לטוס מעל טהרן באור יום ולהבין שכתבת את ההיסטוריה

היו לא מעט נקודות לחץ מקצועיות בקרון השליטה של מפעילי כלי הטיס המאוישים מרחוק (כטמ"ם) בטייסת "האיל הנוגח" של חיל האוויר. נקודות כאלה שגרמו להם להזיע, למרות שהקרון ממוזג. אחת האתגרים שחזרו על עצמם הייתה המשימה לטוס מעל שמי טהראן, כ-1,500 ק"מ מישראל, עם מספר חימושים מוגבל. במצב כזה, כל שיגור דורש שיקול דעת כפול ומכופל, מחשש שבעוד רגע יציף המודיעין מטרה איכותית וחיונית אף יותר, שמחייבת השמדה מיידית. מטרה שעלולה לפגוע בעורף הישראלי ולגרום להרוגים, פצועים והרס נרחב. והיכולת לחמש מחדש את הכטמ"ם? רחוקה מאוד.

סא"ל ע' (39), נשוי למהנדסת חשמל, אב לשני ילדים, ומפעיל כטמ"ם, התחיל את דרכו בצה"ל כמש"ק מעצר בבקו"ם, שתפקידו היה להביא שוקו ולחמנייה לעצורים. בהמשך שובץ כפקיד בלשכת מפקד חיל האוויר, אך חלומו האמיתי היה להפוך לטייס או לוחם בסיירת מטכ"ל. ברגע האחרון, רגע לפני שרשרת החיול, התגלתה בעיה רפואית שמנעה ממנו להשתתף בקורס הטיס היוקרתי -וההמשך, כמו שאומרים, היסטוריה.

במבצע "עם כלביא" הוביל סא"ל ע' את טייסת "האיל הנוגח" לפעולה נגד איראן. "האמנתי מהרגע הראשון שנצליח", הוא מספר. "למה? כי יש לנו אנשים טובים ורתומים, עם תעשיות ביטחוניות שמבינות את גודל האתגר".

בערב היציאה למבצע, הוא הציג מצגת בחדר הדיונים בטייסת בפני המפעילים. אחת הכותרות הבולטות במצגת הייתה: "לא עוצרים".

כדי להמחיש את רוח הלחימה, תיאר סא"ל ע' תרחיש אופייני: "אתה לוחם כטמ"ם שמגיע לבסיס לביצוע משימה, ובדרך - צבע אדום. אתה עוצר את הרכב או לא? הגעת לבסיס, נכנסת לקרון ההפעלה - שוב צבע אדום. אתה יוצא למרחב מוגן או ממשיך? אגב, למען הסר ספק, אין קשר ישיר בין לוחם כטמ"ם ללוחם צנחנים, אבל המנטליות? זה בדיוק זה. היה לי צוות שבזמן אזעקות צבע אדום - מבצע משימה באיראן? הם לא עוצרים. הם ממשיכים".

לכאורה, ניתן לחשוב כי הפלת כטמ"ם ישראלי בשמי איראן היא תרחיש הקצה, אך סא"ל ע' טוען אחרת: "פגיעה מאש אויב זה החלק הקל. מה שאנחנו קוראים לו 'נפילה'. הייתה לי צביטה בלב כשראיתי את הסרטון שבו הופל הכטמ"ם שלנו. אבל אתה יודע מה צבט לי את הלב עוד יותר? לא הכטמ"ם שנפל, אלא המשגר שהוא לא תקף. התקשורת התמקדה בהפלת הכטמ"ם אבל עוד מעט אלביט תייצר עוד אחד. אני חושב על הנזק שייגרם מטיל שייפול בישראל כי לא פגענו במשגר שלו על הקרקע. הנזק הזה יהיה חמור בהרבה מרקטה שנורתה מעזה או מלבנון. זו מלחמה מסוג אחר לחלוטין".

