סחיטה באיומים: מדינה שמסכימה לשלם "כל מחיר" על החטופים - מאבדת את עצמה

מ־7 באוקטובר אנחנו נתונים תחת קמפיין תעמולה אגרסיבי שמנסה לשכנע כי ניצחון על חמאס הוא לא העניין החשוב ביותר, אלא החזרת החטופים "בכל מחיר". איך קרה שמול איראן היינו מוכנים לספוג כל כך הרבה אזרחים הרוגים, ומול חמאס שכנענו את עצמנו שכל תוצאה שלא תצליח להחזיר בחיים את כל החטופים תהיה כישלון חרוץ?. ברור שצריכה להיות עסקה, אבל רק כזאת שמיטיבה עם האינטרסים שלנו, כי מדינה שמלמדת את האויבים שלה שכדי להכריע אותה הם רק צריכים לחטוף לה אזרחים, זו מדינה בפשיטת רגל.

סדר העדיפויות שהיה ברור בתחילת המלחמה, רגע אחרי שנחילים של עזתים פלשו לשטחנו וטבחו בנו, כשבמסגרתו סומן מיגור ארגון הטרור החמאסי כמשימת העל שלנו, הולך ונמוג. ראש הממשלה, ראשי מערכת הביטחון ונבחרי הציבור יודעים שבכל פעם שהם פותחים את פיהם עליהם להישבע אמונים להחזרת החטופים.

כן, מסבירים לנו, אבל אנחנו יכולים להתחייב להפסיק את המלחמה, ויום אחרי שנקבל את החטופים להמשיך אותה, או בנוסח הנפוץ: "תמיד יהיה זמן להשמיד את חמאס". ובכן, ביום שבו חמאס יהיה מוכן להחזיר לנו את החטופים בלי ערבויות הדוקות לכך שלא נחזור להילחם בו, נדבר. נכון לעכשיו אנחנו לא שם.

מציאות שבה אנשים שלנו מוחזקים בידי האויב מכריחה אותנו תמיד לקבל החלטות מורכבות. כך היה עם נוסעי המטוס שנחטפו לאנטבה, כך היה עם שמונת הנח"לאים שנשבו בלבנון, כך היה עם נחשון וקסמן, כך היה עם גלעד שליט וכך עם החטופים הנוכחיים שלנו ברצועת עזה. למה מדובר בהחלטות מורכבות? כי מצד אחד כולנו מחויבים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי להחזיר את אחינו, עצמנו ובשרנו, הביתה. מצד שני, יש מחירים שאותם אף ממשלה לא תשלם. אז נכון שהמחירים הללו משתנים מממשלה לממשלה, מאירוע לאירוע ומתקופה לתקופה, אבל ברור לגמרי שלכל ממשלה חייבים להיות קווים אדומים ושהדרישה לשלם "כל מחיר" טובה להפגנות אבל רעה למדינה.

ב"מבצע יונתן", למשל, יצחק רבין היה מוכן לסכן את חייהם של עשרות לוחמים ומאות חטופים, כדי לא להיכנע לדרישות הצנועות של המחבלים שביקשו את שחרור 40 מחבריהם בלבד. שנתיים קודם לכן, ב"אסון מעלות", נהרגו 21 תלמידי בית ספר בפריצה למבנה שבו הוחזקו, רק משום שההנהגה של אז החליטה שלתת למחבלים את מבוקשם, שחרור של 20 מחבריהם, זה רעיון רע מאד. אלא שאלה היו ימים אחרים.

מאז ה- 7 באוקטובר אנחנו נתונים תחת קמפיין אגרסיבי, שכלי התקשורת מובילים בכוח, קמפיין שהצליח לשבש את שיקול דעתם של חלק נכבד מקברניטינו. סדר העדיפויות שהיה ברור בתחילת המלחמה, רגע אחרי שנחילים של עזתים פלשו לשטחנו וטבחו בנו, כשבמסגרתו סומן מיגור ארגון הטרור החמאסי כמשימת העל שלנו, הולך ונמוג. ראש הממשלה, ראשי מערכת הבטחון ונבחרי הציבור יודעים שבכל פעם שהם פותחים את פיהם עליהם להישבע אמונים להחזרת החטופים, יהא המחיר אשר יהא, לפני שהם מזכירים את הצורך להשמיד את חמאס. אלוף פיקוד הדרום, יניב עשור, שלא הקפיד על הסדר הנכון, ובכניסתו לתפקיד העז להקדים לעניין החטופים את הצורך להכות את "מי שחרת על דגלו את חיסולנו, וביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" - חטף מייד בראש.

