עסקת חטופים שהיא עבודה בעיניים: לישראל אין הישגים מול חמאס

תארו לכם סיטואציה שבה פוקד את מדינת ישראל, חס וחלילה, אסון שגובה קרוב למאה נספים. עכשיו דמיינו שאותם נספים באסון (חלילה, כן?) הם הבייס של הבייס של תומכי נתניהו. עכשיו דמיינו שראש הממשלה מתעלם מהאסון שפקד קרוב למאה משפחות ומקבל את פניו של מנהיג מדינה זרה שקפץ לביקור. מטורף, נכון?

ובכן, זה בדיוק מה שעושה ברגעים אלה ממש נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. שיטפונות היכו בטקסס גבו מחיר נורא בחיי אדם (נכון לרגע זה, מדברים על 82 נספים, אבל המספר הזה צפוי לגדול) וטראמפ, במקום ללבוש ווסט של איש כוחות ההצלה או לבקר באתר האסון, עוסק במה שנראה כמו רצון לצרף את מדליית פרס נובל לשלום, לארון הגביעים שלו.

שלא אובן חלילה לא נכון: הלוואי שיצליח. הלוואי שישיב חטופים למשפחותיהם, חיילים לביתם ויצרף עוד מדינות אויב-לשעבר להסכמי אברהם. מי ייתן ונזכה לראות בכל אלה... אבל עוד קודם לכן, תסכימו שזה מטורף: במדינתו נספים אזרחים בשיטפון כאילו מדובר במדינת עולם שלישי, כחלק ממשבר אקלימי שאותו הוא מכחיש - והוא עוסק בשלו, או ליתר דיוק - בשלנו.

טראמפ אומר שיש סיכוי מצוין שייחתם הסכם מול עזה עוד השבוע. כרגיל זה אומר אחד משניים: או שהוא היחיד שיודע, או שאין לו מושג.

היחיד שיודע, כפי שהסתבר בעסקה שקדמה אפילו לכניסתו לבית הלבן ובתקיפה האמריקנית באיראן. או שהוא מקשקש קשקוש מוחלט, כמו שהיה עת דיבר על פתיחת שערי הגיהינום או על הפיכת עזה, ריקה מפלסטינים שהיגרו ממנה מרצון, למשהו שהוא בין הריביירה הצרפתית לסטריפ של וגאס.

לבי על המשפחות שגורל יקיריהן תלוי על חוט השערה, שאין להן מושג - כפי שאין לאיש מושג, איזה נשיא אמריקני נמצא לפנינו: זה שמתגלה כאיש עסקים קשוח שישיג את מטרתו תמיד, או זה שמתברר כמוקיון - מדבר בביטחון מוחלט על נושאים שבהם אין לו מושג.

זוכרים את שתי המטרות המקוריות של המלחמה, אי שם כפי שנוסחו מחדש על ידי ממשלת האחדות שהוקמה ב-11 באוקטובר 2023? גם להשמיד את חמאס וגם לשחרר את החטופים? ובכן, הגם וגם מתגלגל עתה לפתחו של נתניהו.

אני יודע שלרבים נמאס כבר לשמוע, לקרוא או לראות את המשפט הבא, אבל אי אפשר גם להשמיד את חמאס וגם לשחרר את החטופים החיים בעסקה.

חמאס מצדו מזנב בכוחות ששוהים ברצועת עזה. 20 חיילים הוא הצליח לקטול בחודש יוני וכבר אנו נאלצים לספור עוד הרוגים גם ביולי. במקביל הוא מקשיח עמדות במשא ומתן בדוחא, מציב תנאים, מעמיד דרישות לגבי עומק נסיגת צה"ל ואופי חלוקת הסיוע. אמש הוא ירה גם על קיבוץ נירים.

תאמרו שהירי לנירים סמלי? אולי, אבל במאבקי הכוח במזרח התיכון לפעמים הסמליות היא חזות הכל: ארגון הטרור ירה ופגע בשכונה חדשה שקמה במקום בתים שנהרסו במתקפת הטרור שלו לפני כמעט שנתיים. שנתיים שבהן הוא מתמודד מול הצבא החזק ביותר באזור.

הקרקע שמעליו הפכה לעיי חורבות, כל צמרתו כבר אינה בין החיים, כעשרת אלפים חמושים (הערכה, אולי יותר) משורותיו כבר נקטלו במערכה - והוא עדיין מנהל משא ומתן קשוח, מחסל כל גורם שמבקש לחתור תחתיו ברצועת עזה, מונע התקוממות כנגדו, הורג חיילים ומשגר רקטות ופצמ"רים לעבר יישובים ישראלים.