סא"ל ע' העמיק והסביר כי הלחימה מעל שמי איראן דרשה התמודדות מנטלית שונה לחלוטין לעומת זירות אחרות כמו רצועת עזה או לבנון: "במהלך הלחימה קיבלנו לוחמים חדשים מבית הספר, ואני שם דגש עצום על החוסן המנטלי והלכידות. זה לא רק עניין של אם הרגנו בלתי מעורב או לא. לכל לוחם כזה יש משפחה בעורף. אנחנו אחרי 640 ימי לחימה, ויש מילואימניקים שלא מקודמים בעבודה, ומשפחות שמתקשות. זה דורש עמידות נפשית אדירה. ומה עם הרגע שבו מפקד נמצא באמצע תקיפה, ופתאום הוא רואה על הצג מטח טילים לעבר ישראל? אולי זה לעבר הבית שלו? איפה הראש שלו באותו רגע? והוא בכל זאת מבצע את המשימה. לא עוצר. לי היה ברור מההתחלה שנלך על זה. לא היה לי ספק שנצא להתקפה. אני הקצה של המטוטלת. זו המשימה של החיים שלי - הסרת איום קיומי על מדינת ישראל. לא הייתה לנו שום פריבילגיה אחרת".

אחת ההחלטות הקשות ביותר שעמדו בפני צוותי מפעילי הכטמ"ם שפעלו באיראן, בעיקר במהלך משימות "ציד משגרי טילי קרקע-קרקע", שהוגדרו כמשימות עליונות למניעת תקיפות על העורף, היא הדילמה המתמשכת: האם לשגר עכשיו או להמתין? אולי תתגלה מטרה ערכית יותר בעוד רגע? המחשבה המטרידה שחוזרת על עצמה בכל מבצע היא האפשרות שמיד לאחר שיגור החימוש, יגיע מודיעין על מטרה קריטית ומורכבת אף יותר, ואז הם יישארו בלי יכולת פעולה.

סא"ל ע' סיפר בראיון: "לנו זה ברור - בכל מערך שאנחנו פוגעים בו, זה פחות טיל שייפול על באר שבע, בת ים, חולון או תל אביב. לכן, אני אומר לך - פחות כואב לי על כטמ"ם שנופל, ויותר על משגר או טיל שלא תקפתי".

לדבריו, הצוותים למדו במהירות לזהות את "המשקל הסגולי של כל תקיפה", גם כשהצורך לחזור לבסיס לא נובע ממחסור במטרות אלא ממגבלת דלק. "ברקע יש מפקד משימה שמבין שצריך לחזור, כי יש מגבלת דלק. בסוף, אני מקבל מדיניות מחיל האוויר, שיורדת ממפקד חיל האוויר ומטה. אני רק נותן דגשים".

לדבריו, חיל האוויר הצליח מהר מאוד לפרוץ את המעטפת המבצעית ההיסטורית של צה"ל - הישג שלא נעלם מעיניהם של צבאות מערביים, כולל בארצות הברית. כל זאת, חרף העובדה שמדובר בטווח עצום מישראל ובמרחב עצום שבו עלולות להסתתר סוללות טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ומערכות הגנה אוויריות מן הצפופות בעולם.

"אני מודה, הופתעתי לטובה מהיכולת שלנו לשבש את השיגורים שלהם", אמר סא"ל ע'. "ראינו שכאשר אנחנו שם, כשהם שומעים את הזמזום של הכטמ"ם, הם לא משגרים. ואז אתה מבין את התרומה המעשית של עצם הנוכחות שלנו שם".

הוא סיכם: "המשימות הללו ממחישות לכולם את גודל האחריות שמוטלת עלינו כלפי העורף הישראלי. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להחמיא, דרכך, למפקד חיל האוויר. הוא אמר לי בפשטות: 'זו המשימה - להוריד את הטק"ק. עכשיו תגיד לי איך אתה עושה את זה, ואני סומך עליך'. הוא ממש נתן לי את הסמכות לממש את האחריות שלי בלחימה. אין תחושה מטורפת יותר מזו".

בנוגע לאופן שבו מתורגמת המשימה לפעולה בשטח, אמר סא"ל ע': "לבניין בטהראן יש אותו מראה כמו הבניין בביירות או בעזה. הריבוע מלמעלה הוא אותו ריבוע. אבל יש משהו בבטן, תחושת רגש שלא ניתן להתעלם ממנה. אתה חוצה קו, לראשונה, לתוך מדינת אויב, ומוצא את עצמך מעל טהראן. זה אירוע מנטלי. אתה שם, מצליח להפוך טווח של כ-1,500 ק"מ למשהו שמרגיש כמו מעגל ראשון, והכול למען מטרה אחת: הסרת איום קיומי על מדינת ישראל".

