"מהטובים שבטובים": נועם, משה ובנימין שנפלו ברצועת עזה הובאו למנוחות

סמ"ר נועם אהרון מסגדיאן, לוחם בגדוד נצח יהודה, בן ה-20 מירושלים, הובא היום (שלישי) למנוחות בהר הרצל. מוקדם יותר היום הובא למנוחות גם חברו לגדוד, סמל משה ניסים פרש, בן 20 מירושלים. מסגדיאן וניסים פרש נפלו באסון ברצועת עזה, לצידם נהרגו שלושה לוחמים נוספים: סמ"ר מאיר שמעון עמר, בן 20 מירושלים, מגדוד נצח יהודה; סמ"ר משה שמואל נול, בן 21 מבית שמש; ורס"ל במיל בנימין אסולין בן 28 מחיפה, לוחם בחטיבה הצפונית באוגדת עזה.

אביו עופר, ספד לו: "לא יודע איך לדבר עליך בלשון עבר, תמיד חשבתי שזה רחוק ממני. אבל בורא עולם חשב אחרת. היית המון בשבילנו, השתדלת לא להיות נטל על אף אחד,תמיד זה שרוצה לתת ולעשות בשביל האחר". עוד הוסיף: "לך בשלום ותנוח על משכבך בשלום, תודה רבה שזכינו בך, תודה על השנים היפות במחיצתך".

אילנית, אמו של נועם, ספדה בדמעות: איך אפשר לדבר עליך בלשון עבר, היית ילד של לב, עם מידות טובות, דרך ארץ, ענווה ותיקון, היית כל כך מחובר למשפחה. הקרבת את החיים שלך בשביל אחרים והלב שלי נשבר, שום מילה ושום חיבוק לא ינחמו אותנו באמת. בתוך הדמעות והשבר אני רואה אותך זוכרת אותך, מחבק אותי ואומר לי אמוש אני אוהב אותך הכי בעולם. החיוך שלך שלא נמחק ממך. כשביקרנו אותך בעזה החברים שלך אמרו שהחיוך שלך היה ממלא אותם".

סא"ל גיא, חברו של נועם מחטיבת כפיר ספד לו בשם חבריו לצוות שעדיין נלחמים ברצועה: "אני מקריא את ההספד בשם החברים שלך לנשק שלא יכלו להגיע כי הם נלחמים עכשיו בבית חאנון. כשהתגייסת לנצח יהודה ידעת בדיוק לאן אתה בא. זו היתה שליחות. הפכת לעוגן של המחלקה. הובלת חיילים, אתה המפקד בשגרה, בקו, בתרגיל, בלחימה, אין משימה שלא לקחת בה חלק. היית לב אנושי ומבצעי, תמיד פועל מתוך צניעות, אתה מהטובים שבטובים, שמת את הכלל לפני האני האישי. משפחה יקרה, תודה על הילד שגידלתם ומשנקרא לדגל היה הראשון שאמר הנני".

ראש עיריית ירושלים משה ליאון: "אחרי ערב ולילה קשים מנשוא קמנו אל בוקר של בשורות איוב נוראיות .למדתי להכיר אותך בשעות שחלפו. אדם שהיה לוקח על עצמו עוד ועוד משימות, כמו כשביקשו ממך להיות סמל המחלקה. לא היססת מתוך הבנת גודל השעה. המחשת לכל סובבים אותך מהי דוגמה אישית. מהי מסירות נפש. פעלת מכוח אהבה גדולה לארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל ומתוך ידיעה ברורה איזה מחיר כבד יכולה לגבות ממך מסירות הנפש הענקית כל כך".

מוקדם יותר היום, התקיימה הלוויתו של סמל משה ניסים פרש, בן 20 מירושלים. "תודה לבורא עולם שלפני עשרים שנה נתן לי מתנה", ספד לו אביו. "משה ניסים היה יותר מבן שלי - הוא היה חבר שלי. אני אוהב אותך ממש. בורא עולם לשמור על כל החיילים שלנו שמוסרים את חייהם כדי לשמור עלינו פה. הבן שלי היה בדרך של קדושה".

