עמדתה האחרונה של הסנגורית הצבאית הראשית, אל"ם אופירה אלקבץ, כפי שנחשפה ב"מעריב", אינה רק שנויה במחלוקת - היא בעיני בלתי ראויה מבחינה משפטית, ציבורית ומוסרית. אין זו מחלוקת טכנית-פרוצדורלית על גבולות הסמכות של מבקר המדינה, אלא ויכוח מהותי על זכות הציבור לדעת, על אחריותיות שלטונית, ועל תפקידם של מנגנוני ביקורת במצבים של כשל מערכתי חמור.
גם אם לשון החוק היבשה והפורמלית תומכת בעמדת הסנגורית, עדיין אין הכרח לקבלה כאשר היא מובילה לתוצאה הסותרת את רוח החוק ותכליתו. החוק, ככל שהוא ברור, יש לקיימו. אך ברוב המקרים, אין החוק מתמצה רק באותיותיו, אלא דורש פרשנות הולמת לנסיבות, לערכים ולעקרונות היסוד של שיטת המשפט.
במקרה שלפנינו, כאשר מדובר במחדלים חסרי תקדים בהיקפם, שבעטיים נרצחו ונחטפו אזרחים וחיילים - דרושה ראייה רחבה, שאינה מסתפקת בקריאה דווקנית. פרשנות החוק אינה תרגיל מילולי, אלא מלאכה של איזון, שיקול דעת ותבונה מוסרית. לא מדובר כאן ביישום יבש של סעיף, אלא בהכרעה עקרונית: האם נבחר להעניק חסינות רטרואקטיבית לבעלי תפקידים רק משום שפרשו (או הופרשו) מתפקידם - או שנדרוש לצד האחריות, גם שקיפות וביקורת?
עמדתה של הסנגורית מתבססת על טענה כי מבקר המדינה אינו מוסמך לבדוק אחריות אישית של מי שכבר פרש מהצבא. אך גישה זו מובילה למסקנה אבסורדית: ככל שחמור יותר הכשל, כך ימהרו המעורבים לפרוש - וכך תימנע מהם ביקורת.
לא ניתן להשלים עם מצב שבו האחריות הציבורית מסתיימת עם סיום המינוי. מי שפעל בתפקיד ציבורי בכיר בזמן אירוע טראומטי ברמה הלאומית נושא באחריות גם לאחר פרישתו, לפחות ברמה של ביקורת ציבורית. כל קביעה אחרת תרוקן את הביקורת מתוכן ותעודד את ההפך ממה שמצופה ממנה: התבצרות, טיוח והימנעות ממסקנות.
הטענה כי מבקר המדינה צריך לעסוק בביקורת מערכתית ולא פרסונלית משקפת תפיסה חסרת שיניים. מערכת היא אוסף של אנשים, ובלעדיהם אין לה קיום. כאשר קצין בכיר התרשל, נמנע מלהתריע, או קיבל החלטה שגויה ברגע קריטי - יש מקום להצביע על כך, גם אם לא נלוות לביקורת סנקציות אישיות.
הביקורת הציבורית אינה הליך פלילי או משמעתי, אך עוצמתה נובעת דווקא מן הפומביות שלה, ומהיכולת להזיז את המערכת מבלי להפעיל כלים של ענישה. זו תכלית החוק, וזוהי אחריות המבקר.
אין לזלזל בזכות לשם טוב, אך היא אינה גוברת על האינטרס הציבורי בחשיפת מחדלים חמורים. החוק עצמו מכיר בזכותם של נבדקים להשיב לממצאים, ומאפשר הגנות פרוצדורליות משמעותיות. הטענה לפגיעה בשם טוב מתעלמת מן העובדה שמדובר בעניין ציבורי ממדרגה ראשונה - ובו יש להעדיף את חקר האמת ואת ההגנה על הציבור.
בעת הזו, כאשר הציבור מחפש תשובות, והאמון במערכות השלטון מתערער אסור להסתתר מאחורי פרשנות צרה. גם כאשר החוק ברור, לעיתים יש להרחיב את נקודת המבט, ולשאול לא רק מה מותר, אלא מה ראוי. לא די לבחון את סמכויות המבקר כאילו מדובר בדיון עיוני. יש להבין את גודל השעה ואת גודל האחריות.
מי שמונע כיום ביקורת על קצינים לשעבר בשם פרשנות נוקשה משרת בסופו של דבר את ההכחשה וההשתקה. כאשר מבקר המדינה מבקש לבדוק את אחריותם של בעלי תפקידים, גם אם פרשו, עלינו לתמוך בו ולחזק את ידיו. זהו תפקידו במלוא מובן המילה: לבקר, לדרוש, ולהביא ממצאים - לא על פי נוחות מוסדית, אלא על פי צו המצפון הציבורי.
הכותב הוא שופט מחוזי בדימוס, שימש כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים