דור בטראומה: המציאות משתנה ומגדירה מחדש את המושג "נוער בסיכון"

המונח נוער בסיכון היה שמור פעם לבני נוער משכונות מוחלשות, כיום, כך לפי אנשי מקצוע, המצב שונה לגמרי ועל כן ההגדרה נדרשת להשתנות מן היסוד. לדבריהם, כמעט כל נערה או נער בישראל בשנת 2025 חשופים למצב של סיכון רגשי, חברתי ולעיתים גם פיזי.

הנערות והנערים בישראל חיים כבר שנים באי-ודאות מתמשכת. תחילה מגפת הקורונה, עם סגרים חוזרים ונשנים, מערכת חינוך מקרטעת, ובידוד חברתי מתמשך. בין לבין גם רצף מבצעים ביטחוניים, השבר הגדול של 7 באוקטובר שעוד לא הסתיים ועכשיו גם המלחמה עם איראן - שלעיתים נראית רחוקה מסיום.

כשהשגרה מופרת שוב ושוב - גם התחושה הפנימית מתערערת. "זה דור שחי במציאות שלא מאפשרת תכנון, המשכיות או תחושת ביטחון", אומרת נטי כראל, ראש תחום קהילה בעמותת עלם. הדור הצעיר של 2025, כך הוא נראה, הוא פשוט התרגל לאי־סדר. "יש בני נוער בכיתה י"ב שעדיין לא חוו שנת לימודים מלאה. הם לא יודעים איך זה מרגיש להתחיל בספטמבר ולסיים ביוני. אין להם מסגרת יציבה, אין תחושת שליטה, ואין מבוגר קבוע שילווה לאורך הדרך", מתארת כראל.

עמותת עלם, שפועלת ברחבי הארץ עם בני נוער בסיכון, מתריעה על התרחבות המדאיגה של מעגל הסיכון: לא רק "נוער שוליים" אלא גם תלמידים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, תלמידי תיכון מצטיינים לשעבר - מוצאים עצמם מתמודדים עם חרדות, דיכאון, התמכרות למסכים ולחומרים, ואף תחושות של חוסר ערך קיומי.

"נערים מספרים לנו: 'אני לא רואה טעם בבית ספר. למה להתאמץ'", משתפת כראל. לדבריה, מדובר בדור שמרגיש נטוש - בין אם על ידי המדינה, או בתוך המשפחה עצמה. מקרה שאירע באחרונה, מתאר נער בן 15 שנתפס משוטט ברחוב באישון לילה. כשנשאל מתי הוא מתכוון לחזור הביתה, ענה בפשטות: "אין לי באמת דד־ליין. אמא אולי תכעס, אבל זה יעבור לה".

בדוח שפרסמה עלם לאחרונה, נמצא כי אחד מכל שלושה בני נוער בישראל השתמש השנה בסמים או אלכוהול. בקרב תלמידי כיתות ו'-ח', שיעור השימוש בסיגריות אלקטרוניות מרקיע שחקים. אבל מעבר לכך - תופעה חדשה מדאיגה במיוחד את הצוותים: נשק קר. "אנחנו פוגשים יותר ויותר בני נוער שמסתובבים עם סכינים או גז פלפל כדי להשיג קצת תחושת ביטחון. זה מרגיע אותם, נותן להם תחושת שליטה מול עולם כאוטי", מספרת כראל.

נועה וינשטיין, נערה בת 13 מבת ים, חיה בימים אלו עם משפחתה במלון בתל אביב - לאחר שהבניין בו התגוררו נפגע מהדף פגיעת טיל במתקפה האיראנית האחרונה. אחד מאחיה נפצע מהרסיסים, אח אחר שכב חסר תגובה מתחת לחלון שהתנפץ והוכר כנפגע חרדה, והבית כולו - "פתוח, בלי חלונות, בלי דלתות, עם חורים בתקרה", כפי שהיא מתארת. "חשבתי שזה לא יקרה לי שכשנופלים טילים - זה תמיד במקום אחר. ואז זה הגיע לרחוב שלנו, לבית שלנו. ובאותו רגע - כל מה שהכרתי השתנה".

אחרי האירוע הטרגי פונתה המשפחה למלון בתל אביב. שם, בחדר זמני, עם בריכה קטנה, בנות שירות, מתנדבים ופעילות לילדים - מנסה נועה לעבד את מה שקרה. "אני רגילה לבת ים. לשכונה, לחברים. כאן זה לא הבית שלי. אני לא מרגישה את השבת". אחיה הגדול, לדבריה, סבל משתיקה מוחלטת ימים שלמים. לא אכל, לא דיבר, רק ישן. "בהתחלה פחדנו. אבל עכשיו הם קצת חוזרים לעצמם. ברוך השם".