סא"ל ע' הדגיש גם את הרוח המבצעית הרחבה: "תוך כדי המבצע באיראן, תקפנו גם בעזה. אין משימה שאני לא עושה. אני גם ערוך לתרחיש שבו מטוס מאויש ייפגע, ואני אצטרך לנטוש הכול ולסייע במשימת חילוץ של טייס נוטש. חשוב לי להבהיר - לא עצרנו לרגע. המשכנו בביצוע המשימות שלנו, בכל מחיר. גם כשנשקפה סכנה למטוסים והיו איומים. וגם כשנשקפה סכנה לבתים שלנו. והיו גם כאלה".

הוא תיאר את האתגרים הרגשיים והמקצועיים: "אלה אירועים מאוד מורכבים. כשאתה משגר טיל לעבר טיל קרקע, והוא מפספס, לפעמים בגלל סיבות טכניות, אתה חייב מיד לשגר שוב, ולפגוע. ואחר כך להמשיך הלאה. אין זמן לשקוע בזה. רמת המורכבות כאן גבוהה לאין שיעור מכל משימה שעשינו בעבר. זה לא דומה למחבל שרץ בסמטאות לבנון. כשאתה רואה שיגור ממצלמת הכטמ"ם שלך זה לא כמו בעזה, שם אתה אומר לעצמך: 'טוב, כיפת ברזל תטפל בזה'. פה, מול איראן, אמיר, אני אומר לך - בא לך למות. אתה רוצה להיות מהיר יותר, עם מודיעין טוב יותר, אתה רק מתפלל שלא תופתע. ואם הצלחת לפגוע בטיל אחד, אבל שניים כבר שוגרו לעבר ישראל, זו התמודדות קשה מאוד".

במצגת שהציג לצוותים בחדר הדיונים נכתב: "כתבתם את דפי ההיסטוריה". כשנשאל לפשר הדברים, השיב בצניעות: "עצם זה שהצלחנו להביא כטמ"ם לשם זה היסטורי. זו טייסת ותיקה מאוד, שלחמה בעבר עם מטוסים מאוישים. ואני, פריק של מורשת קרב, רואה חשיבות עצומה לחיבור בין העבר לעתיד. במהלך המבצע באיראן, כתבה לי אלמנתו של אריה בן אור ז"ל, שהיה מפקד טייסת 147 במלחמת ששת הימים: 'אני לא יכולה שלא לחשוב עליך בימים האלה ועל כל הטייסת, ועל הזכות להיות חלק. אנא מסור לכולם את גאוותי'. זה ריגש אותי מאוד. עכשיו הכול התחבר - הצלחנו להביא לשם את כל היכולות שלנו".

היו עוד רגעים מרגשים במיוחד במהלך המבצע, וסא"ל ע' נזכר באחד מהם דווקא בשיא הפעולה: "לשלוט בכטמ"ם שמרחף מעל טהראן, ובאור יום, זה עשה לי משהו. אתה יודע שהם שומעים למטה את הזמזום. ואז, מעל זה, אתה מקבל מידע מתקשורת גלויה באיראן - מישהו בטהראן צילם את הכטמ"ם שלנו מהקרקע. באור יום. זו עוצמה".

אבל מעל כל רגעי ההתרגשות, מתנשאת מול עיניו תמונה אחת חזקה ומובהקת: הפצצה מושלמת של אחד הטילים המסוכנים ביותר שברשות איראן - חורמשהר-4 (המוכר גם בשם "חיידר"). זהו טיל קרקע-קרקע עצום, בעל טווח של למעלה מ-1,500 ק"מ, שמסוגל לשאת ראש קרב במשקל של 1,500 ק"ג - פי שלושה מהטילים ששוגרו לעבר ישראל - ועם יכולת נשיאה של ראש קרב גרעיני.

"זה הטיל הכי גדול שלהם. פשוט תקענו לו את הצורה", הוא מתאר. "ואז אתה רואה את כל האיראנים בורחים מהאתר, ואין יותר אתר. ובאותו יום, הבת שלי, בת חמש, אמרה לי: 'היום לא היה צבע אדום'".

בתוך קרון ההפעלה התרחש רגע נוסף שלא יישכח: "מילואימניק מהצוות, טייס קרב לשעבר, נולד עשרה ימים אחרי תחילת מלחמת ששת הימים. מאז שסיים קורס טיס, הוא השתתף בכל מערכות צה"ל. הוא שנים רבות במערך הכטמ"מ, ממש מיום הקמתו. בשבוע שעבר, במהלך תחקיר, הוא אמר לי: 'זה היה השיא של הקריירה המקצועית והמבצעית שלי בכל החיים'".

סא"ל ע' שיתף גם ברגע אישי נוסף: "אחד המובילים הוותיקים בטייסת, בערך בגילי, שלח לי ווטסאפ אחרי גיחה. הוא כתב: 'תשמע, לא תקפתי אפילו פעם אחת וזו הייתה הגיחה הכי מאתגרת שהייתה לי אי פעם'. זה מדגיש את המורכבות של כל גיחה. חלק מהיתרונות שלנו במערך הכטמ"מ הוא שניתן לקחת איתנו יותר סיכון, והצליחו לשלב אותנו בתכנונים כאלה, שאפשרו לזהות מראש אם קיימים איומים אוויריים, ולהקטין את הסיכון ככל האפשר. זה מה שאני יכול להגיד".

ולפני הכול - עוד לפני ההמראות, המשימות והביצועים יוצאי הדופן - עומד המתח הפיקודי: מפקד טייסת שצריך להחליט מי יוצא למשימות, מי פחות, ואיזו משימה מקבל כל אחד.

"זה אירוע פיקודי-מנהיגותי", אומר סא"ל ע'. "ומה אתה חושב? לשלוח את הכי ותיק? את הכי מנוסה? עמדתי מול כולם ואמרתי: 'לא יהיה פה אחד שלא ייקח חלק'. אמרתי לעצמי - אם יהיה כאן לוחם או לוחמת בטייסת, בין אם היא סיימה קורס לפני שלושה חודשים, ובין אם היא נולדה שבוע אחרי מלחמת ששת הימים, והם לא ייקחו בזה חלק, אני לא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים במראה". ובסוף? "לא היה פה אחד מכל לוחמי הטייסת שלא השתתף. כולם. 100% לקחו חלק".

ההוקרה שלו לא נעצרת בלוחמים: "היה פה גם אקס-פקטור אמיתי - צוותי הקרקע. הם פעלו מסביב לשעון, תחת איום טילים ורקטות, ברמות דיוק שאפשרו הפעלת כטמ"מים מעל איראן. בלעדיהם אי אפשר היה לעשות את זה".

סא"ל ע' לא בורח מהשאלה הקשה על הפער בין ההישגים המבצעיים עתירי הטכנולוגיה באיראן לבין השבר הגדול של 7 באוקטובר: "כן, ה-7 באוקטובר היה כישלון. אבל מה שקרה מאז - בעזה, בלבנון, בסוריה, ביהודה ושומרון, ובאיראן - מאוד עוזר לאנשים בחיל האוויר לעשות תיקון. לעשות שינוי. נכשלנו. התאוששנו. יצאנו למלחמה".

אבל מעבר לשדה הקרב, הוא מדבר גם על שינוי חברתי: "זה גם עשה משהו למדינה, תחושת הביחד. כשאתה שם את האגו בצד, כשכל גורמי הביטחון עובדים יחד, כשהכול ברור - המטרה, התכלית, השיטה - זה מצליח. וזה נותן תחושת שליחות אמיתית לאנשים. נשאר טעם מר של כישלון, אבל אתה כל הזמן מנסה להשתנות. לעשות אחרת. להביא אמירה אחרת - לאזרח, לחייל, ללוחם, ולעצמך".

ומה לגבי העתיד?

"כמפקד, אני תמיד צריך להסתכל קדימה. יש משהו אולי יותר גבוה מהאיום האיראני. אני עוד לא יודע מה הוא. אבל אני זוכר משפט חכם שמפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי, אמר פעם: 'מי שנשען על העבר שלו - צפוי לו עבר מזהיר'. משפט גאוני. אני חייב לכוון לדבר הבא. וזה מה שאני משדר לאנשים שלי, ולבניין הכוח".