ומשום שהעדר המורכבות היא עניין בלתי נסבל בחיים בכלל, ובניהול מדינה בפרט, ומכיוון שעסקה נוספת עומדת על השולחן ממש כעת, ערב פגישת טראמפ-נתניהו, אני מציע לנתח את הדברים עם מידה של מורכבות.

לפני עשרה ימים הסתיים סבב הלחימה הקצר והאפקטיבי שלנו מול איראן. בטרם היציאה למבצע הזה, הציג צה"ל למקבלי ההחלטות את התרחיש שלו באשר למספר הישראלים שצפויים להיהרג בתגובה האיראנית. התרחיש שהוצג לקבינט דיבר על 400 הרוגים. למרות המספר המפחיד הזה, הן בצה"ל והם בדרג המדיני חשבו שזה מחיר ששווה לשלם, שגם בנתונים כאלה כדאי לצאת למערכה, ושאם נצליח להשיג בה את יעדינו נוכל לסמן אותה כניצחון חשוב. ומכיוון שמקובל להסתכל באופן שונה על חיילים הרוגים לעומת אזרחים הרוגים, נדגיש שאותם 400 ישראלים שהיו אמורים למצוא את מותם תחת ההריסות, היו כולם אזרחים.

למרות התחזית הנוראית הזו, ההחלטה לתקוף באיראן זכתה לגיבוי רחב מכל המחנה הציוני בכנסת. יאיר לפיד בירך עליה, בני גנץ בירך עליה, וגם יאיר גולן בירך עליה. בסופו של יום, לשמחתנו הרבה, המספרים היו נמוכים בהרבה - נהרגו לנו "רק" 29 אזרחים - ועדיין, מדובר במספר שהוא גבוה ממספרם של כל החטופים החיים שיש לנו היום ברצועת עזה, ובאנשים שלא לבשו מדים והתנדבו לשרת ביחידה מובחרת, אלא באזרחים שישבו בסלון הבית, צפו בטלוויזיה, בישלו ארוחת ערב או יצאו לעבודתם בבתי הזיקוק בחיפה, כשלפתע נפל עליהם טיל איראני והרג אותם.

אז איך זה קרה? איך הנהגת המדינה, הצבאית והמדינית, הייתה מוכנה לסכן את חייהם של כל כך הרבה אנשים? ואיך אנחנו, כמעט כולנו, תמכנו בהחלטה הזו שלה? ובכן, התשובה פשוטה. ההנהגה שלנו שקלה את מה שהנהגה אחראית אמורה לשקול. היא שקלה את הפרט מול הכלל. היא הבינה שאם מדינת ישראל יכולה להינצל מאיום גדול במחיר כבד שישלמו פרטים בה, אז זה הדבר הנחוץ לעשות.

החלטה מהסוג הזה קיבלו המוני ישראלים שעזבו בית ואשה וילדים ועבודה ויצאו אחרי ה-7 באוקטובר למלחמה. הם ידעו שהם משלמים מחירים כבדים, הם הבינו שחלק מהם ישלמו את מחיר חייהם, אבל הניחו את עניינם הפרטי לטובת ענייננו הכללי. וזה בדיוק הקו שצריך להנחות אותנו בכל מה שקשור לסוגיית החטופים. אנחנו צריכים לחבק את משפחותיהם, אנחנו צריכים להתפלל איתן, אנחנו צריכים לעשות כל מה שהגיוני לעשות כדי להחזיר את יקיריהם אלינו, אבל כל זה צריך להיעשות בעסקה שמיטיבה עם האינטרסים שלנו כמדינה, ובידיעה שבמקום שבו האינטרס של הכלל והאינטרס של הפרט מתנגשים, האינטרס של הכלל יכריע. אז איך זה שמול איראן היינו מוכנים לספוג כל כך הרבה אזרחים הרוגים, ומול חמאס שכנענו את עצמנו שכל תוצאה שלא תצליח להחזיר ארצה בחיים את כל החטופים תהיה כשלון חרוץ, ולא סתם כשלון חרוץ, אלא כזה שמחייב מראש לא ליטול שום סיכונים?

יש לזה שתי תשובות עיקריות: האחת, הפרסונליזציה של השיח. כשהחלטנו על המבצע באיראן, לא ידענו מה שמם של מי שצפויים, לפי ההערכות, להיהרג. לא הזדהינו איתם רגשית, לא ריחמנו עליהם, לא ידענו שהשכן החביב שלנו, זה שיוצא עם הכלב בכל בוקר באותה שעה ומברך אותנו בחיוך לשלום, הוא אחד מהם. ברצועת עזה, כידוע, הסיפור אחר. אנחנו מכירים את החטופים, אנחנו מלווים את סיפוריהם, אנחנו מראיינים את בני משפחותיהם, אנחנו מכירים את שמות הוריהם מהתפילות בבית הכנסת, וההכרות הזו עושה את שלה.

אבל זו רק תשובה אחת. התשובה השנייה היא המטרידה. כי אם הקמפיין הזה היה עוסק רק ברצון שלא נשכח אותם, ושנדאג לוודא שהם נשארים במחשבה שלנו, זה היה קמפיין חשוב. אבל כבר למעלה משנה וחצי עובדת עלינו מכונת תעמולה אגרסיבית ויקרה שמנסה לשכנע אותנו שהניצחון על חמאס הוא לא העניין החשוב ביותר. שהחטופים חשובים ממנו, ושכדי להחזיר אותם יש לשלם עבורם כל מחיר. ועל שתי המילים האחרונות - "כל מחיר" - צריך לדבר. כי מדינה שאין לה גבולות, ואין לה קווים אדומים, ואין מחיר שגבוה מדי עבורה, היא מדינה בפשיטת רגל.

אני פותח פה סוגריים חשובים. אין היררכיה ברצון של כולנו בהשבת החטופים הביתה. אני עצמי מתפלל עליהם, ובני משפחתי, חבריי ומכריי עבדו קשה כדי לחפש כל בדל מידע אודותיהם במסגרת שירות המילואים שלהם. הוויכוח היחיד שלי ושל רבים אחרים עם הקמפיין הזה ועם כלי התקשורת שפמפמים אותו באגרסיביות, נסוב סביב השאלה מי צריך לשלם את מחיר שחרורם, אנחנו או האויב, ובהינתן שניאלץ גם אנחנו לשלם - כמה התשלום הזה יסכן אותנו.

לקראת סוף מבצע "עופרת יצוקה" עמדתי עם הילדים שלי מול הקריה בתל אביב והפגנתי נגד הכוונה לסיים את המלחמה ברצועה כשגלעד שליט עדיין שם. התנגדתי בכל מאודי לעסקה המופקרת שאותה אישר מאוחר יותר ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל חשבתי שאנחנו צריכים לעשות לעזתים את המוות - על כל המשתמע מכך - עד שיבינו שכל רגע שבו הם מחזיקים בשליט הוא מבחינתם רגע של גהינום.

זוכרים את מאבקה של משפחת גולדין להשבתו של בנה, סגן הדר, לקבר ישראל? משפחת גולדין הציבה בפני החברה הישראלית אתגר שעד אליה היא לא התמודדה איתו. דרישה חד משמעית לא להיכנע לטרור, אלא להפעיל עליו מנופי כוח. ובואו נגיד את האמת, כפי שעכשיו כל הצועקים "בכל מחיר" מתכוונים רק למחירים שאנחנו משלמים, וכפי שהם לא הצטרפו להפגנות של אנשי ארגון "צו 9" כשאלה ניסו למנוע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, ולא התייצבו לצידם כשהנשיא ביידן הטיל עליהם סנקציות, ולא דרשו לאיים על חמאס שכל יום שהחטופים אצלו הוא יאבד לתמיד 10 דונם אדמה שיילקחו לטובת זריעת חיטה מטעם ענף גידולי השדה של קיבוץ בארי - כך היה גם אצל הגולדינים. כשאלה דרשו לפני שנים לפגוע ברצועת עזה ולגבות את התשלום על החזקת הדר ואורון שאול מחמאס ומהפלסטינים, כל מי שצועקים היום "בכל מחיר" לא היו איתם.

בימים האחרונים הצטרף לקמפיין טיעון חדש שאותו אנחנו שומעים ממי שמבקשים שנסיים כבר את המלחמה. "תראו כמה חיילים אנחנו מאבדים ברצועה", הם מזכירים, "רק בשבועות האחרונים נהרגו לנו 20 חיילים". ובכן, למי שאוחזים בטיעון הזה צריך להזכיר שלא מופרך לקבוע שרבים מהחיילים שנהרגו שילמו את מחיר הנסיגות שעליהן התחייבנו בעסקה הקודמת, ואת מחיר הזהירות הרבה שאנחנו נוקטים ביודענו שיש בשטח חטופים.

את רצועת עזה בלי חטופים יכולנו לגלח ביתר קלות. כשאנחנו יודעים שאנחנו עלולים לפגוע באחים שלנו, הכל הופך מסובך יותר. האם המסקנה של זה היא שאנחנו צריכים לפעול בעזה כאילו לא מוחזקים בה אנשינו? ממש לא. אבל את האמת צריך לדעת ואת האמת צריך להזכיר. להצבתה של סוגיית החטופים בראש ההיררכיה יש מחיר כבד, ובהחלט יכול להיות שכדי לשמור על חייהם של 20 חטופים, הבאנו למותם של מספר גבוה יותר של חיילים.

ומי שמספר לנו שלא תהיה בעיה לצאת מהרצועה היום ולחזור אלי בעוד חודשיים או בעוד שנה, צריך גם להגיד ביושר: "כן, אני יודע ולוקח בחשבון שבכיבוש המחודש של מקומות שחיילינו שפכו את דמם כדי לכבוש אותם בסיבוב הקודם, חיילים נוספים ישפכו דם נוסף בכיבוש הבא".

חשוב מכך, העובדה שאת איראן ואת חיזבאללה הכנענו בקלות רבה יותר מאשר את חמאס, בגלל הקושי לפעול בשטח שיש בו חטופים, מלמדת את כל האויבים שלנו שיעור קל ופשוט: תחטפו לנו אנשים ותראו ישועות. תחטפו בצפון, תחטפו ביו"ש, תחטפו בחו"ל, העיקר שתחטפו. אם אתם רוצים להכריע אותנו, זו הדרך. ובכלל, הטענה שלפיה מספר האזרחים שעלולים להיהרג, חס וחלילה, הוא אינדיקציה לשאלה אם המערכה מוצלחת או לא, איננו אלא קמפיין שמטרתו להחליש את הרוח ולהוריד את המוטיבציה להילחם.
במלחמת העצמאות נפלו לנו למעלה מ- 6,000 איש, יותר מאחוז מהאוכלוסייה היהודית של הימים ההם, 2,373 מהם היו אזרחים. האם מישהו חושב שמלחמת העצמאות הייתה כשלון? האם מישהו מתחרט עליה, בדיעבד?

כאמור, לא צריך להיות בצלאל סמוטריץ' או אורית סטרוק כדי להבין שלמדינת ישראל יש קווים אדומים. קחו את הוועדה שהקים בזמנו שר הבטחון אהוד ברק לקביעת עקרונות לניהול מו"מ לפדיון שבויים. הוועדה הזו - שלא הייתה מורכבת מאנשי מפלגת "הציונות הדתית", אלא מנשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, מהאלוף עמוס ירון ומהפרופ' אסא כשר, המליצה על תשלום מחיר קטן מאוד על כל חטוף.

קחו גם את הצעת החוק שהגיש יאיר לפיד ב- 2015, הצעה שביקשה לקבוע שבעסקאות הבאות "לא ישוחרר יותר ממחבל אחד... תמורת החזרת חטוף אחד", וש"לא ישוחררו מחבלים חיים בתמורה לגופת חטוף". אני כבר לא מדבר על זה שהממשלה הזו, בעסקאות שכבר אישרה וביצעה, הלכה הרבה יותר רחוק מוועדת שמגר ומיאיר לפיד. אני מדבר על זה שהן שמגר והן לפיד הבינו שיש קווים אדומים. שיש מחיר שגם אם אנחנו כואבים מאד את כאבם של מי שכלואים בתנאים נוראיים, מדינה חפצת חיים לא יכולה לשלם.

וגם את זאת אין לשכוח: המחיר שאנחנו נדרשים לשלם היום הוא מחיר שלא חלמנו מעולם לשלם. לא רק שחרור מחבלים אלא הסגת כוחותינו לאחור, הפסקת המלחמה, והשארת ארגון חמאס כמי ששולט בפועל באופן מעשי ברצועת עזה.

כל בר דעת מבין שכאשר המדינה מצהירה קבל עם עולם שהיא מוכנה לשלם כל מחיר, היא מזמינה את כל גובי הפרוטקשן להגיע. בנובמבר 2023, אחרי אישור העסקה הראשונה, כשחמאס עדיין לא העז לבקש יותר משחרור מספר מוגבל של מחבלים לצד כמה ימי הפוגה, כתבתי כאן את הדברים הבאים: "לא מן הנמנע שיגיע הרגע שבו יצטרך ראש הממשלה לעמוד מול הציבור הישראלי ולהודיע שהוא מסרב להיסחט. לא רק מפני שלהיסחט זה רע. מפני שהדרישה הבאה יכולה להיות 'קחו עוד שלושה צעירים שנחטפו מהמסיבה, ותמורתם תעצרו את הלחימה ותיסוגו לקו הגבול'. ומה נעשה אז?". אני מודה שבימים ההם, לפני שנה וחצי, גם אני לא חלמתי שהחשש יגשים את עצמו עד כדי כך.

כבר לפני זמן רב הורה הקבינט לצה"ל לשנות את כל התפיסה שנהגה תחת הרמטכ"ל הקודם בכל מה שקשור לחלוקת הסיוע ההומניטארי לאוכלוסייה. ההיגיון היה פשוט. כל עוד חמאס מחלק את האוכל, הוא גם סוחר בו ומחזיק מעמד כלכלית באמצעותו, וגם מעביר לאוכלוסייה שלו מסר ברור לפיו עם כל הכבוד לפעולה של צה"ל, הוא עדיין השליט בשטח. אם ניקח ממנו את זה, קבע הקבינט, נוכל ביתר קלות לשבור את מוטת השליטה שלו על אזרחי הרצועה.

משום מה, זה לא קרה. זה התחיל יפה, הוקמו מרכזי חלוקה בודדים שבהם חברה זרה חילקה את האוכל, ושם זה נעצר. וכשצה"ל מתדרך כתבים ומספר להם שהוא מסביר לדרג המדיני שמבצע "מרכבות גדעון" הולך וממצה את עצמו, הוא מתעלם במתכוון מכמה נקודות קריטיות. ראשית, צה"ל כבש את רוב הרצועה במובן הצבאי, אבל התעלם כמעט לגמרי ממה שהטיל עליו הקבינט במובן האזרחי. שנית, בשטח שצה"ל לא כבש, שולט חמאס. אז זה נהדר אם תפסנו 60 אחוז מהשטח, אבל צריך לשאול את עצמנו מה עשינו בכך אם הותרנו את חמאס ב- 40 אחוז הנותרים.

מעבר לכך, אפשר לספר לעצמנו עד מחר שהכרענו את חמאס, אבל אם ארגון הטרור מצליח לשלם לאנשיו משכורות, ולא משנה מה גובהן, אז הוא השולט שם, לא אנחנו. וכן, לפני שהביקורת הזו מופנית אל הביצוע של צה"ל, היא מופנית קודם כל אל ראש הממשלה ואל שר הבטחון שאחראים לדרוש ממנו לבצע את מה שהטיל עליו הדרג המדיני. וכשהם לא עושים את זה, האחריות שלהם.

על רקע הדיבורים המתחדשים אודות עסקה קרובה, לצד הרחש הבלתי פוסק על כך שהגיע הזמן להפסיק את המלחמה, צריך להזכיר כמה דברים שהיו מושכלות יסוד והקמפיין התקשורתי הצליח להשכיח: אי אפשר להשאיר את חמאס בשלטון, אי אפשר לסגת מהפרימטר המפריד בין הרצועה לבין יישובינו, אי אפשר לצאת מציר פילדלפי ולהותיר את מסלול ההברחות פנוי, אי אפשר לסיים את המערכה ללא פירוז הרצועה מנשק ומתשתיות טרור, ואי אפשר להכניס סיוע הומניטארי שיעבור ישירות לחמאס ויסייע לו לשלוט בחייהם של תושבי הרצועה כפי שהיה ב- 6 באוקטובר. המחשבה שנצא מהרצועה ונאפשר לארגון הטרור להתחיל את חייו מהתחלה, כשברקע המוני חיילים שמסרו את נפשם כדי שזה לא יקרה, בלתי נסבלת.

ועוד משהו: עם תחילת מבצע "מרכבות גדעון", התחייב שר הבטחון ישראל כץ ש"בניגוד לעבר, צה"ל יישאר בכל שטח שיוכרע כדי למנוע את חזרת הטרור". ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חזר על ההתחייבות הזו בפני חברי הקבינט. האם נתניהו יהיה מוכן עכשיו, בלחצו של הנשיא האמריקאי טראמפ, לחזור בו מההחלטה הביטחונית הקריטית הזו?

אינספור פעמים שמענו בכלי התקשורת פרשנים שמסבירים שאת אותה הפסקת אש שעשינו בלבנון אפשר לעשות גם בעזה. אם שם הפסקנו את המלחמה ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לתקוף לפי הצורך, נוכל לעשות אותו הדבר גם ברצועת עזה, הם קובעים. נדמה לי שמדובר בניתוח פשטני שמתעלם מהמציאות בשורה של היבטים:

• רצועת עזה איננה לבנון. בלבנון, חוץ מארגון הטרור שנלחם בנו, יש מדינה, ולמדינה הזו יש אינטרסים משלה שפעמים רבות סותרים את אלה של ארגון הטרור. הנה, זה עתה סיימנו את סבב הלחימה שלנו עם איראן, כשברקע ממשלת לבנון מזהירה את חיזבאללה שלא יעז להתערב ולתקוף את ישראל. ברצועת עזה, בניגוד ללבנון, אין מדינה אחרת לבד מחמאס. רצועת עזה היא חמאס, ומה האינטרסים של חמאס, ומה השאיפות שלו, את זה למדנו על בשרנו ב-7 באוקטובר.
• מהסיבות שבסעיף הקודם, ומסיבות נוספות אחרות, מטרות המלחמה בלבנון ובעזה היו שונות. בעזה רצינו להשמיד את חמאס, בלבנון לא תכננו להשמיד את חיזבאללה.
• בצפון, הרחקנו את חיזבאללה מהגבול ונשארנו לשבת בתוך לבנון במספר נקודות, כשאנחנו פועלים מעבר לקו על בסיס שוטף. האם ראיתם איזושהי הצעה להפסקת אש ברצועת עזה שדיברה על מתן אפשרות לצה"ל להמשיך לפעול ברצועה ביום שאחרי?
• כן, מסבירים לנו, אבל אנחנו יכולים להתחייב להפסיק את המלחמה, ויום אחרי שנקבל את החטופים להמשיך אותה, או בנוסח הנפוץ: "תמיד יהיה זמן להשמיד את חמאס". ובכן, ביום שבו חמאס יהיה מוכן להחזיר לנו את החטופים בלי ערבויות הדוקות לכך שלא נחזור להילחם בו, נדבר. נכון לעכשיו אנחנו לא שם.
• ברצועת עזה הגבול נמצא מאות מטרים מגדרות הקיבוצים שלנו. זהו. זה כלום. האם כל התומכים ביציאה מרצועת עזה ובהפסקת המלחמה מוכנים לסגת מהפרמטר שישראל יושבת בו היום ושמאפשר הפרדה והרחקה של חמאס מנחל עוז ומכפר עזה? כי לפחות עד עכשיו זה מה שדרש חמאס. ומי שלא מוכן לתת לו את זה, ונדמה לי שגם תומכי הפסקת האש מהאופוזיציה לא מוכנים לתת לו את זה, שלא ימכור לנו סיפורים על הממשלה שמונעת עסקה. חמאס - שוב, נכון לעכשיו - דורש את צה"ל מחוץ לרצועה ואת עצמו שוב במרחק של כמה מאות מטרים מהיישובים שלנו. מי שמוכן להסכים לזה, בעיניי לפחות, מטורף. ובין זה ובין המצב בגבול לבנון אין שום דמיון.
• לכן, כדאי לחזור אל הבסיס. ב-7 באוקטובר נשבענו למחוק את חמאס. חלק מהחברה הישראלית נחלש במעלה הדרך ולא מוכן לעשות היום את מה שהיה נראה לו צודק וראוי לעשות רגע אחרי הטבח. תחת זאת, מפוזרות לחלל האוויר הבטחות מאותו ז'אנר ששלט כאן ערב הפלישה החמאסית לשטחנו. אם תרצו, ניתן לכנות אותן "דוקטרינת 'בפעם הבאה יהיה אחרת'".