למה הימין נופל בפח כל פעם כשנדרש לגנות את "נוער הגבעות"?

"ואני עשיתי לי כלל", כתב פעם אורי אליצור המנוח, "כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי מגזים יותר ממי; כשזה קורה אני הולך לי הצדה, שומר על השכל שלי שלא יתלכלך באבק, ומביט בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת".

ובכן, זה פחות או יותר מה שהעדפתי לעשות לפני שבועיים, כשהחל הגל התקופתי של "אלימות המתנחלים" או "אלימות נערי הגבעות" אחרי אותו אירוע בבעל חצור שבבנימין, ועכשיו, בראש נקי, ראוי להקדיש לו מחשבה.

ישנם שני סוגים עיקריים של קמפיינים תקשורתיים שראוי להיזהר מהם. בסוג הראשון, שמבוסס כולו על שקר, אתה ממציא סיפור שלא היה ולא נברא, ומפריח אותו לחלל האוויר תוך שאתה בונה עליו תילי תלים של תובנות, מסקנות ולקחים. הסוג השני, שמבוסס על הניסיון לקחת גרעין עובדתי אמיתי ולנפח אותו מעל ומעבר לגודלו ולחשיבותו האמיתיים, מסוכן הרבה יותר. למה? כי משום גרעין האמת שבו, קל לטעון שיש לו בסיס.

אני יכול לקחת שניים-שלושה מקרים של גניבת רכב בראש העין, להכין אודותיהם כתבות ענק, להבליט בהם כל פרט ופרט, לראיין קציני משטרה שיזהירו מהמצב, לחזור ולטפל תקשורתית בסוגיה באופן שלא יאפשר לאיש לשכוח ממנה, וכך ולהפוך בקלות את ראש העין לעיר שאנשים נורמליים יחששו להשאיר בה את רכבם. אני יכול לקחת שני מקרי אונס בתל אביב, להקדיש להם דקות ארוכות במהדורות החדשות ובכל תוכניות האקטואליה, לצלם נשים שחוששות לשלומן, לראיין שוב ושוב תושבות ממרכז הארץ שלא זזות מטר בלי גז מדמיע, וכך לגרום לתל אביב להפוך לעיר שאשה שפויה לא תסתובב בה אחרי רדת החשיכה.

כאמור, בשני המקרים יש גרעין של אמת, שהרי אכן נגנבו שלושה רכבים בראש העין ואכן נאנסו שתי נשים בתל אביב, אבל להפוך אותן בגלל זה לערים עברייניות, מפחידות ומסוכנות לציבור, זה להציג מצג שווא. זהו בדיוק סיפורו של קמפיין אלימות המתנחלים. ברמה העובדתית, לא מדובר בהמצאה. כמו בראשון לציון, בנהריה ובכל מקום שבו מתגוררים בני אדם, גם ביהודה ושומרון יש אלימות. השאלה הראשונה היא מה האינטרס של מי שמבקשים להפוך את סוגיית האלימות המתנחלית לאירוע גדול, חשוב, כזה שמעסיק כל כך הרבה עיתונאים ומאלץ כל כך הרבה פוליטיקאים להתייחס אליו.

השאלה השנייה היא מדוע ישנם כל כך הרבה אנשי ימין, אוהבי ההתיישבות, שממהרים ליפול בפח ולגנות, ולא מבינים שמישהו משתמש בהם כדי לפגוע בכל מה שכל כך חשוב להם. את מה שהתרחש לפני שבועיים בבנימין, ושהסתיים בשלושה ימי שידורים, בתקשורת מזדעזעת, בציטוטים של המג"ד הפגוע, בתדרוכים של דובר צה"ל, בהודעות של הרמטכ"ל ובגינויים שנפרסו מראש הממשלה ועד נציגי אחרון ארגוני השמאל - אפשר לחלק לשני חלקים. האחד, האירוע עצמו. השני, מה שקרה בעקבותיו.

על האירוע עצמו אין מה להרחיב. אמנם אחרי חקירת המשטרה ואחרי דיונים בבית המשפט התברר שגרסתו הרשמית הראשונה של צה"ל לא ממש מתכתבת עם המציאות, אבל לצורך הדיון שלנו כאן (אל העובדות נחזור בהמשך) אני מבקש דווקא לצאת מנקודת הנחה שכל הטענות נגד אותם נערי גבעות, נכונות כולן. נניח שהם זרקו אבנים, נניח שכמה מהם היכו חיילים. למה, גם אם זו תמונת המצב, אין מה להרחיב עליה? כי אם כך הם פני הדברים, הכל מאוד פשוט. אלימות היא מעשה רע, עבריינות היא עניין שלילי, ואין ישראלי שפוי שיתמוך בהשלכת אבן על חייל של צה"ל. על מי שביצעו את הדבר, אם אכן ביצעו, אני חושב בדיוק מה שאני חושב על גנבי רכב בבאר שבע ועל שודדי ארנקים בחולון. טוב היה אילו רשויות החינוך והרווחה היו מגיעות אליהם לפני מעשה, ומשזה לא קרה - כמו בכל מקום אחר בארץ, רשות הדיבור לכחולי המדים. על מה כן חשוב לדבר? על מה שהתרחש בשיח הציבורי ברגע שאחרי.

אני חסיד גדול של מה שבמקומותינו נהוג לכנות בלעג "וואטאבאוטיזם". למה? כי "וואטאבאוטיזם" מאפשר להציב מראה בפני הטוען טענה, ולדרוש ממנו להשתמש בכל המקרים באמת מידה אחידה. אתה לא יכול לדבר איתי על אגרוף שנתתי לך, ולהתעלם מהאגרוף שאתה עצמך נתת לי דקה לפניו. אם אלימות היא עניין רע הראוי לגינוי, היא עניין רע הראוי לגינוי גם במקרים שפחות נוח לך לדבר עליהם.

ובמילים פשוטות יותר, מי שממהר להזדעזע מול מקרה שמתאים לו להזדעזע ממנו, ובו בזמן מפהק בשעמום מול מקרה דומה אחר שמתאים לו דווקא להתעלם ממנו, מעיד קודם כל על עצמו.
שימו בצד במהלך קריאת הטור הזה את העימותים עם פלסטינים, עסקתי בכך הרבה בעבר, ונתמקד באירוע שבו לכאורה התנגשו נערי הגבעות עם חיילים. ראיתי, בעקבות האירועים בבנימין, הרבה מאוד אנשים שנחרדו נוכח דיבור מכוער או נוכח הרמת יד אל מול לובשי מדים, והם כל כך צודקים שאין טעם לבזבז מילים כדי להסביר מדוע.

אבל אני רוצה לדבר רגע על לובשי מדים אחרים. אני מתכוון ללובשי המדים הכחולים. שהרי, אין סיבה אמיתית שיהיה הבדל בין הצורך להתייחס בכבוד אל חייל לצורך להתייחס בכבוד אל שוטר, נכון? אם אסור לדבר לא יפה אל חייל, למה שיהיה מותר לדבר לא יפה אל שוטר? אם אסור להרים יד על חייל, למה שיהיה לגיטימי להרים יד על שוטר? שניהם לובשי את מדי המדינה, שניהם עובדי ציבור, שניהם דואגים לביטחון שלכם ושלי, שניהם משאירים בבית משפחה ואולי גם אישה וילדים ויוצאים לשטח לטובת כולנו, ועל שניהם אנחנו צריכים להגן במידה שווה כשהם מותקפים על ידי אזרחים באלימות מילולית או באלימות פיזית.