נועה מדברת בפתיחות נדירה לגילה על תחושת חוסר הביטחון: "היום אני מבינה - זה יכול לקרות לכולם. אין מקום בטוח. גם מי שחשב שהבית שלו מוגן - למד אחרת. אבל אני בוחרת לא לשקוע. אני מודה על מה שיש". היא משתדלת להתרחק מחדשות - "רואה לפעמים, אבל מעדיפה להיות עם חברות. לדבר עם אנשים, לפרוק". ומי שנותן לה הכי הרבה כוח - זו תנועת "הגל שלי", עמותת גלישה טיפולית לנוער במצבי סיכון.

מאז הפינוי, נועה משתתפת בפעילות "הגל שלי" בתל אביב. "אי אפשר עכשיו לגלוש בים, אז עושים פעילות על סקייטבורדים. כל פעם שאני מגיעה - אני משחררת. אני באה עצובה, יוצאת מאושרת. הם מזהים אותי. שואלים איך אני מרגישה, אם נעים לי, רואים אותי באמת". לדבריה, הפעילות מונעת ממנה לשקוע במסכים או להתכנס בתוך עצמה: "אני חושבת שהייתי פשוט במלון, לא מדברת עם אף אחד. בזכות הגל שלי - אני יוצאת, אני נושמת. הם כמו משפחה בשבילי. שם שואלים אותי אם טוב לי, אם בא לי לדבר. ואם לא - רק מחייכים אליי. אני לא לבד".

הבית של נועה עדיין לא ראוי למגורים: "אין חלונות, חורים בקירות. אי אפשר לחיות שם. אומרים שאולי נוכל לחזור בקרוב - אבל לא יודעים מתי". בינתיים, היא לומדת להעריך כל מה שיש: "יש לי מיטה, יש מקלחת, יש פעילות - וזה לא מובן מאליו. ראיתי אנשים שישנים בחניונים, באוהלים, צריך להגיד תודה".
הסיכון עבר לרשת - והשתיקה הפכה מסוכנת

לצד האתגרים שבחיים עצמם, אחד הקשיים הגדולים ביותר, לדברי אנשי עלם, הוא שהרשתות החברתיות הפכו לחממה להתנהגויות סיכוניות. "פגיעות מיניות, דיבור על התאבדות, שיח של זנות - עברו לקבוצות סגורות, מוצפנות, שאנחנו מתקשים לחדור אליהן", מסביר הרב שי פירון, יו"ר עלם ושר חינוך לשעבר. לדבריו, "אנחנו לא מדברים על פוסט־טראומה. אנחנו בעיצומה של טראומה מתמשכת. ואנחנו לא ערוכים להיקף הזה. אין תוכנית ממשלתית מקיפה. אין מערך אחוד. זה טלאי על טלאי".

פירון מדגיש: "אם בעבר דיברנו על בני נוער משכבות מוחלשות - היום כמעט כל ילד בישראל נחשב לנער בסיכון. כי הסיכון לא מגיע רק מבחוץ - אלא גם מבפנים. זו תחושת הפקרות מתמשכת". הוא מצביע על האתגר הכפול: מצד אחד, חוסר במענים רגשיים ממשלתיים; מצד שני, הורים עצמם שמותשים, מבולבלים, ולפעמים פשוט לא מסוגלים לתפקד כהורים. "אבל זה לא פוטר אותם מהאחריות. הורה צריך להציב גבול, לדבר, להיות נוכח. דווקא עכשיו".

עדות קשה נוספת נשמעה לאחרונה מפי נעמי אופק, אחייניתו של דרור אור, חטוף שגופתו מוחזקת בעזה. "נעצרו לי החיים. קשה לי לתפקד. שנת הלימודים נפתחה עם שישה חטופים שנרצחו - והסתיימה עם מלחמה עם איראן. החטופים הפכו לרעש רקע. איך אפשר להוציא ציונים כשלא יודעים אם הוא יחזור?", אמרה לאחרונה בכנסת. "אני לא יודעת מה יהיה מחר עם החיים שלי", הוסיפה. "אבל אני יודעת שמערכת החינוך צריכה להתעורר".

בתוך כך, עלם פונה בקריאה דחופה לממשלה לגיבוש תוכנית חירום לאומית לנוער: איתור יזום של בני נוער שנפלו בין הכיסאות, תגבור צוותים טיפוליים וחינוכיים במסגרות החינוך, מסגרות פעילות גם בקיץ, ניטור דיגיטלי יזום והתערבות חכמה ברשת, השקעה בפריפריה ועוד. "אי אפשר לשלוח את הילדים הביתה לחופש של חודשיים - כאילו לא יצאנו עכשיו ממלחמה", הוא מדגיש. "זה לא נורמלי, זו הפקרות".

לדבריו, תחושת האיום שחווים הילדים - מהאזעקות, מהמקלטים, מהפחד לצאת ולגלות שהבניין לא קיים יותר - פוגעת בשורש הכי בסיסי של תחושת הביטחון שלהם. "זה לא דומה לשום דבר אחר. ולכן צריך תגובה שלא דומה לשום דבר אחר".