאהבו את ישראל אהבת נפש. אהבה אמיתית, עמוקה. כאלה שראו בנו נס, מגדלור של ממש, תקווה. האמינו שאנחנו, מדינת ישראל, הווילה בג'ונגל הפרוע והאלים של המזרח התיכון.
והיום? רובם ככולם מסתכלים עלינו, ולא מבינים איך נכבשנו. הפכנו בעצמנו לג'ונגל - פרוע, אלים, מכוער. עד כדי כך שהם שונאים אותנו, ושונאים את העובדה שגרמנו להם לשנוא אותנו. כן, אנחנו. וזו לא האשמת הקורבן.
אכן, השבעה באוקטובר היה אירוע משנה מציאות. טבח חסר אבחנה בילדים, בנשים, במבוגרים. חבורת טרוריסטים ברברים עשתה לנו את מה שלא האמנו בסיוטים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות, אחרי שבנינו מדינה בדיוק בשביל זה - כדי שלעולם לא עוד.
הלקח הגדול ביותר מהשואה לא נלמד. כשלנו, במחדל הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. אנחנו כמדינה, ובעיקר ההנהגה שלנו. כישלון שאין בעולם דבר שיכסה עליו - וכל מי שקשור בו חייו לעוף הביתה ולבלות את שארית ימיו בתחנונים למחילה ובכתיבת וידויים ובהתנדבות שכוללת טיפול בנפגעים.
כישלון שמילא את כולנו בזעם נוראי. גם אותי. כמו כולם, את חודש אוקטובר העברתי במחשבות נקם נוראיות. רציתי שכל מי שאחראי למאורע המזוויע הזה ישלם בריבית. שיסבול בעינויים קשים.
אבל מאז עברו כבר כמעט שנתיים, ונראה שלא הפנמנו גם לקח אחר מהשואה: לא להיות בצד של השני. לעולם. ובכן, אמנם אסור להשוות, ואין דינה של מלחמת-קיום - גם כשהיא פוליטית - כדינו של מפעל השמדה מתוכנן. ובכל זאת, עיני כל העולם נשואות אלינו כעת, והממשלה מנצלת את המוטיבציה הגבוהה של החיילים כדי לשלוח אותם למשימות התאבדות מחד, לסכן את חייהם של החטופים מאידך או להרוג בטעות אזרחים חפים מפשע, כי אין אפשרות אחרת. בתוך קצת פחות משנתיים, הפכו אותנו הסמוטריצ'ים והבן גבירים לאויב של עצמנו.
העולם מסתכל אל הכלוב הסגור שבו כלאה אותנו ממשלת ישראל, ורואה מדינה אטומה, מתנשאת, אלימה, עיוורת. אני רחוק מלהיות "שמאלני מקצועי". הייתי בפלג האקטיביסטי בתנועת העבודה, הקמתי מפעלים, הקמתי 43 יישובים. העברתי את חוק הגולן. שירתתי בנח"ל ובצנחנים ונלחמתי בכל מלחמות ישראל. אבל היום אני מתבייש.
מלחמת השבעה באוקטובר הסתיימה כבר מזמן. החטופים - ואני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה בניו יורק טיימס - היו אמורים לחזור כבר לפני חודשים רבים, עם ההסכם שהיה מונח על השולחן. אבל אנחנו ממשיכים כמו עיוורים, מובלים בידי עדר של חמורים שהתחפשו למנהיגים. נישאים על גלי הנקמה והטמטום. הורגים ילדים ונשים, ושולחים את ילדינו למות ללא כל תכלית.
את המלחמה הזו הפסדנו כבר בשבעה באוקטובר, ואנחנו מפסידים אותה שוב ושוב ושוב בחוסר ההכרה בהפסד ההוא. הגענו מאז להישגים מרשימים, בזירות אחרות. אבל בעזה - לא למדנו כלום מוויאטנם, מקמבודיה, מעיראק, מלבנון. את הטרור לא מנצחים בטנקים ובכוח עיוור.
רוב ערוצי התקשורת בישראל, בעיוורונם, מעדיפים לכבות את המצלמות ולא להראות לאזרחי ישראל את המציאות שמעבר לגדר. כאילו אם יתעלמו ממנה היא תיעלם. אבל בכל העולם רואים את האיוולת. רואים את הכוח המופרז, שגם הוא לא מועיל.
בשבעה באוקטובר יצאנו למלחמה מהמוצדקות בהיסטוריה, ובהיעדר אסטרטגיה ומטרות ברות קיימא - הפכנו אותה למלחמת הרג באלפי ועשרות אלפי חפים מפשע. ילדים,זקנים, אמהות. כן, בדיוק מה ש"הם עשו לנו".
כישראלי שאוהב את האדמה הזו. שאוהב את השפה הזו. שמאוהב בתרבות הזו. ישראלי ציוני, שהמדינה הזו היא חלק מהזהות שלו, אני מסתובב בעולם ומתבייש. גם מפני שאני מכיר במציאות ורואה אותה, וגם מפני שאני רואה בעיניהם של כל האנשים שמכירים אותי מה הם חושבים עליי, מה הם חושבים עלינו כמדינה. מבחינה אסטרטגית, זה אסון בסדרי גודל שלא הכרנו - כמו השבעה באוקטובר, רק עם השלכות לעוד הרבה מאוד שנים קדימה. אין דרך שישראל כמדינה, והאזרחים שלוקחים חלק במעשים הללו, לא יידרשו בסופו של דבר לשלם, גם אם זה ייקח זמן. העולם הנאור רואה, הפנקס פתוח והיד רושמת.
ואני, לא נותר לי אלא להתבייש ולהתחנן: מספיק. די. בואו נגמור עם זה. נחזיר את החטופים, נפסיק להקריב את ילדינו. נתחיל את מלאכת השיקום, תוך שאנחנו גודעים את שורשי הטרור, בכל פעם שינסה להרים ראש. בואו נחזור להיות מדינה של צדק, לא של נקמה. של מוסר ולא של הסברה. אחרת לא תישאר לנו מדינה.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין