אפשר לנצח את חמאס, אפילו ניצחון מוחלט - עד אחרון המחבלים האוחזים בנשק, עד מיטוט סופי של שלטונו, עד שהנותרים בחיים, אם יישארו כאלה, יתחננו לפירוז והגליה למדינה שלישית.
הבעיה היא המחיר: תחילת הספירה לאחור לעבר סופה של מדינת ישראל.
איך ניצחון טוטאלי, מוחלט ומלא על אויב מר כל כך הוא לא המשך הגאולה אלא תחילת הסוף? ובכן, זה כבר שייך לקונסטלציה הייחודית של מדינה כמו-מערבית שמנסה לשרוד בתוך מזרח תיכון עוין, כזה שמקצין מיום ליום.
במילים אחרות, כדי לנצח צריכה ישראל להפעיל כוח (מילה מכובסת להרג המוני) ששום בעלת ברית שלנו בעולם, מאלה שנותרו לנו, לא תוכל להבין.
כבר מהיום הראשון היה ברור: מלחמה עם עזה, למדינה עם צבא מודרני, לא צריכה להימשך שנתיים. היא צריכה להיות מוכרעת בתוך שעתיים (כולל הזמן הנדרש לחימוש המטוסים).
נניח לרגע שהחברה הישראלית המזועזעת של אחרי 7 באוקטובר הייתה מוכנה נפשית למלחמה שכזאת, נניח אפילו שהיא מוכנה לה כבר עתה, לאחר עשרות אלפי הרוגים הפלסטיני. עדיין - גם אם מדובר בסחורה שאפשר למכור לציבור הישראלי, הרי שאי אפשר לייצא אותה: לא לאירופה, לא לארה"ב - אפילו לא ל"טיפוס" שמכהן כנשיאה.
מה יעשו היהודים
תאמרו שבן גוריון תבע כבר לפני עשרות שנים את האמרה לפיה "לא משנה מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים"? אולי, רק שאפילו בן גוריון הבין שמדינת ישראל והמעשה הציוני כולו יקומו או ייפלו על היותנו חלק ממשפחת העמים - וביתר שאת, החלק של המשפחה ששוכן ברבע הכדור הצפוני-מערבי (שהרי אלמלא כן לא היה מאשר את שובם של פליטי מלחמת השחרור לתחומי ישראל).
תאמרו שגם כך העולם כבר כולו נגדנו - ואולי תצדקו חלקית: החרם האקדמי, המסחרי, התרבותי והתיירותי המתרחב הוא בהחלט מדאיג. ועדיין: לאחר 7 באוקטובר עלו מנהגי העולם החופשי לרגל אל ישראל, רק כדי להקנות משנה תוקף ל"דונט" המפורסם של ביידן. וכשישראל תוקפת את איראן, לו הייתה המלחמה נמשכת, לא היה טראמפ מתקשה לגבש קואליציה מאירופה עד אוסטרליה, נגד תכנית הגרעין של איראן.
כלומר, ידידינו בעולם מבינים בהחלט מדוע על חיל האוויר לטוס 2,000 קילומטר כדי להסיר מעל ישראל איום קיומי. הם לא מבינים למה צריך לקטול עזתיים ביחס של 1:50 כדי לנקום את 7 באוקטובר, אפילו אם מדובר בתגובה לפשע ברברי מחריד.
למה זה חשוב? מפני שישראל תלויה לחלוטין בלגיטימציה בינלאומית. על שלושה דברים עמדה יכולת ההישרדות של המפעל הציוני: על עליונותו של הלוחם בצה"ל על פני מקבילו הערבי, על עליונותה של הטכנולוגיה הישראלית על פני זו של אויבותיה ועל התמיכה הבינלאומית במפעל הציוני.
עליונות יהודית
השלושה כמובן שלובים זה בזה, אבל ננסה לפרק אותם לגורמים. עליונות החייל לא נבעה ממנה גנטי שונה מזה של אויבו, אלא ממבנה תודעתי.
עם רקע של תודעת שואה ועם יכולת פיקודית גם של חיילים פשוטים בשדה הקרב (שמסוגלים לנהל אותו גם כשהמפקד נפגע), שני אלמנטים שהחינוך הצה"לי מחזק מאוד בקרב לוחמיו, הוא היה טוב יותר ממי שניצבו מולו. כלומר טוב יותר בלי קשר למהירות שבה הוא משתטח על הרצפה לפני שהוא משיב אש, יוצא ממחסה תוך כדי גלגול או מיישר קו להסתערות.
חלק מזה נשען לא רק על הכשרה צבאית אלא על מערכת חינוך שהצליחה להיות מגויסת ומצוינת בעת ובעונה אחת. היא הכשירה לא רק לוחמים בשדה הקרב, שזיכרון המסע לפולין חקוק בהם, אלא גם לוחמים בשדות הטכנולוגיה.
נאמר בזהירות שחלק גדול מהיתרון הזה נשחק משני טעמים עיקריים: ברמה המוסרית, בגלל דור לוחמים שבשוליו כבר ניכרות השפעות השליטה הנמשכת על עם אחר, כולל אמונה בהיותו אדם עליון רק על שום יהדותו. כן - אותו "כיבוש" מפורסם מצמיח לנו יתרונות מדומים על האויב, אבל מסכן את היתרון היחסי האמיתי שלנו.
גם היתרון הטכנולוגי שלנו הולך ונשחק. חלק מזה בגללנו: נסיגה מתמשכת בטיב החינוך בבתי הספר. לפעמים בגלל מערכת חינוך גרועה עד בינונית, לפעמים בגלל שחיקה בדרייב היהודי-גלותי שעודד מצוינות והצטיינות.
על חלק מהנסיגה הזאת פיצו, בשתי נקודות התורפה, העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שהם וילדיהם הזרימו דם חדש לחינוך הטכנולוגי. אלא שמתחילת הגל הזה חלפו כבר 35 שנים: השפעותיו המבורכות הולכות ודועכות.
משפחה שכזאת
הרגל השלישית היא היותנו חלק ממשפחת העמים. גם כאן נרשמת היחלשות מטרידה: רדידותו האינטלקטואלית של המגזר האקדמי, בעיקר במדינות אירופה, שנוקט עמדה פרו-פלסטינית כחלק ממירוק המצפון שלו על חטאי הקולוניאליזם.
גם יחסי האהבה-שנאה בין אירופה לארה"ב מתורגמים באירופה, התלויה בארה"ב לקיומה לא פחות מישראל, לשנאת היהודים והישראלים שאחראים למצב.
הוסיפו לכך הסברה לקויה מאוד (עד לא קיימת) של ישראל, מפגשים לא נעימים עם חלק מהישראלים שמטיילים בעולם - וכמובן: מראות הילדים המתים מעזה שהחליפו את תמונות ילדי משפחת ביבס בראש מהדורות חדשות החוץ.
כל אלה, בתוספת נטייה אנטישמית מושרשת שהפכה משנאת יהודים (שהיא כידוע גזענות) לשנאת ישראל ("מופת" של תקינות פוליטית) - וקיבלתם "מערב" שבחלקים גדולים ממנו כבר מפנטזים על סולחה עם העולם המוסלמי המאיים, כאשר ישראל היא בתפקיד הכבש.
ייאמר מיד: חלק גדול מהסיבות שגורמות לרגל הזאת להתנדנד אינן תלויות בנו, אבל חלק אחר דווקא כן, או אם לחזור אל האמירה ההיא של בן גוריון מתוך ניסיון לשפץ אותה: מאחר שמשנה מה יאמרו הגויים, חשוב שמה שייעשו היהודים יגרום להם לדבר בזכותנו...
אז כן, אפשר לנצח את חמאס. ניצחון מוחלט, ניצחון טוטאלי, ניצחון שעליו פנטזו פה כולם ב-8 באוקטובר, רק שכדי להשיג אותו נדרשות פעולות שמשמעותן גט כריתות ממשפחת העמים (לפחות אלה שמהווים את קבוצת ההתייחסות שלנו). האם זה מחיר שאנו יכולים לשלם? אני בטוח שיש היום די ישראלים שישיבו "כן" לשאלה הזאת.
די עם הקלישאות
רוב הישראלים עדיין עונים לה ב"לא", ביודעם שלא היו מסוגלים להישאר אפילו דקה אחת בישראל שהייתה משיגה ניצחון פירוס שכזה.
משום כך כדאי להשאיר את "הניצחון המוחלט" כמטבע לשון שכוחו יפה בנאומים לבייס.
בחדרי-חדרים צריך לחתור להפסקת הפקרתם של חיילי צה"ל לדשדוש הבלתי פוסק בעזה, להבין שהמצב הנוכחי רק מחזק את מה שנותר מחמאס (שרק השבוע הרג 5 חיילים, חידש את הירי לעבר יישובי העוטף, הקשיח עמדות במשא ומתן וניסה לחטוף חייל, שהפגין גבורה והפך לחלל. ככה לא נראה ארגון "מובס"), להפנים ש"שבעה באוקטוברים" הם חלק ממציאות חיינו במקום הזה: אנחנו לא נוכל למנוע אותם אלא רק לצמצם, במודיעין ובמוכנות (שקרסו ב-7 באוקטובר) את פגיעתם האיומה - ולחזור לעסוק בשלנו.
שלא יספרו לכם אחרת: אפשר לנצח את חמאס, אפשר להביס אותו, אפשר לפגוע בפלסטינים כך שייצר הנקמה שלנו יבוא על סיפוקו, אבל זה יהיה בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים", ניצחון במלחמת "התקומה" שלא תהיה ממנו תקומה.
קשה לשאת את העובדה שאי אפשר להכריע את המערכה, אפשר רק לנהל אותה בשילוב של יכולות צבאיות ויצירתיות מדינית. לכן צריך לומר אמת. הבעיה היא שכדי לומר את האמת לעם דרושה הנהגה אמיצה, כזאת שלא מדברת בסיסמאות חלולות על "ניצחון מוחלט" שכמוהו כהתאבדות.