האמא לבנה אמרה בלוויה: "בדרך כלל לא נהוג אצלנו שאישה מדברת בפני קהל גברים, אבל אני רק רוצה להיפרד. היום יום ההולדת שלי. לא אוכל למדוד יותר את היום הזה. אני לא כועסת עליך, הקב"ה, יודעת שהכול לטובה ושהבן שלי היה רוצה שנעמוד בזה, ותמיד נהיה גאים במה שעשה עד עכשיו. הוא . תמיד היה ילד טוב. כרגע אני לא יודעת איך לעמוד בניסיון הזה. מקווה שיהיו לי הכוחות".

"כל התפילות שלי עכשיו שהנשמה של הבן המתוק שלנו תגיע לקב"ה, אני בטוחה ששם מחכים לו אנשים חשובים. כל התפילות שלי עכשיו לחברים שלו . נהיה חזקים בשבילך", הוסיפה האם.

בני, סמ"פ, פצוע מהתקרית, ספד למשה: "אני מדבר בשם הפלוגה שעדיין בפנים ונלחמת. לפני שנתיים וחצי, כשהתגייסת נפצע ברגל, כשחזרת נכנסת אלי ואמרת מכאן זה עד הסוף. לפני שנה בדיוק עמדנו בכותל בהשבעה. הענקתי לך את התג ואמרתי לך שזה לא משנה איך התחלנו, משנה הדרך שנעשה אחר כך".

"לפני חצי שנה נכנסנו לתמרן", המשיך. "באותו בוקר איבדנו חברים. עמדת אחרון ולא עצרת, נתת גב לכולם. המשכת לאורך כל החצי שנה האחרונה עם כל הכאבים והקשיים שעברנו במחלקה וכפלוגה. לפני שלושה ימים שלחת לי הודעה, אנחנו נכנסים שוב לאותו מקום. אני מבולבל. דיברנו ואח"כ שלחת לי הודעה, תחזק אותי".

"כתבתי לך כמה משפטים ואומר אותם כאן: משה היקר אח שלי, רגע לפני שחוזרים שוב פנימה, אני חייב לכתוב לך, כמי שעמד לידך באותו לילה, היית שם כשזה בער, כשהכל רעד. לא ברחת ולא התבלבלת. עמדת כעמוד אש בתוך הלילה. היום אנחנו חוזרים כלוחמים שמכירים את הצללים, יודעים מה מחכה לנו בכל פינה וחוזרים בכל זאת. וזה מה שמבדיל אותנו, הבחירה לחזור למרות שראינו הכול".

"משה לא אשכח אותך עומד כמו חומה. היית לי עוגן . ולחזור איתך שוב זה מרגיע אותי ונותן לי ביטחון וכוחות. אתה הסיבה שבגללה חיילים אחרים ימצאו כוח. אני גאה בך. שלך, בני".

רב המשפחה ונשיא ישיבת ההסדר בה למד פרש, אור וישועה, הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, ספד לו: "עד כמה עצום של משה הי"ד שחרף נפשו בעד עם ה' ונצח ישראל וכל חיילינו בקו ראשון, והכל בתמיכת כל משפחתו. לא נמצאו המילים שיכולות לנחם הורים שאיבדו בן יקר. אנחנו חדורי תקווה מומצאת שמסנוורת אותנו שמוכנים לנטוע תקווה, אל מול המון ברברי צמא דם"

"יש סיטואציות שמביאות אותנו להחלטות נמהרות, כנועות, חלשות, בגלל שהתקווה אומרת שצריך לתת, לוותר ולהיכנע שכן מדובר במלחמה בין שני עמים. אין זה נכון! אין זו מלחמה רגילה בין עמים, אלא מלחמה בין עם ה' להמון ברברי שבגלל טעות ביולוגית אנושית בלתי מובנת נראים בדמות בני אדם, רוצחים לא אנושיים שפלים שבשם האמונה רוצחים תינוקות, אבות ואימהות, המון ברברי שלעולם לא היה לעם, אלא רוצחים שכל חייהם מקדשים את שפיכות הדם, ואלה שמבקשים לתת לראות אותם כאנשים שווי זכויות הם חסרי אחריות", הוסיף הרב.

לפי תחקיר ראשוני, סמוך לשעה 22:00 אירע פיצוץ עז, שגרם למותם של הלוחמים. מסוקי קרב הוזעקו למרחב ובודדו את הזירה באמצעות ירי וטילים, מחשש שמחבלים ינסו להסתער על הכוח - זאת במטרה לאפשר את חילוץ ההרוגים והפצועים.

מאות ליוו את רס"ל בנימין אסולין בדרכו האחרונה בבית העלמין בחיפה.
האמא איידה התייפחה: "בני בני, אך לפני שבועיים הפצרתי בך להשתחרר, שעשית מספיק. אבל אתה אמרת אמא, אני נלחם באויב אכזר להגן על המולדת. אם למות, אז כגיבור. הנבואה התגשמה".
הספידו אותו גם האח כפיר והאחות מירית.

בני, היה לוחם בחפ"ק מח"ט. מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה שלח הספד מוקלט מבית חנון שהושמע במהלך הלוויה. הוא כינה אותו "גיבור ישראל שנפל בקרב בהגנת המולדת".
"אני מקליט את ההודעה מבית חנון, אחד מהנגעים הרעים ביותר בעזה, כפר מחבלים שכל הווייתו בנייה של תשתיות לחימה וגידול של מחבלים שחלקם הגדול פשט ליישובינו וטבח בילדינו בשבעה באוקטובר. אנו, אנשי החטיבה הצפונית, נלחמים כאן בעוז וברוח ומתוך הבנה ברורה שאם לא נשמיד כאן את האויב, נפגוש אותו בשטחנו, בישובינו". המח"ט הוסיף: "אין לי מילים שיקהו את הכאב. אני ושאר אנשי החטיבה, נמשיך ונפעל ברוחו של בן ונעשה הכול כדי להיות ראויים לו".

חברו ספד לו: "בני עזב אותנו כשהוא עושה משהו שהביא לו הרבה סיפוק וגאווה. אמרתי לו - 'שמור עלינו אבל תשמור גם עצמך'. תודה לך בני ששמרת עלינו עד הרגע האחרון". הוא ציטט מספרו של זן מאסטר ניסים אמון, שבני אך החל לקרוא: 'מוות הוא לא טאבו. הוא חלק מהחיים, ויש אפילו לומר שללא המוות, חיינו היו מאבדים מהמשמעות שלהם, כי כשלדבר אין סוף, הוא נלקח כמובן מאליו'". הוא הוסיף - "לעולם לא ניקח אותך כמובן מאליו. ותודה על הכול".

חברו החייל נפצע בתקרית. הוא הובא על כיסא גלגלים. הוא סיפר שהיה ממש ליד בנימין כשנהרג. דקות ארוכות סיפר לאימו של בנימין, איידה, ולבני המשפחה האחרים על מה שקרה, ועל הרגעים האחרונים שלו.

ליאור אוזמן, מנהל תיכון עירוני א' בעיר, תיאר אותו. "שקט, חכם, עדין אבל חזק. מי שעמד מולו גם לרגע הרגיש שהוא עומד מול אדם טוב, צנוע, ישר דרך ואכפתי, מישהו שאנו גאים לקרוא לו בוגר עירוני א'. הוא היה אדם נדיר שנפל בעת שעשה את מה שתמיד האמין בו - הגן על עמו בשקט, באחריות, ומתוך אהבה".