ובכן, מה קורה כשנערי גבעות מרימים יד על לובש מדים, את זה אנחנו כבר יודעים. אבל אתם זוכרים מה קרה כאן במשך תקופה ארוכה במחאות נגד הרפורמה המשפטית? זוכרים את המפגינים מטלטלים ניידת ומנסים להפוך אותה? זוכרים אותם מנסים להפיל פרשי משטרה מהסוסים שלהם? זוכרים כיצד ב"יום השיבוש הלאומי" נראו מאות מתוכם מסתערים לעבר כחולי המדים, שבכוחותיהם הדלים כושלים במאמציהם להחזיק את המחסומים שהציבו, בעוד הכתב מדווח בשידור חי בטלוויזיה "תראו איך השוטרים נמלטים"?

אתם זוכרים כיצד הושלכו חפצים על אוכפי החוק? זוכרים את דובר המשטרה מעדכן על עשרות שוטרים פצועים ועל נזק במיליוני שקלים שגרמו המוחים לתשתיות? אז איך המפגינים האלה, שתקפו לובשי מדים, לא זכו מעולם לפרומיל של ביקורת מהסוג שסופג נוער הגבעות, כאשר בעוד בשומרון מדובר בחבורה של נערים שאיש מאיתנו לא מכיר, בהפגנות בתל אביב המארגנים הם אורחי כבוד מוכרים באולפנים שלנו. ולא זו אף זו, בניגוד לנוער הגבעות, שלא מצאתי מי שאמר מילה טובה על מה שהם עשו, ההפגנות שמתוכן יצאו הפגיעות בשוטרים בתל אביב קיבלו תמיכה אופוזיציונית מקיר לקיר. רמטכ"לים, אלופים בצה"ל, מנהלי חברות גדולות ומי לא. ראיתם מישהו שמתבייש להזדהות איתם?

עכשיו אתם מבינים למה אני בז לקמפיין הסלקטיבי הזה שנעלב בשמם של לובשי המדים המותקפים? למה לבי יוצא אל אנשי הימין שנוטלים חלק במסע הגינוי הזה ובתמימותם לא מבינים שהם מנוצלים על ידי אנשים שלא האלימות של הנער מהמאחז מטרידה אותם, אלא הנוכחות של יהודים ביהודה ושומרון מפריעה להם?

טוב, תגידו, הכל נכון, ועדיין מי שמדבר בשפה מכוערת אל מפקד גדוד ששומר עלינו ונותן את הנשמה שלו למעננו, ראוי לגינוי. ואתם צודקים. במיליון אחוז צודקים. אלא מה? שאני תוהה איפה מאופסנת הרגישות הזו לקציני צה"ל, כשאנשי תקשורת - לא נערים עם גוזמבות - עולבים בהם ללא הפסקה בעיתון "הארץ" או בכל מקום אחר. ואתם יודעים מה עוד יותר מדהים? שהבאתי כאן בעבר שורה של דוגמאות שלימדו שגם בצמרת צה"ל למדו היכן מרוחה הפרוסה, מתי חשוב לגנות ומתי מותר להתעלם. כשאנשי ימין מתחו בעבר ביקורת על תפקודו של מח"ט בנימין אל"מ אליאב אלבז, הרמטכ"ל הרצי הלוי יצא נגד "השיח המסית", ה"פסול" וה"לא ערכי". כשראש מועצת שומרון תקף את דובר צה"ל, הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי קבע שמדובר ב"קמפיין מכוער". בכל פעם שפעילי ימין בשומרון מתחו ביקורת על אלוף פיקוד המרכז הקודם, יהודה פוקס, הרמטכ"ל ודובר צה"ל הקפידו לגנות.

ומה קרה כשהביקורת באה מהצד השני? דום שתיקה. כשפעילי שמאל הגיעו פיזית אל הקיבוץ של האלוף פוקס, אותו אלוף פוקס, ותקפו את המדיניות שלו בכל מה שקשור למעצר פלסטינים, הרמטכ"ל ודובר צה"ל נרדמו והתעוררו להגיב רק אחרי שכתב "ישראל היום" שאל אותם בפליאה לפשר שתיקתם. כשמח"ט שומרון לשעבר אל"מ רועי צוויג הותקף במאמר המערכת של "הארץ", והותקף על ידי זהבה גלאון שקראה להדיח אותו והשוותה את הרטוריקה שלו לזו של חיזבאללה, והותקף על ידי מזכ"ל שלום עכשיו לשעבר שכתב עליו שהוא "נער גבעות חסר אחריות" - הרמטכ"ל ודובר צה"ל לא הוציאו הגה.

גם כשמח"ט חברון לשעבר ישי רוזיליו הואשם ב"הארץ" כמי שדם של פעילי שמאל מרוח על ידיו, וכמי שקיבל בישיבה התיכונית חינוך גזעני - הרמטכ"ל ודובר צה"ל לא שמו לב. כשב"הארץ" ציירו קריקטורה שתיארה את האתגרים שאיתם צריך להתמודד הרצי הלוי, ושמו בשורה אחת, לצד אבו מאזן והאיראנים, גם את הרב הראשי לצה"ל הרב אייל קרים - הרמטכ"ל ודובר צה"ל לא חשבו שראוי לבזבז על זה תגובה. לא הם ולא אלף עיתונאים שנפגעו לפני שבועיים כשנערים ארוכי פאות דיברו לא יפה אל סא"ל ג'. מה אני רוצה להגיד? שכבודם של קציני צה"ל לא מעניין את הפרשנים שלנו. מעניין אותם להילחם בהתיישבות. וההיתקלות של כמה נערי גבעות עם חיילי צה"ל, היא רק הזדמנות טובה עבורם, שחבל להם לא לנצל.

זוכרים את הפריצה לבסיס שדה תימן? ובכן, זה היה אירוע מחפיר ועברייני שדרש חקירה פלילית ונקיטת צעדים נגד כל מי שהיה מעורב בו, מדלת העם ועד לנבחרי הציבור. איך אני יודע שהאירוע הזה היה חמור מאד? כי אני זוכר איזה תדרוכים יצאו מצה"ל רגע אחריו, כשעיתונאים החלו לתאר לנו כיצד המפגינים גרמו לכל הצבא להפסיק לתפקד, כיצד הרמטכ"ל נאלץ להפסיק דיונים קריטיים על תקיפה בלבנון, וכיצד שני גדודים שבדיוק התכוונו להכריע את חמאס הוסטו לטובת משימת ההגנה על בסיס בית ליד.

ולמה ברגעים ההם ידעתי שמישהו משחק לי בראש? כי במשך חודשים ארוכים עבדו כאן "אחים לנשק" ודומיהם על פירוק צה"ל. בשיא פעילותם, הם הכריזו שיש להם רשימה של עשרת אלפים אנשי מילואים שלא יתייצבו לשירות. ואני שואל ברצינות, נראה לכם סביר שהביקורת שהמפגינים משדה תימן ספגו מצמרת צה"ל ומהתקשורת על הנזק שהם גורמים לביטחון ישראל, הייתה גדולה פי אלף מהביקורת שספגו בזמן אמת מאות טייסים, נווטים, מפעילי מל"טים, אנשי מערך הבקרה ואלפי מילואימניקים מיחידות אחרות שהודיעו במחאה נגד הרפורמה שלא יגיעו למילואים?

רוצים עוד דוגמה של איפה ואיפה זועקת לשמיים ביחס לפגיעה בלובשי מדים? זוכרים את המחאות של הדרוזים בצפון, לפני כשנתיים, סביב הקמת טורבינות באזור מגוריהם? "עשרות רבות של דרוזים הגיעו לנקודת המשטרה במסעדה שבגולן וניסו להשתלט עליה", נמסר אז מהמשטרה לעיתונאים, "הם יידו אבנים, ניקבו גלגלים של ניידות משטרה ואף ירו ירי חי. חלק מהשוטרים נפצעו מאבנים שהושלכו לעברם".

כן, קראתם היטב. ירי חי! ניקוב צמיגים של ניידות! יידוי אבנים על שוטרים! ניסיון להשתלט על תחנת משטרה! זה נראה לכם אירוע קל יותר ממה שעברו חיילי המילואים לפני שבועיים? אז איך, לעזאזל, אף אחד לא טרח אז לעשות פסטיבל תקשורתי כזה נגד המתפרעים האלימים? איך זה שבכל הראיונות ברדיו המתפרעים הוצגו כקורבנות? איך ראש המועצה שלהם הרגיש בנוח לעלות לשידור ולתקוף את גורמי האכיפה ואת חוקי התכנון והבניה? איך ראש הממשלה וראש השב"כ מיהרו לפגוש את השייח' מואפק טאריף כדי להרגיע את הרוחות, במקום להתייחס אל האלפים הרבים שהיו מעורבים באירועים האלימים כמו שהתייחסו עכשיו אל כמה צעירים מנוער הגבעות?

זה לא היה מקרה יחיד של פגיעה אלימה של דרוזים בלובשי מדים ובעובדי מדינה. היה גם אותו אירוע של לינץ' המוני שבו מאות צעירים זרקו אבנים וסלעים לעברם של שוטרים ופקחים של הסיירת הירוקה, עובדי מדינה האמונים על שמירת החוק, כשהם הופכים את רכבם, מעלים אותו באש, ונועצים עליו את דגל העדה הדרוזית. עם יד על הלב, כמה מכם זוכרים שאירוע כזה התרחש בכלל?

שנים קודם לכן, על רקע הצבת אנטנה סלולארית, דרוזים בפקיעין ביצעו פוגרום קשה בבתי תושבים יהודים, והמשיכו באלימות חמורה כלפי כוחות המשטרה. הם השליכו רימוני רסס, הם ניפצו שמשות של ניידות, הם יידו אבנים על שוטרים, הם שברו חלונות של אמבולנסים, ובשיא האירוע חטפו שוטרת, החזיקו אותה כמה שעות כבת ערובה, והסכימו לשחרר אותה רק לאחר מו"מ, ובתנאי שהמשטרה תשחרר את חבריהם העצורים. אשכרה. זה בדיוק מה שקרה. נו, ומישהו זוכר להם את זה לרעה? מישהו מתח עליהם אחוז מהביקורת שמוטחת כעת בכמה נערי גבעות על רקע האלימות כלפי לובשי מדים? במקום זה עסקו כולם בפגיעה ב"מרקם היחסים העדין שבין הדרוזים לבין המדינה".

משטרת ישראל, שזמן קצר קודם לכן אנשי פקיעין תקפו בחמת זעם את הניידות שלה וחטפו לה שוטרת, התייצבה אז למשחק כדורגל חגיגי מול המקומיים כדי לסמן את פתיחתו של דף חדש ביחסים. עשו טובה, תעצמו עיניים, ותגידו לי אם אתם מסוגלים לדמיין אירוע אלימות של נערי גבעות שמסתיים בסולחה שבמרכזה משחק כדורגל בין נערי הגבעות לבין נבחרת הגדוד שספג מהם קללות ואבנים, בלי שהתקשורת שוחטת שחיטה כשרה כל מי שנוטל חלק באירוע הזה.

רגע, עוד משהו: אתם מכירים את הטענה הקבועה לפיה משטרת ישראל מגלה אוזלת יד נגד מתנחלים אלימים? אז לא תאמינו, אבל בפקיעין לא הוגש אז ולו כתב אישום אחד, לא נגד זורקי רימוני הרסס, לא נגד מציתי אנטנה סלולארית, לא נגד שורפי בתי היהודים, לא נגד מנפצי שמשות ניידות המשטרה והאמבולנסים, ואפילו לא נגד מי שחטפו שוטרת. מאות אנשים נטלו חלק בפרעות האלה, וכלום. שום דבר.

שלוש שנים אחרי זה, באירוע אחר, חוקרי יאחב"ל הגיעו לבית במג'דל שאמס ומצאו עצמם מכותרים, כשהמון מקומי הופך להם את הניידת, ומפקדיהם מוצאים את עצמם מנהלים שיחות עם נכבדי היישוב כדי להוציא אותם בחיים. נו, ואתם זוכרים שמישהו הזדעזע עמוקות מהפגיעה בלובשי מדים? בסמלי השלטון? באנשי האכיפה? במי שמקדישים את חייהם לטובת שלומנו וביטחוננו? פוליטיקאים לא כינו אז את התוקפים מיליציות, כותרות המהדורה לא התייחסו אליהם כאל פוגרומיסטים, יו"ר פורום המפקדים למען בטחון ישראל לא כינה אותם טרוריסטים, ועיתונאים לא התפלמסו בשאלה למה אנחנו לא קוראים "מחבל" למי שזורק אבן על לובש מדים.

וזו תופעה מדהימה. כי כשיש אלימות של נוער הגבעות, מי אשם? כמובן, נוער הגבעות. וזה הגיוני. אבל כשיש אלימות של הדרוזים, מי אשם? המדינה, הממשלה, האפליה, חוקי התכנון והבניה, רק לא המתפרעים עצמם. וכשהמפגינים נגד הרפורמה המשפטית נוקטו אלימות נגד שוטרים, מי היה אשם? כמובן, שמחה רוטמן ויריב לוין שלא הקשיבו למוחים, ובנימין נתניהו שלא השכיל להבין שמהלכי חקיקה חשובים לא מקדמים בלי הסכמה רחבה. אתם מבינים למה הכל בלוף ולמה מומלץ מאד לא לשתף פעולה עם הקמפיין השקרי הזה?

ועוד מילה: הבהרתי כבר בתחילת הטור, שהוא נכתב מתוך הנחה שכל מה שנטען כלפי אותם נערים, אמת לאמיתה. אבל אחרי שאמרנו את זה, חשוב להתייחס גם למה שקרה במציאות. האירוע התחיל בהתקפת יח"צ גדולה של דובר צה"ל בסיוע ארטילרי של עיתונות שלא שאלה כלום ולא הקשתה כלום. סיפור שמוציא רע מתנחלים - דובר צה"ל הנוכחי יודע את זה, כמו שקודמיו ידעו את זה - מקבל בתקשורת רוח גבית אוטומטית.

כך או כך, במוצאי השבת, יממה אחרי האירועים, יצאו החוצה סרטונים שצילמו נערי הגבעות בשטח. יודגש, לא מדובר באבנים שאולי נזרקו במקום אחר, וגם לא בפגיעה במתקן הצה"לי למחרת, אני מדבר על האירוע המרכזי שהצית הכול. בסרטונים הללו מתנהג מפקד הגדוד באופן שונה מהאופן שבו היינו מצפים ממפקד גדוד להתנהג. אולי היו לו נסיבות מקלות, אולי נמאס לו ממשחקי החתול ועכבר עם הנערים הללו, אולי היה עייף משירות מילואים ארוך ומתיש, ואם משהו מכל זה נכון - ליבי איתו. ואחרי שאמרנו את זה, ראינו בסרטונים הללו מג"ד שפועל בחוסר שיקול דעת, שמכוון נשק ממטרים ספורים אל צעיר שצילם אותו, שמבטיח לנערים "אני אטפל בכם... הכל אישי", ושמודיע לאיש המשטרה בטלפון "או שאתה בא לפה או שאני הורג אותם".

האם זה מצדיק הרמת יד או דיבור לא מכבד כלפיו? לחלוטין לא. אבל עיתונות רצינית, ראוי היה לה להיות מסוגלת להציג מעט מורכבות. כי על בסיס הסרטונים הללו מותר להעריך בזהירות שאלמלא ההתנהגות הזו של המג"ד - לו רק היה מודיע לצעירים שיש להם דקה לרדת מהגבעה, בלי להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות, בלי לכוון נשק, בלי להשכיב אותם על הרצפה באיומי נשק באופן חסר פרופורציות למתרחש בשטח, כשהם לא מאיימים עליו, לא מרימים עליו יד, ואפילו לא מתנגדים למעצרם - יכול להיות שהכול היה יכול להסתיים אחרת לגמרי. זה, כאמור, לא מצדיק שום דבר ממה שקרה בהמשך, ועדיין מותר לצפות למעט יכולת עיתונאית לתאר מצב מורכב.

התחושה הזו התגברה בהמשך, כשלאוויר העולם יצא סרטון שאמור היה לחזק את הגרסה הצה"לית לאירוע הזה, וגם הוא לא הראה כלום מעבר לכמה נערים המדברים בחוסר נימוס אל המג"ד. התחושה הזו התעצמה עוד יותר כשלפני כמה ימים חשף אבישי גרינצייג ב-i24NEWS ש"בהתייעצות רגישה שהתקיימה... בין המשטרה לבין הפרקליטות בתיק החקירה נגד צעירים מ'נוער הגבעות' שעל פי הנטען תקפו וחנקו את המג"ד בליל שבת באיזור בנימין, הפרקליטות חיוותה דעתה שעל בסיס חומרי החקירה, העדויות והסרטון אין ראיות לתקיפה".

גרינצייג הוסיף עוד ש"קיים פער בין התחושה הסובייקטיבית הכנה של המג"ד לבין הראיות שנאספו שלא מבססות את החשדות", ש"במשטרה ובפרקליטות הגיעו למסקנה שנכון לכרגע הראיות מצביעות על כך שמדובר בהתנהלות מכוערת ומגונה של אותם צעירים, אך לא מעבר לכך" וש"מה שעלה בבירור זה שיש פער גדול במיוחד בין תדרוכי דו"צ לבין המציאות העובדתית... בחינה אובייקטיבית של הראיות עד כה לא מראה שהתרחש אירוע של חניקה ואגרופים".

במילים אחרות, אין שום ראיה שמאמתת את הסיפור שסיפר המג"ד על כך שהותקף פיזית על ידי יהודים ש"חנקו את אחד החיילים, תקפו אותו באגרופים ואיימו שלא נצא משם בחיים".

התחלנו באורי אליצור, נסיים באורי אליצור ובטקסט המדויק שבו הסביר לפני שנים מדוע הוא נמנע מהשתתפות בחגיגת הגינויים. "הסיבה העיקרית שבגללה אני לא מגנה את האנשים האלה", כתב, "היא כי אין לי שום קשר אליהם. תארו לכם שחבר הכנסת מאיר שיטרית מתראיין באולפן - סיפור שלא היה ולא נברא ולא ייתכן, ואפילו משל איננו - והמראיין אומר לו: חבר הכנסת שיטרית, אנחנו יודעים שרוב רובם המכריע של המרוקאים הם אנשים ישרים ושומרי חוק, אבל למה אתם המרוקאים המתונים לא מגנים את משפחות הפשע אברג'יל ואבוטבול?

זה לא יכול לקרות. נכון? ברור שעצם הצגת השאלה הזו היא חוצפה ואפשר לומר גם גזענות. כי כשדורשים ממך לגנות מישהו, מעל לפני השטח נותנים לך כאילו אפשרות לבדל את עצמך ממי שאתה מגנה אבל מתחת לפני השטח יוצרים חיבור ביניכם, והחיבור שזורם מתחת לפני השטח משפיע על המאזין הרבה יותר מהבידול שמעל.

"את המשחק הזה, לצערי, רבים מאוד מחבריי המתנחלים לא מבינים והם שוב ושוב נופלים בפח. במתק שפתיים וברוחב יד מעניקים להם זמן מסך ואפשרות גינוי, וכל המרבה להחמיר בגינוי הרי זה משובח ויוזמן לעוד אולפן, והם מאמינים שבכך הם מבהירים לציבור כמה הם לא שותפים ולא שייכים למעשים האלה. אבל הם לא יודעים שלמעשה, בתת-המודע של המאזין והצופה, ככל שהם מגנים יותר את מעללי תג-מחיר כך הם נעשים מחוברים יותר ושייכים יותר ואחראים יותר למעללים האלה ולעושיהם".