לא ניתן עוד להתעלם או להסתפק בהפרחת סיסמאות והצהרות - האלימות והפשיעה בחברה הערבית הפכו למכת מדינה של ממש. מדובר בתופעה מסוכנת שמערערת את הבטחון האישי של האזרחים ואת יציבותם החברתית והכלכלית. זכויות בסיס ואחריות של המדינה כלפי אזרחיה, ללא הבדל דת, לאום או מקום מגורים. מדינת ישראל היא מדינה חזקה ומשגשגת ויש לה את הכלים לפעול במצבים מעין אלה. בעבר הוקמו למשל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לצמצום תאונות הדרכים; הוקמה הרשות למניעת הלבנת הון; והרשות לביטחון קהילתי לחיזוק הביטחון במרחבים שונים. אז למה המדינה נעדרת מהשטח כשמדובר באלימות ובפשיעה בחברה הערבית?
מה שמתחולל בחברה הערבית אינו עניין פנימי בלבד. זהו נקודת מבחן לטיב מערכת היחסים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים. או שיוצעו פתרונות אמיתיים ומערכתיים, או שתחושת התסכול, ההזנחה והייאוש תלך ותגבר, ותחושת האזרחות תיחלש ותתפורר. במצב כזה האחריות מוטלת בראש ובראשונה על כתפיה של המדינה, אשר נושאת באחריות לחיי ובטחונם האישי של אזרחיה.
מצד אחר, ההתעלמות וחוסר ההצלחה בטיפול בתופעה זו מהווה סכנה אמיתית לכלל החברה הישראלית בכלל. האלימות והפשיעה לא יעצרו בשערי החברה הערבית, והן עלולות להתפשט ולחדור גם ליישובים יהודיים. הזנחת הבעיה תוביל להחמרה ולהתפשטות נוספת, שתסכן את הביטחון והיציבות של כלל תושבי המדינה.
בפועל, עד היום המדינה הסתפקה במינויים זמניים של מתאמים ו"פרויקטורים" שנעלמו עם חילופי שרים וממשלות. ללא אסטרטגיה ומדיניות ארוכת טווח, תוכנית עם סמכויות ותקציבים ייעודים, לא נצליח להתמודד עם אתגר זה. כך לא בונים ביטחון. כך לא מחזקים את השייכות של האזרחים.
לעומת זאת, ניתן להצביע על דוגמה שבה המדינה פעלה בנחישות ויעילות: מאבק הפשיעה בעיר נתניה כמשל, כאשר הפשיעה הגיעה לשיאים מסוכנים, הוקצו משאבים גדולים, גויסו כוחות, גובשו תכניות ממוקדות ופורסמו מדיניות ברורה. מאבק זה הוביל לשינוי ממשי בשטח ולירידה משמעותית בפשיעה. זה מוכיח כי ברצון ובהשקעה אמיתית, ניתן להביא לשינוי משמעותי.
לכן, אני מציע להקים רשות לאומית למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית. רשות ממלכתית, עצמאית, שתהיה מעוגנת בחוק, תפעל בשיתוף פעולה הדוק עם המשטרה, אך לא תהיה תלויה בגחמות פוליטיות ולא תוחלף עם כל חילופי שלטון.
מטרות הרשות ופעילותה:
1. קביעת יעדים לאומיים ברורים ומדידים לצמצום האלימות והפשיעה.
2. תיקון סדרי העדיפויות של רשויות המדינה והמשטרה כך שיבטיחו טיפול שיטתי, מקצועי ושוויוני בפשיעה בחברה הערבית.
3. תיאום מתמשך בין כל משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות והגופים האזרחיים.
4. פיתוח ויישום של תוכניות מניעה חינוכיות, חברתיות וקהילתיות שיטפלו בשורש הבעיה ולא רק בתסמינים.
5. חיזוק תחושת הביטחון האישי של האזרחים ביישוביהם.
6. פרסום דוחות שנתיים שקופים וגלויים לציבור שימדדו את ההתקדמות והאתגרים.
כדי שרשות זו תהיה אפקטיבית ורצינית, עליה לכלול אנשי מקצוע ומומחים מן החברה הערבית ומחוצה לה, על בסיס מקצועי בלבד. חוקרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, קובעי מדיניות ודמויות ציבוריות שיחזקו את הקשר עם הציבור.
רשות זו לא יכולה להיות גוף ביורוקרטי קר או זרוע ממשלתית חסרת שיניים. עליה להיות גוף חי, פעיל, אפקטיבי. הגנה על חיי האזרחים איננה חסד או מתנה, אלא חובה חוקית ומוסרית לכלל החברה בישראל. ביטחון, צדק וסדר אינם מתקיימים במציאות של כפילות סטנדרטים.
הגיע הזמן שמדינת ישראל תתייחס אל הפשיעה בחברה הערבית כפי שהתייחסה לתופעות לאומיות אחרות, ותפעל בנחישות ובהשקעה בהתאם לחומרת האיום.
הכותב הוא עורך דין המתמחה במשפט אזרחי ובדין הבינלאומי