635 ימים של בריחה: עבור נתניהו, האסון צריך להתנצל בפניו - לא להפך

הטור הזה נכתב כשראש ממשלת ה-7 באוקטובר אמור לבקר באנדרטה הדוממת ל-7 באוקטובר. ניר עוז, הקיבוץ שהפך לסמל ההפקרה, המחדל, האטימות, היהירות והקונספציה. לקח לבנימין נתניהו 635 ימים לאזור אומץ ולהגיע לשם. 14,240 שעות. מעל 900 אלף דקות.

לאחרונה הוא מרבה להסתובב במעוזי התמיכה המסורתיים שלו. הוא כבר השיק את קמפיין הבחירות, על כנפי הניצחון באיראן. הבעיה היא שלניצחון הזה, כמו לירח, יש גם צד אפל. הצד של התבוסה. התבוסה שנתניהו הוא האדריכל והאחראי הישיר שלה. התבוסה שנתניהו מנסה לברוח ממנה.
ככל שיברח, כך היא תרדוף אחריו. מה היה קורה אילו הגיע לניר עוז שבועיים או חודשיים אחרי האסון? הוא היה צריך לשמוע דברים קשים מניצולים. יואב גלנט עשה את זה. עמד שם והקשיב, דומם ומורכן ראש, לדבריה של ראומה קדם. שערה אחת משערות ראשו של גלנט לא נפלה בגלל גילוי המנהיגות הזה. להיפך. אבל זה לא בשביל נתניהו. האיש, והפוזה. הרי גם ככה, השערות לא שלו. הוא לא יספק לאף אחד תמונת קבלת אחריות בחינם. אני חושב על ראשי ממשלה אחרים, יצחק רבין, למשל. הוא היה מתייצב בניר עוז אחרי שבוע. גם נפתלי בנט. גם יאיר לפיד. גם אהוד אולמרט. גם אריאל שרון. כל מי שאינו נתניהו, היה מישיר מבט לאסון שהוא חתום עליו ומרכין ראש. אצל נתניהו סבורים שהאסון הוא זה שצריך להישיר מבט אל נתניהו, להתנצל ולהרכין ראש. גם הניצולים.

נתן אשל מסתובב סביב נתניהו ורעייתו כבר שנות דור. הנאמן והוותיק ביותר באזור האסון הקרוי "סביבת נתניהו". אשל הוא נייר הלקמוס. הילד שמדי פעם פולט בגן את מה ששמע מההורים ערב קודם בחדר השינה. לפני כמה שנים הוקלט אשל כשהוא מתאר את השימוש הפוליטי הציני שעושה נתניהו בשנאה. איך הם מלבים את השנאה, איך הם משסים אותנו אלה באלה, כדי לצופף את השורות סביב המנהיג. התיאור היה גרפי, מעורר חלחלה. לפני כמה ימים היה זה שוב אשל שפלט את האמת, מצמררת ככל שתהיה: "עד לבחירות, אף אחד לא יזכור את ה-7 באוקטובר".
בפתח הקיבוץ, בשמש הקופחת, המתינו לנתניהו ראומה קדם ודני אלגרט. קדם איבדה בניר עוז את משפחתה: בתה תמר, חתנה יונתן, שלושת נכדיה, התאומות שחר וארבל (בנות חמש) ועומר (שנתיים), וגם את חמותה, קרול. דני איבד את אחיו איציק שנחטף ונרצח. הם לא ישכחו את ה-7 באוקטובר. אסור לשכוח את ה-7 באוקטובר. מישהו מעלה בדעתו שנשכח את יום השואה? את יום חורבן הבית? נכון, טבח ה-7 באוקטובר לא מזכיר את ממדי שואת היהודים באירופה (וצפון אפריקה), אבל זו הפעם הראשונה מאז השואה שיהודים עברו פוגרום בביתם. שהורים החביאו את ילדיהם בעליית הגג. שילדים חזו ברצח הוריהם, סבא וסבתא בשחיטת נכדיהם. מי שרוצה להשכיח את זה, לטובת אינטרס פוליטי, אינו ראוי להיקרא יהודי. מי שבורח מאחריותו הישירה והעליונה לאירוע הנורא הזה, אינו ראוי להיקרא מנהיג. ואחרי שכתבתי את כל זה, טוב שהוא הגיע, סוף סוף, לניר עוז. מוטב מאוחר.

המקבילה של נתן אשל בתחום הטלוויזיה הוא ערוץ 14. גם שם אפשר למצוא רגעים של חסד בהם האמת מבצבצת לה מתוך ענני הרעל והפייק, מזדחלת אל האולפן ומתייצבת מול אור הזרקורים. כך קרה השבוע בדיון כלשהו לקראת נסיעתו של נתניהו לוושינגטון. להלן שקופית הגרפיקה: "ביקור נתניהו בוושינגטון, מה על הפרק?" ומיד ניתנת התשובה על ארבעת סעיפיה: "עסקת חטופים והמשך המערכה בעזה, תרחישים מול איראן, הרחבת הסכמי אברהם, משפט נתניהו".
כן, כך במקור. משפט נתניהו כאחד הנושאים עליהם צריכים הנשיא האמריקאי וראש הממשלה לדון. וזה לא שהיינו צריכים אישור כלשהו להערכה שטראמפ יצא לקמפיין לביטול משפט נתניהו לבקשת נתניהו ואנשיו. אבל גאוני ערוץ 14 הפכו את זה לרשמי. העובדה שמדובר בעבירה פלילית חמורה לכאורה, בהפרת אמונים על סטרואידים, בשיבוש הליכי משפט, במעורבות של מדינה זרה בהליכי משפט בישראל, היא שולית. אנחנו כבר לא מדינת חוק. רשויות האכיפה מותשות, מאובנות מפחד, משותקות מאימה. פעם, בחקירות תיקי האלפים של נתניהו, הם הסתערו על המשטרה ולא נרגעו עד שהפיצו את החוקרים ומפקדיהם לכל עבר. אחר-כך גם השתלטו עליה והפקידו אותה בידיהם האמונות של בן גביר ובריוניו. אחר-כך זה קרה גם לשב"כ. חקירת קטארגייט התירה גם את דמו של הארגון הזה, שנאבק על בטחוננו 24 שעות ביממה. מתברר שגם השב"כ זה "דיפ סטייט". אז מי יחקור את המעורבות של טראמפ בשיבוש הליכים? ברדוגו?

לא רק מניר עוז הוא בורח, גם מהמשפט. אין לתאר את היצירתיות, הנחישות, המעוף, ההתמדה והחריצות שמגלים נתניהו, אנשיו ופרקליטיו, במשימה החשובה הזו. את רוב הפרטים אתם מכירים. ובכל זאת: ב-17 בפברואר השנה, כחודש וחצי לאחר שהחלה עדותו הראשית של נתניהו (החלק בו מי ששואל אותו הוא עמית חדד), הוא הגיש בקשה להורדת מספר הדיונים השבועיים משלושה לשניים. הוא הדגיש בפתח הדיון שגם הוא רוצה שהמשפט יישמע, אבל כדי לאפשר לו לנהל את ענייני המדינה במקביל למשפט, צריך להיענות לבקשתו ולרדת לפעמיים בשבוע.
לבקשה לא צורפו סיבות ספציפיות והיא נדחתה. אלא שאז הוא זימן לבית המשפט את ראש אמ"ן, אלוף שלומי בינדר, לדיון בדלתיים סגורות. בעקבות עדותו של האלוף בינדר, התרצו השופטים וצמצמו את מספר העדויות לפעמיים בשבוע. גם בזה הוא לא לגמרי עמד, אבל בסופו של דבר החקירה הראשית הושלמה. למי שלא בקיא, בחקירה הראשית נתניהו מגולל את גרסתו ללא הפרעות, בעידוד פרקליטו. הוא בעצם משכנע את השופטים שהוא חף מפשע.
ואז הגיע תורה של החקירה הנגדית. אבן הנגף. האירוע בו אמורים התובעים לחקור אותו, להעמיד אותו על שקריו, על סתירותיו, על תירוציו, על זכרונו שבגד בו מאות פעמים לאורך החקירות. והנה, למרות שלא מזמן הוא הדגיש כמה חשוב ש"המשפט יישמע", עכשיו כבר מדברים על ביטול המשפט. מישהו זוכר את כל הפעמים בהן הבטיח הנאשם ש"לא עוצרים משפט, רינה, לא עוצרים משפט" (בראיון לרינה מצליח) או "וההכרעה תהיה, ברור, בבית המשפט" (ראיון לאודי סגל) או ה"מה, מה פתאום" (קרן מרציאנו) ועוד דוגמאות רבות.

