מלחמת "עם כלביא" חוללה שינויים טקטוניים במזרח התיכון. הניצחון הישראלי המוחץ על איראן הוריד מאיראן ו"ציר ההתנגדות" את המעמד המרתיע שרכשו לאורך השנים. התמונה השתנתה מקצה לקצה בזכות הביצועים המרשימים של חיל האוויר והמודיעין הישראלי.
הוואקום שנוצר לאחר המכה שספגה איראן התמלא על ידי שתי מעצמות אזוריות עולות: ישראל וטורקיה. כמדינה הגובלת באיראן, עקבה טורקיה בעניין רב אחר המלחמה. מנקודת מבטה של אנקרה, אף על פי שנקטה מדיניות פרו-איראנית, הייתה השפלתה הצבאית של איראן התפתחות משמחת.
עם ירידת מעמדה של איראן, החלה טורקיה להתמודד על הנהגת העולם האסלאמי. הנשיא ארדואן דרש בפסגת הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי להפוך את הארגון לכוח חד-קוטבי מרתיע. על רקע זה, אנקרה מעוניינת לשפר את יכולותיה האסטרטגיות באמצעות הלקחים שהפיקה מהמלחמה.
במה מתמקד ארדואן?
טורקיה מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים: *תיקון חולשות מודיעיניות* - העובדה שישראל הצליחה לנטרל יותר משלושים בכירים איראנים במכת הפתיחה נתפסת כלקח חשוב.
*חיזוק הגנה אווירית* - המלחמה חשפה את החשיבות העצומה של מערכות הגנה אוויריות. טורקיה כבר עמלה על פיתוח "כיפת פלדה" בדומה למערכות הישראליות.
*פיתוח טילים בליסטיים* - יוקצו משאבים נוספים לטילים "טייפון" (560 ק"מ) ו"ג'נק" (3,000 ק"מ) הנמצאים בפיתוח.
טורקיה צופה בהנאה בהיחלשות איראן, אך חוששת מקריסה מוחלטת של המשטר. החשש העיקרי הוא שאם איראן תתפרק, הכורדים עלולים לנסות להקים מחדש את הרפובליקה הכורדית ההיסטורית, מה שעלול ליצור גל בדלני בטורקיה. לעומת זאת, מיליוני אזרחים ממוצא אזרי בצפון-מערב איראן עלולים לרצות להתאחד עם אזרבייג'ן, מדינת האחות של טורקיה.
ישראל תהיה המרוויחה הגדולה ביותר מקריסת המשטר האיראני, מה שמקטין את הלחץ האסטרטגי על הביטחון הלאומי הישראלי. טורקיה מבינה זאת ולכן לא מעוניינת בהיעלמות מוחלטת של המשטר באיראן.
עם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, שינתה טורקיה את מדיניותה הפרו-פלסטינית למדיניות פרו-חמאסית ונקטה עמדה לעומתית כלפי ישראל. באוקטובר 2024 הכריזה טורקיה על ישראל כאיום ביטחוני. ישראל הגיבה בהדלפת "דו"ח נגל" שהציע להגדיר את טורקיה כ"מדינת אויב פוטנציאלית".
לאחר מלחמת "עם כלביא", טורקיה וישראל נותרו לבדן בצמרת המזרח התיכון, מה שמעמיק את היריבות ביניהן. עם זאת, שתי המדינות עדיין מקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים מאז 1949, מה שמונע צעדים עוינים פעילים.
בעוד "המלחמה הקרה" נמשכת, מתגברים הדיווחים על הסכמי אברהם נוספים, כולל אפשרות שגם סוריה תצטרף לשיירת השלום. רוח השלום הזו אינה מתקבלת בעין יפה באנקרה. באופן אירוני, אף על פי שטורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל, היא אינה תומכת בשלום בין ישראל למדינות ערביות אחרות - אנקרה מעדיפה את ישראל מבודדת.
טורקיה יצרה תלות סורית רצינית באמצעות פרויקטים בתחום הלוגיסטיקה והתשתיות. במצב זה, נראה שסוריה בהנהגת אחמד א-שרע מתקרבת לישראל ולארה"ב כדי לא לאבד את עצמאותה לידיים טורקיות, ובכך נסחפת לכיוון "ציר הסכמי אברהם".
המלחמה הייתה נקודת מפנה היסטורית שהובילה לשינויים מרעידים במפת הכוחות. ישראל הגדילה את כושר ההרתעה האזורי שלה, בעוד מעמדה של איראן נחלש. התפתחות זו יצרה ואקום אזורי חדש, שהפך את ישראל וטורקיה לשחקניות מרכזיות במילוי הפער. האפשרות שסוריה תצטרף להסכמי אברהם עומדת בניגוד גמור לסדרי העדיפויות של אנקרה, ופותחת פתח לתקופה חדשה במזרח התיכון המעמיקה הן את הקיטוב והן את המאבק על ההנהגה האזורית, ויוצרת את המלחמה הקרה בין ירושלים לבין אנקרה.
הכותב הוא מומחה לטורקיה במרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל - ICGS ובמרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב