בשבוע הבא ראש הממשלה בנימין נתניהו יבקר בבית הלבן, והדריכות בישראל לקראת הכרזה על עסקת חטופים חדשה שתביא לסיום המלחמה בעזה שוב עולה לשיא. ועדיין, בני המשפחות של 50 החטופים שעדיין נותרו בעזה למודי אכזבות מסיבובים קודמים של ציפיות ונפילות, ומנווטים את התקוות שלהם בהתאם.
"אין עניין של אופטימיות או פסימיות, יש עניין של מציאות. היינו במקום הזה כל כך הרבה פעמים, ובמבחן התוצאה - עמרי לא פה. רק כשהוא יהיה פה, אז אני אוכל להתחיל לחשוב בכלל במושגים כאלה", אומרת לוואלה לישי מירן לביא, אשתו של עמרי מירן, שנחטף מביתו ומשפחתו בנחל עוז ב-7 באוקטובר, לפני 636 יום. לדבריה, בעסקת החטופים הקודמת, בינואר האחרון, "הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לדמיין תמונה שאני רואה אותו חוזר. והנפילה אחר כך הייתה לא פשוטה. היה נורא קשה לקום. אז אני מחכה. אני מחכה לטלפון, מחכה לראות אותו. תקווה תמיד יש, אבל עד שזה לא קורה - זה לא קורה".
כעת מירן לביא לא מרשה לעצמה לחלום או לדמיין, אבל היא בהחלט מפצירה במקבלי ההחלטות לתפוס את הרגע ולהפסיק למסמס. "אנחנו נמצאים באיזושהי סיטואציה ובטיימינג מסוים, שאם אנחנו עכשיו לא נמנף את ההישגים שלנו - גם עם איראן, גם אל מול לבנון, גם אל מול סוריה וגם אל מול עזה - אנחנו לא נגיע עוד פעם לנקודה כזאת שהדברים יתחברו בצורה כזאת. ו... ואני חושבת, או אולי מקווה, שבאמת גם מקבלי ההחלטות מבינים את זה. ברור לכולנו - ואם לא לכולנו, לרובנו - שתמונת ניצחון אמיתית תהיה כשהחטוף האחרון יהיה פה", היא אומרת בראיון לסופ"ש שלו. "אנחנו יכולים להמשיך ולהתפאר, ויש לנו במה להתפאר - בהישגים שלנו. המלחמה מול איראן באמת הייתה חסרת תקדים. וכוחות הביטחון, והמוסד, והטייסים שלנו - אין מילים גם להודות להם. אבל אנחנו עדיין במלחמה, והיא לא הסתיימה. רק אתמול היה הותר לפרסום נוסף. וזה צריך להסתיים, כי אבא של רוני ועלמא עדיין חטוף שם - והוא צריך לחזור הביתה אליהן. ויש שם עוד המון אבות, ועוד המון אחים, ועוד המון דודים - שנמצאים שם כבר כמעט שנתיים. והם צריכים לשוב לילדים ולאחים הקטנים שלהם".
בעוד משפחות החטופים דורשות מזה זמן רב להפסיק עם ההסכמים החלקיים שמאפשרים למלחמה בעזה להימשך, גם בעסקה הנוכחית, ככל הנראה, יהיו חטופים שיישארו בידי חמאס גם בהמשך. "אני הבנתי, וגם מבינה היום, שכדי לסיים משהו - צריך להתחיל אותו. ובאמת לקח יותר משנה להגיע להסכם נוסף - והוא נקטע. זה לא משנה למה כרגע. יגיעו הימים שהפרוטוקולים יצטרכו לצאת, ויגיעו הימים שהרבה אנשים יצטרכו לתת דין וחשבון - אבל זאת לא המלחמה שלי כרגע. המאבק שלי כרגע הוא זה שעמרי וכולם יחזרו", מירן לביא אומרת. "תמיד ידעתי שעמרי יהיה מבין האחרונים. ועכשיו נשארנו אחרונים. זה עדיין המון אנשים. זה 50 עולמות. ומעגלים כל כך כל כך גדולים - של משפחה, של חברים, של... של אנשים שכבר מלווים אותנו כל כך הרבה זמן, שהם הפכו להיות משפחה. וההסכמים המדורגים האלה, שהם לא באמת עם דדליין או תאריך של מתי החטוף האחרון חוזר - אני מאוד מקווה שישכילו עכשיו לעשות את זה אחרת".
עמרי מירן, בן 48, נחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ נחל עוז, לעיני לישי ושתי בנותיהן הקטנות - רוני, שבקיץ תהיה בת 4, ועלמא בת השנתיים, שלא ראתה את אביה מאז שהייתה בת חצי שנה. ההחלטה הראשונה שלישי קיבלה אחרי שפונתה עם הבנות מנחל עוז לקיבוץ כרמים, הייתה לשמור עליהן נקיות - ולהילחם. "הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו זה להחליט שהילדות שלי לא ילכו לישון מלוכלכות. כמה שהן היו עייפות ורצוצות וגמורות מהיום הזה, לקחתי את עלמא וקילחתי אותה - להוריד ממנה את הבגד גוף, שכל הלכלוך וכל הסירחון של היום הזה ייעלם. כמובן שהוא לא באמת יכול להיעלם, אבל שהיא תהיה נקייה פיזית. ולהיכנס עם רוני לאמבטיה ולשיר איתה ולצחוק איתה, כי אמא פה. והבנתי שזה הרגע שהחלטתי שאני נאבקת, שאני לא צוללת, שאני לא מנסה אפילו לחשוב מה אני עברתי באותו היום. ואני עכשיו נאבקת על הילדות שלי, על החיים שלהן, על החיים שלנו, על הערכים שגדלתי עליהם - ועל להחזיר את עמרי".
מירן לביא לא העלתה על דעתה שהמאבק שלה להשבת עמרי ייקח כל כך הרבה זמן, ולאיזו שגרת משפחה חסרה ונוראית היא תצטרך להתרגל. "רוני ועלמא מניעות אותי. אני צריכה לקום בבוקר, ולחייך, ולתת להן שגרה - כמה שיותר, והיא שגרה נוראית, לא שגרה אמיתית. זו שגרה של לדעת שהן יקומו בבוקר וישאלו אותי אם אבא חוזר היום. זו שגרה שאני יודעת שכשמסתיים יום, רוני תטיח בי: 'גם היום לא הצלחת להחזיר את אבא'. 'ולמה את נוסעת? ומתי אבא חוזר? ואני רוצה את אבא, ואני רוצה להראות לו שאני גדולה'. רוני כבר גדולה - בסוף יולי תהיה בת ארבע. אבא לא פה כבר כמעט שנתיים. אז יש גם להכיל את הכעס שלה על הסיטואציה, ולהכיל גם את הכעס שלה על עמרי, ולחזור בריפיט כל הזמן - שאבא אוהב אותה ואבא רוצה להיות פה. וזה באמת נכון. אני בטוחה, וגם באיזשהו מקום יודעת, שעמרי מחזיק מעמד ושורד הרבה בזכות זה שהוא יודע ששתי הילדות שלו בחיים - והוא צריך לחזור אליהן".
וגם הבנות, לדבריה, חולמות ומדמיינות את הרגע הזה. "רוני אומרת שהיא רוצה שאבא יראה אותה - שהיא גדולה, ואת המיטה שלה, ושהיא כבר רוכבת על אופניים, ואיזה שיער ארוך יש לה, ושאבא ייקח אותה לטרקטור, כמו שהוא לקח אותה בנחל עוז, ושהוא ייקח אותן מהגן ויחזיר אותן מהגן. יש את זה כל הזמן. עם עלמא זה קצת אחרת. היא הייתה בת חצי שנה, והיא רוצה להכיר את אבא שלה - אין לה זיכרונות ממנו. היא ממש אומרת: אני רוצה לראות אותו, אני לא רוצה אבא רק בתמונה. מעבר לכעס, יש את חוסר ההבנה. מה זאת אומרת הוא לא יכול? לפני כמה ימים רוני אמרה לי: מה זה לא יכול? הנה, אני יכולה - אני יוצאת החוצה".
היא עצמה, לדבריה, "לא מתנהלת מתוך כעס. זה לא אומר שהוא לא קיים. יש לא מעט כעסים, יש לא מעט עוולות, יש המון פחדים, תסכול, רגעים של ייאוש - שאני מאוד משתדלת להדחיק ולא להתייחס אליהם. הכול גם בווליומים מאוד מאוד שונים ממה שהכרתי בחיים שלי. הכול קיצוני. כשאת בייאוש - זה ייאוש שאני לא מאחלת לאף אחד להיות בו". וזה לא רק הכעס, אלא האמון שלה במדינה, שבשבעה באוקטובר התפרק. "לא נעשו יותר מדי דברים מבחינת בית הנבחרים שלנו, מבחינת הממשלה שלנו, כדי לשקם את האמון הזה ביני לבינם", היא אומרת בתשובה לשאלה עד כמה הממשלה שומרת על קשר ומעדכנת בהתפתחויות הדרמטיות באמת.
שנה ותשעה חודשים אחרי האסון, מירן לביא מודה ש"אנחנו כבר באמת עייפים ותשושים, ומנסים כל הזמן למצוא את האוויר הזה שכבר באמת לא קיים", ומפצירה בציבור הישראלי לא לזנוח את החטופים ולהמשיך להיות בעד המשפחות, בצורה הכי אותנטית שיש. "אנחנו בימים קריטיים, עמרי באמת מצליח לשרוד והוא צריך לחזור לחיים שלו, לילדות שלו, ולאבא שלו. ויש גם את החללים שיכולים להיעלם בתוך כל הדבר הזה. יותר מתמיד - אנחנו צריכים, אנחנו צריכים אתכם איתנו. אנחנו צריכים את כולם. בלהנכיח ובלזכור ובלהזכיר - זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. ואם זה לשתף ברשתות החברתיות, ואם זה ללכת עם חולצות, ואם זה ללכת עם סטיקרים, ואם זה להגיע להצהרות בימי שבת, ולבוא ולהיות איתנו. להיות בעד. באמת להיות בעד. להיות בעד הסכם כולל, להיות בעד ההחזרה שלהם, בעד החיים שלהם, בעד השיקום שלנו כחברה. פשוט לקרוא בעד".