אז זהו, כבר לא צריך משפט. הקמפיין בעיצומו. הוא בין-יבשתי, רב זירתי, דו-בירתי (וושינגטון וירושלים). פתאום נתניהו כבר לא מדגיש כמה חשוב שהמשפט יישמע, כי גרסתו כבר נשמעה. עכשיו אפשר לקפל. מכיוון שעל פי גרסתו הוא חף מכל פשע, מה שנותר זה להעמיד לדין את התובעים ואם הם ירגיזו אותנו, אז גם את השופטים. ישראל, שאמורה להיות יהודית דמוקרטית, הופכת לנגד עינינו ליהודית תיאוקרטית.
ההסתערות החולנית והמבחילה של ח"כים ושופרות על בית המשפט העליון, הפיכת הדיון לקרקס, קשורה קשר ישיר והדוק להסתערות של פורעי הגבעות על כוחות צה"ל, הצתת מתקן ההתרעה הצה"לי והקריאות "המג"ד בוגד". זו אותה משפחה עליזה, זה אותו פשיזם ממאיר. וזה קשור לפלישה ההיא לבסיסי צה"ל בשדה תימן ובבית ליד, שבאה בהמשך לפרשת אלאור אזריה. הכול קשור בהכול ואת הכול מלבים נתניהו ואנשיו. כמו שאמר נתן אשל, רק הפעם אלה כבר לא ניצוצות של שנאה, זו שריפת יער.
כשראש אמ"ן וראש המוסד אצים רצים לסדר לנתניהו פטור מעדותו, הם גיבורי חיל. כשיש איזה כשלון שצריך להפיל עליהם, הם "פקידים" או "דיפ סטייט". איפה היה נתניהו כשראש אמ"ן שיגר אליו שלוש התרעות כתובות למלחמה רב זירתית? הוא היה בסדרת חופשות אינסופית, בין מלון בנווה אטי"ב למלון ברמות לחופשה בחו"ל, עם אותם משקפיים ורודים מגוחכים. אבל כשצריך להסביר לשופטים שביבי עסוק והכל בוער, נזכרים לפתע בראש אמ"ן ומזעיקים אותו. אגב, ביום ראשון הם הסבירו לבית המשפט שאי אפשר יהיה לשמוע את העדויות השבוע בגלל נסיבות מיוחדות. ביום רביעי גילינו את הנסיבות המיוחדות במסע בחירות מתוקשר באשקלון, עם ראש העיר ופעילים פוליטיים, ש"הולבן" באמצעות ביקור קודם במתקני קצא"א. אכן, פיקוח נפש. נפשו של הנאשם.

הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל נפרד השבוע, בצער, מהרמטכ"ל ה-20. גדי איזנקוט פרש מהמחנה הממלכתי. הפרישה לא לוותה בקמפיין תדרוכים והכפשות, במקורבים שטינפו או האשמות שהוטחו. היא היתה עצובה ומאופקת. בערב הפרישה העלה גנץ את ראשי המטות והפעילים המרכזיים של המפלגה להתוועדות זום, אליה עלה גם איזנקוט להיפרד. הם שרו שם ביחד את "נשבענו זה לזו, ברגע של חולשה, שאם זה ייגמר, נגמור את זה יפה". כן, זה אמיתי. וככה הם רוצים לנצח כאן בחירות.
איזנקוט התייצב עוד קודם מול מצלמות הטלוויזיה ונשא הצהרה. לא היה טלפרומפטר. הוא לא עשה חזרות. באותו בוקר, כשאנשיו ביקשו ממנו לערוך פיילוט או חזרה על המסרים, הוא סירב. הייתה לו פגישה בבית החולים שיבא, שם עומדים לקרוא מחלקה על שם גל, בנו שנפל בעזה, ועל שם חברו אייל ברקוביץ', שנפל יחד איתו. שני הלוחמים האלה, אחד חילוני מהרצליה והשני בן הציונות הדתית מירושלים, לחמו יחד ונפלו יחד. זה היה לאיזנקוט הרבה יותר חשוב מהשקת עצמאותו הפוליטית.
הוא דיבר מהלב. קצת גמגם, קצת ליפסס, קצת עצר להרהר. הוא, כמובן, גם פרס את ניתוחיו המוכרים למצב ואת הממלכתיות האינסופית שלו. הוא, ששכל את בנו במלחמה שעדיין ניטשת, כלל לא הזכיר את גל. הסתפק ב"שנהיה ראויים לנופלים". הכריזמה שלו לא פרצה מהמסך. היא התביישה. החיוכים שלו היו נבוכים. לא גבוה, לא רזה, לא מרשים, אבל מענטש. מהיכרות של עשרות שנים אני מעיד: איש נדיר, ישר כפלס, תוכו כברו, פטריוט ישראלי אמיתי, סיפור הצלחה של ישראל השנייה, בואכה השלישית, שנולד בטבריה וגדל באילת, בן לעולי מרוקו, שמעולם לא התלונן. העדיף להצטיין. הוא הנגטיב המושלם של בנימין נתניהו. אין בישראל מי שתפס את גדי איזנקוט בדבר שקר. כמו שאין מי שתפס את בנימין נתניהו בדבר אמת.

כשהתראיין לאילנה דיין, אחרי נפילת בנו, ונשאל אם הוא חותר לתפקיד ראש הממשלה, ענה איזנקוט שזה "לא רלוונטי כרגע". לא בתוך שנת האבל. בהצהרתו השבוע הוא נשאל שוב את השאלה הזו והפעם ענה אחרת. כן, אני יכול להוביל. הייתי רמטכ"ל, הייתי שר, אני יכול לעשות כל תפקיד במדינה. אבל הוא לא דורש והוא לא מבקש והוא לא מסמן מטרה. הוא יוצא למסע ל"בניית מנהיגות ראויה למדינת ישראל". ככה הוא מגדיר את זה, וכשאיזנקוט מגדיר משהו, זה לא ספין. זו ההגדרה. הוא יעשה כל מה שיוטל עליו במסגרת הזו.
איזנקוט יכול היה לסגור כבר עכשיו את המקום השני אצל נפתלי בנט. על פי הסקרים, שניהם יחד זו מפלגת שלטון. אבל הוא לא כאן כדי להוון נכסים או לגזור קופונים. הוא גם יכול היה להישאר בכנסת. חוץ ממתן כהנא, לאיזנקוט הייתה יכולת לרכז כמה ח"כים, לא רק מהמחנה הממלכתי, לפרוש יחד איתם מסיעות המקור ולהקים סיעה בכנסת. הוא ויתר גם על זה. הוא החזיר את המנדט, כמו גם מתן כהנא. הוא יכול היה להמתין לפגרת הכנסת. או לעיתוי טוב יותר, שלא מגיע מיד לאחר הניצחון על איראן. אבל כל אלה לא מעניינים אותו. רק העניין עצמו מעניין אותו. "מי שמחפש עוד ביבי", אמר לי אחד מאנשיו, "שלא יחפש אותו אצל גדי. יש מספיק ביבי'ז מעלי אקספרס על המפה. גדי זה משהו אחר".

המו"מ בינו לבין גנץ על ה"דמוקרטיזציה" המובטחת במחנה הממלכתי נכשל. לא היה לו סיכוי מלכתחילה. גנץ הקים את המחנה הממלכתי. גנץ עומד שם כבר שבע שנים, סופג את כל הרעל של מכונת הרעל וגם את כל הרעל של הצד השני. גנץ הוא דו שימושי בהקשר הזה ומה שעובר עליו, ממצביעיו שלו (לשעבר), מדגים פעם נוספת את הסיבה שבגללה המרכז-שמאל מפסיד פעם אחר פעם. "שנאת גנץ", שהפכה לתופעה פתולוגית דווקא בקרב קהל בוחריו הפוטנציאלי, היא פיינשמקריות טהרנית מהזן הנחות ביותר. גם אם הוא עשה שגיאה כשהצטרף פעמיים לנתניהו, מישהו מעלה בדעתו שהוא עשה את השגיאה הזו ממניעים אישיים, פוליטיים או פופוליסטים? ברור שלא. הוא עשה את המעשה הזה (בפעם הראשונה יחד עם גבי אשכנזי ובפעם השנייה יחד עם איזנקוט) מתוך אהבת המדינה ואמונה שלמה שלא את נתניהו הוא בא להציל, אלא את ישראל. וגם אם הוא טעה, זה לא הופך אותו לדמון.
לגנץ לא הייתה כוונה להעביר את המפלגה שלו לאיזנקוט. שניהם ידעו את זה. לאיזנקוט לא הייתה כוונה להמשיך לשרת כמספר 2 של גנץ, בסיטואציה בה הוא לא מאמין שזה הרכב שיכול לנצח. ולכן הם נפרדו. בניסיון אחרון להציל את המצב פגש מקורבו של איזנקוט רונן מנליס את יועצו האסטרטגי של גנץ הפרסומאי מושיק תאומים. תאומים ראה כבר הכל בפוליטיקה הישראלית. מנליס רואה עכשיו. תאומים הזהיר אותו מאפשרות שגדי יפרוש, ילך למדבר הפוליטי ויתפוגג, מה שקרה לקודמיו. מנליס, לקראת פרידה, אמר לו משהו כזה: אני לא מבין בפרסום, אני מבין בגדי איזנקוט. ב-7 בדצמבר נפל הבן שלו גל, וגם נפל דבר. גדי קשר את גורלו בפעם השנייה עם מדינת ישראל. הוא לא יעזוב את הפוליטיקה. הוא כאן כדי להישאר, אתם לא מעריכים אותו נכון. הוא יקדיש את חייו למשפט 'תהיו ראויים'. אז הוא לא כריזמטי ולא רהוט ואין לו טוויטר וטלפרומפטר והוא נבוך ולפעמים מתבייש, אבל זה מה שיש ולא מעטים בציבור רוצים עכשיו בדיוק את זה.

איך זה נראה מהזווית של גנץ? אותו דבר, רק להיפך. לאיזנקוט יש בסביבת גנץ רק שבחים: "אין אנשים כמוהו, זו אישיות פיקטיבית, לא קיימת. משהו כמו חילי טרופר, רק עם דרגת רב אלוף". ואחרי זה, היה ברור שתהיה פרידה, הם אומרים, אבל יש להם גם תקווה: "הוא עוד ישוב". כמו הבלדה ההיא לעוזב הקיבוץ. אצל גנץ דוחים את הטענה שאיזנקוט פרש בגלל הפריימריס. זה, לתפיסתם, רק התירוץ. בנט יתן לו פריימריס? לפיד יתן לו פריימריס? בסוף, יש כאן הבדלי תפיסות, הם אומרים. איזנקוט רוצה חיבורים, הוא לא פוסל אף אחד, הוא מדבר על יאיר גולן ולפיד וליברמן וכולם. גנץ היה כבר בסרט הזה. הקים מסגרות כאלה. התמודד איתן פעמים רבות. לא ניצח. הוא חושב אחרת. הוא מאמין שמפלגה שתביא כמה מנדטים מהצד של ביבי, תכריע את הבחירות. אז יכול להיות שהוא כבר לא יהיה ראש ממשלה, אבל הוא יוכל להיות לשון מאזניים שיטה את הכף. לטובת איזה צד? הצד השפוי.
מונלוג מהצד של גנץ: "הבן אדם עומד כאן שבע שנים. זקוף כמו תורן. חוטף אש תופת מכל הכיוונים. לא זז. לא מתכופף. לא נרתע. לא ממצמץ. הוא לא יוותר על מפעל חייו רק כי יש עכשיו סקרים לא מחמיאים. כבר היו סקרים לא מחמיאים. יש לו דרך, יש לו אמונה, הוא לא יוותר עליהן. אנחנו גמרנו עם קמפיין הפסילות ומחפשים עכשיו קמפיין של הסכמות. אנחנו מאמינים שזה מה שהציבור רוצה. ואנחנו נשמח מאוד אם בסוף הסיבוב, כשיהיה תאריך בחירות ונדע מי נגד מי, גדי יחזור. בסוף, באיזה מקום ראית פרידה כזו? חברות כזו? שניהם הלכו יחד, שניהם פעלו רק ממניעים פטריוטיים. את זה אף אחד לא יכול להכחיש".

בואו נחתוך לשחקנים הנוספים. נתחיל בנפתלי בנט. הוא יתרום כליה כדי שאיזנקוט יתייצב אצלו במקום השני. בסביבת בנט משוכנעים שמפלגה שצמרתה תכיל את בנט ואיזנקוט היא מפלגת שלטון. בכל קונסטלציה. הם משתדלים להדגיש את המשותף: שניהם פטריוטים, ממלכתיים, אנשיי ניהול ועומק. הפערים המדיניים לא עמוקים. הפערים הביטחוניים שוליים. שניהם אנשי מילה שיודעים להעריך חברות והסכמות. ממש נבראו כדי לשרת זה לצד זה. למה כל כך חשוב לבנט לקבל את איזנקוט עכשיו? כי בנט קיבל החלטה אסטרטגית: דבר ראשון, לגדר ולבצר את מצביעי המרכז שמאל שתומכים בו. להפיק את לקחי גנץ, שניהל חניון ובו 38 מנדטים לאורך זמן כדי לגלות שהם דילגו לחניון אחר, נוח יותר, במהירות הבזק.
איזנקוט, לתפיסת בנט, ישאיר את המנדטים של גנץ, לפיד וליברמן, במגרש של בנט. הוא יהיה הבורדר קולי שיוודא שהכבשים נשארים באחו שלנו. אחר-כך אפשר יהיה להביא שמות ימניים כדי להגדיל את זרימת הימין הממלכתי הרך והציונות הדתית המתונה למפלגה. יש לזה סיכוי. הדרך של בנט להחזיק את המקל בשני קצותיו עוברת אצל איזנקוט. שיודע את זה.

יאיר לפיד חושב אחרת. יו"ר האופוזיציה מאמין שהבחירות יקומו או יפלו על ההחלטה של נפתלי בנט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. ויש כאן פרדוקס. אם בנט יילך למרכז ויחתים את איזנקוט, הוא יגדיל את מספר המנדטים שלו, אבל יקטין את המנדטים שיבואו אליו מימין. ולכן יפסיד את הבחירות. לעומת זאת, אם הוא יבין שהמטמון האמיתי נמצא בימין ומקומו הטבעי של איזנקוט אינו לצידו, יש סיכוי לנצח. על פי לפיד, עדיף לבנט שני עופרים (וינטר) על גדי (איזנקוט) אחד. לפיד לא אומר את זה בקול רם, אבל יש מצב שיסכים לוותר לאיזנקוט על המקום הראשון ב"יש עתיד". השאלה היא אם איזנקוט מעוניין במקום הזה ומאמין שאפשר מהפלטפורמה של יאיר לפיד לייצר משהו רחב במודל שהוא רוצה. התשובה תינתן בהמשך.
עוד לא אמרנו את השם אביגדור ליברמן. מי שהמריא בסקרים בתקופה האחרונה, הפוליטיקאי היחיד שחף לחלוטין מקונספציית חמאס, משלם מחיר יקר למפלגתו של בנט, כאשר זו תקום. בין ליברמן לאיזנקוט היו תקופות קשות, כשהיו שר הבטחון והרמטכ"ל, אבל יש ביניהם כבוד הדדי והם רואים עין בעין בנושאים רבים. גם השילוב הזה יכול להביא תוצאות מפתיעות. גם לליברמן יש לא מעט קולות מהמרכז-שמאל וגם כאן, איזנקוט יכול לגדר אותם ולהגדיל אותם. לליברמן יש גם לא מעט קולות מהימין, איזנקוט לא אמור להבריח אותם. נשמע שידוך עם פוטנציאל.

נתניהו יוצא השבוע לוושינגטון. עד כמה שזה נשמע מטורלל, הוא זקוק לטראמפ עכשיו כאוויר לנשימה. נשיא ארה"ב הוא היחיד שיכול לחלץ עכשיו את נתניהו מהביצה העזתית, בה התעקש להתבוסס ולהטביע את עצמו, ואת כולנו, בחודשים האחרונים. נתניהו עוד מדקלם את מסריו הקודמים, אנחנו לא נפסיק עד שחמאס לא ייעלם, ייגמר, יחוסל, לא יהיה, לסל וחסל, הוא אומר. הוא יודע שאין דבר כזה. אין הישג כזה. אין מושג כזה. הרי צה"ל פועל כל לילה ביו"ש ויש שם חמאס. וגם יהיה.
טראמפ כבר מדבר על סיום המלחמה. המתווה החדש כולל הפסקת אש ל-60 יום ואחריה המשך מו"מ, תוך מתן ערבות אישית של הנשיא שהאש לא מחודשת גם אם ההסכם הסופי מתעכב. במילים אחרות, היחיד שיכול עכשיו לספק לנתניהו אמתלה לרדת מעץ המוות עליו טיפס, זה טראמפ. והוא, כרגיל, ישמח לספק את הסחורה. נתניהו? הוא ייאלץ לשתות מכוס התרעלה. נראה את בן גביר וסמוטריץ' מפילים על זה את הממשלה. הערכה: המקסימום שיקרה זה פרישה של בן גביר בלי הפלת ממשלה. סמוטריץ' ינגב את הרוק ויישאר. בדיוק כפי שהוא נשאר אל מול עשרות המשאיות שישראל דוחפת ביום לתוך עזה ("אף לא גרגר", אמר שר האוצר).

מה שיישאר אחרי שהכול ייגמר, אלה הקברים. המשפחות המרוסקות. הלוחמים השבורים והעייפים, המילואימניקים הקורסים. כל קורבנות מלחמת השולל בעזה, שהייתה צריכה להיגמר מזמן והתארכה כמו מסטיק רעיל. איך שהם לא יצליחו לסובב את זה, גם הלשון המתפתלת ביותר לא תצליח להסביר למה את המלחמה באיראן ואת המלחמה בחיזבאללה, אויבים מסוכנים, חזקים וקשים בהרבה מחמאס, סיימנו בלי "למחוק כל זכר" או כתב כניעה או דגל לבן או סילוק מהשלטון.
כמי שהטיף להפלת שלטון חמאס מאז 2008, אני יודע שהדבר הזה אפשרי אך ורק אם מכינים אלטרנטיבה. מכיוון שהאלטרנטיבה הקיימת היחידה היא הרשות הפלסטינית והקיצונים בקואליציה לא מוכנים לשמוע עליה, אין ברירה. צריך להבין שחמאס מוחלש, כנוע, שימשיך לספוג מכות צבאיות על בסיס שבועי (כמו ביו"ש), הוא כרגע הפתרון היחיד. צריך שתוקם בעזה ממשלת טכנוקרטים, צריך קואליציה בינלאומית בהובלה ערבית שתנהל את החוק והסדר הפנימיים, צה"ל אחראי לבטחון החיצוני ומתערב מול כל איום, וזהו. להפסיק לקבור את הלוחמים ולהחזיר את החטופים שהפקרנו. זה היה צריך לקרות מזמן. האחראים לכך שזה לא קרה הם איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ובנימין נתניהו. בסדר הפוך. כי הוא זה שנתן להם את הכוח.