זה קשה לקריאה לעיניים ישראליות, אבל זאת האמת: ככהה לא נראה ארגון מובס. ככה לא נראה מי שחטף, מבקש על נפשו ומתחנן שנסיים את האירוע. ככה לא נראה מי שחותר לסיום המלחמה בכל מחיר. זה לא אומר שלא מנסים לשכנע אותנו שחמאס הובס.

כתבנו כבר: ה"גם וגם" (גם לשחרר את החטופים וגם להשמיד את חמאס) התגלגל לפתחו של נתניהו כך שלא ניתן לדחות יותר את ההכרעה בין השניים. מה עושים? בוחרים באפשרות שאין ברירה אלא לקבל בלחצה של ארצות הברית, אבל מותירים את האחרת כאופציה קיימת, לפחות על הנייר.

הגם וגם הזה מוליד עסקה דו שלבית שתכתיב סלקציה אכזרית. אם ייחתם הסכם, יזכו עשר משפחות לחבק את יקיריהן ולצעוד עמם צעד ראשון במסע שיקום שעלול לארוך חיים שלמים.

עשר משפחות אחרות יושלכו לתהומות ייאוש עמוקים אף מאלה שבהם הן חיות כבר יותר מ-21 חודשים. זה מחיר העמדת הפנים של נתניהו - וכל מי שיספר לכם אחרת, משקר.

נתניהו יספר אחרת, כמובן. האיש שהסביר לנו שלא ניתן להפסיק את המלחמה ולחדש אותה לאחר הפוגה ארוכה שתאפשר את השבת כל החטופים, עלול לעשות בדיוק את אותו הדבר תמורת מחציתם.

הלוואי שכמו בנושא האיראני יתברר אחרת, אבל קשה לראות את נתניהו מחזיר את צה""ל שהודיע כבר על השלמת משימתו, ללחימה, אחרי יותר מחודשיים של הפוגה, שבמהלכם מתחייבים האמריקאים להבטיח את רצינות ישראל במשא ומתן להסדר קבע.

למזלו של נתניהו יש לו שותף נאמן, גם אם לא הכי יציב, בבית הלבן. טראמפ הוא שותף טוב לא רק כדי לבצע מהלכים (ע"ע איראן) אלא גם כדי לשפץ את ספרי ההיסטוריה (עיינו אותו ערך בדיוק).

מי שמתעניין מעט בנעשה מעבר לים, זוכר בוודאי את דברי הדוברת הקודמת של הבית הלבן, באחת ההופעות הראשונות שלה מול התקשורת, מיד לאחר טקס השבעתו של טראמפ בחודש ינואר 2017.

הנשיא הנבחר טען שבתהלוכת השבעתו השתתפו יותר אנשים מזו שנערכה לאחר השבעת ברק אובמה. זה היה שקר מוחלט (וגם די מיותר, כי למי אכפת?). צילומים מן האירוע הוכיחו שבאירוע נכחו כמחצית הנוכחים בו בעת השבעת אובמה, אבל טראמפ בשלו.

כאשר עומתה הדוברת עם העדויות החותכות לכך שהנשיא משקר, היא אמרה את המשפט המדהים: "אלה העובדות, אבל לנו יש עובדות אלטרנטיביות".

בטהרן כבוושינגטון: המומחים עדיין חלוקים בנוגע למידת הנזק שנגרם לתכנית הגרעין האיראנית, לא מפני שהם בעלי עמדה, אלא מפני שאי אפשר עדיין לספק הערכה מבוססת על מודיעין חלקי. כולם מתלבטים חוץ מטראמפ שמבהיר: "השמדנו. נקסט".

את שעשו ארה"ב וישראל לגרעין האיראני, בגרסת טראמפ. אפשר לעשות גם לחמאס. הארגון ימשיך לגייס מחבלים וכספים, ישקם את תשתיתו וילקק את פצעי המלחמה הארוכה, אבל ישראל תכריז שחוסל - ותקבל לא רק את מילתו של ראש הממשלה שכך היה, אלא גם תעמוד בתקן האמריקני של טראמפ. חוסל, נקסט.

הרמטכ"ל מכריז שצה"ל סיים את משימתו בעזה. הוא לא עושה זאת באופן פומבי, אבל בחדרי-החדרים של הקבינט, הוא משמיע דברים שיש מי שדואג שיהפכו לכותרות באולפני הטלוויזיה.

כמי שהשתחרר מצה"ל אחרי שלוש שנים בדרגת סמ"ר, קטונתי מללמד מלחמה את רב אלוף זמיר, אבל לפחות ממה שזכור לחפ"ש כמוני, הביצוע לא הושלם לפני שבוצעה סריקה לאחור, אם צריך באש, כדי לוודא הריגה של האויב. מי יודע, אולי השתנו דברים השנים הארוכות מאז שפשטתי את מדי הלוחם שלי ועד היום.

כמדומני - ושוב, אני מצהיר מראש שאיני משתווה בניסיוני לרמטכ"ל, לא זה המצב בעזה, עוד לפני שנדרשים לכיבוש של יעד כזה או אחר. רמטכ"ל שמכריז שעמד ביעדים כל עוד חמאס בחיים, נושא בעל כורחו מסר בעייתי מאוד.

רק שאי אפשר להפיל את כל התיק על צה"ל בכלל ועל אייל זמיר בפרט. מלכתחילה היה מדובר במשימה בלתי אפשרית. למה? כי ב-8 באוקטובר היו למדינת ישראל שתי אפשרויות: הומנית או מלחמתית.

כלומר: שחרור של כל החטופים תמורת מתן פרס לחמאס בדמות שחרור אסירים וחקיקת 7 באוקטובר בלוח השנה הפלסטיני כיום הניצחון על ישראל.

זהו מחזה קשה לעיכול אבל גם כזה שהיה מאפשר חזרת יוותר מ-250 חטופים בתוך זמן קצר. זאת ועוד: הוא היה מאפשר לצה"ל להתכונן למהלך צבאי נרחב נגד חמאס, בטענה (או בתואנה) שהוא מתכונן לבצע "עוד 7 באוקטובר". מיותר לציין שהאפשרות הזאת כלל לא עלתה על השולחן.

אפשרות אחרת הייתה מעמידה במרכז את האתגר הצבאי ומנהלת את המלחמה כאילו החטופים כבר אינם. זה בעייתי, יש שיגידו אף אסוני מבחינה מוסרית, אבל זה היה מאפשר לצה"ל לשטוף את עזה כאילו לא מוחזקים במנהרותיה ישראלים.

חלק מהם אולי היו ניצלים, הרוב היו נספים בקרב. האם הקרב היה מסתיים בניצחון מוחלט עד החמאסניק האחרון? קשה לדעת, אבל מרחב התמרון של צה"ל היה משתפר פלאים.

כלומר, מראש הוטלה על צה"ל משימה עם שני ראשים שנושכים זה בצווארו של זה. אם להרצי הלוי עוד היה בנק משימות שאפשר לשלם מס שפתיים לשתי מטרות סותרות מבחינה צבאית, ניחא. אצל זמיר הן הגיעו לכדי התנגשות.

לכן הוא ניצב היום מול הממשלה ואומר משהו כמו: תגידו לי מה אתם רוצים ממני. את מה שאני יודע לעשות בלי לפגוע בחטופים, כבר עשיתי. עכשיו תגידו לי מה אתם רוצים: שאכבוש את עזה כאילו אין חטופים ונקים בה ממשל צבאי עם כל הכרוך בכך מבחינת סיכון ללוחמים ואחריות לרווחת התושבים, או שאעצור כדי שתוכלו לנהל משא ומתן על סיום האירוע?

למרבה הצער, רק משרי הימין הקיצוני זוכה זמיר לתשובה. וגם היא מקשקשת איזה קשקוש טיפשי על חוסר היכולת לשנע את האוכלוסייה למרחב נקי מחמאס. די מדהים עבור אנשים שטוענים בעקביות שכל אוכלוסיית עזה היא חמאס.

מה עושים שאר השרים ונתניהו בראשם? הופכים את הרמטכ"ל לפוליטיקאי, מתעסקים בסמנטיקה. מבזק חדשות חברים: אתם הממשלה. יכול להיות שרב אלוף זמיר אינו יודע להילחם, אבל אם כך אתם סבורים, החליפו אותו ושאו בתוצאות. רגע, בעצם זה לא מה שעשיתם כבר עם הרצי הלוי?

מה שמביא אותנו אל השורה התחתונה: אפשר שהדעת לא תהיה נוחה מרמטכ"ל שאומר "השלמתי את המשימה" בעוד יורים על נירים. רק שממשלה שמסרבת לקחת אחריות, הן למלחמה והן להפסקתה, היא בעיה הרבה יותר גדולה. ראש ממשלה שטס לוושינגטון להגיד "ניצחתי" ומרמז לעסקה חלקית בלבד הוא בעיה גדולה עוד יותר.

כל זה עוד לפני שהזכרנו את ארגון הטרור שמוכיח לכל שחרף ההצהרות על "הישגים", הרי שהוא חי ובועט.

ייקח לו זמן לשקם את תשתיות הטרור שלו, למלא את הכיסים בכסף ולגייס עוד עשרות אלפי מחבלים חדשים? ובכן, זמן הוא הדבר היחיד שיש ממנו שפע בעזה.